אנכי אערבנו הרב יצחק שפירא

יהודה הוא הראוי להיות מנהיג בזכות האמירה "אנכי אערבנו".

שנים מן השבטים מנסים לשכנע את יעקב אביהם למסור בידם את בנימין להורידו למצרים. ראובן אומר "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך", ויעקב אינו מסכים: "ויאמר לא ירד בני עמכם". יהודה אומר "אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאתיו אליך.. וחטאתי לאבי כל הימים", ויעקב מסכים.

מה ההבדל בין השנים? הרי ראובן מוכן לשאת באחריות, ואפילו במחיר חיי בניו! האם אין זה מספיק?

Read Moreהאחריות של ראובן נובעת מהיותו האח הבכור. על הבכור מוטל תפקיד ומוטלת אחריות. הוא "מייצג" את האב בקרב הבנים, ולכן יש לו זכויות ויש לו חובות. ראובן "לוקח ברצינות" את תפקידו כבכור, ומוכן לשאת באחריות המלאה למצב. אם יכשל – הוא מוכן מראש לשלם את המחיר הכבד. 

ולכאורה, באמת, מה רע בזה? האם אין זה הטוב ביותר? ומה צריך יותר מזה?

הבכור דואג למלוי התפקיד 

אלא שמי שהוא כבר אחראי ובעל תפקיד, יתכן שבאמת הדאגה שלו היא לעצמו! אין כאן דאגה אמיתית למצב הקשה כפי שהוא, לאח הקטן הנכנס לסכנה – אלא למלוי התפקיד של הבכור. הוא צריך למלא את תפקידו, והוא גם מוכן לעשות זאת "עד הסוף" – אבל זה נובע מהנכונות של מלוי החובה: זו חובתי ואעשה אותה ב"מצויינות", ואם יקבע שנכשלתי אסבול את העונש. אך כאן זה לא מספיק!

יפה מאוד שהבכור מכיר בחובתו, ומשתדל למלא אותה – אבל סוף-סוף אפשר שהוא דואג למעמד שלו, לכבוד ולתדמית התלויים בלקיחת משימות. את יעקב זה לא מרגיע. הוא רוצה מישהו שיתייחס ברצינות למצב, ולא רק מישהו שיתייחס ברצינות לתפקיד שמוטל או שלא מוטל עליו!

יהודה נכנס לתמונה

ואז מגיע יהודה. הוא לא הבכור וגם לא השני והשלישי, יש גדולים ממנו. אך הוא "נכנס לעובי הקורה". המצב כואב לו והוא מרגיש שזה בנפשו. יהודה אומר "אנכי אערבנו" – אני במקומו! אם יש בעיה עם בנימין, אני לא בא "לקחת פיקוד" כמו ראובן – אלא פשוט להיות גם אני בתוך הצרה הזו.

לכן יהודה אינו מקבל על עצמו עונש מסויים אם יכשל. ראובן מוכן לקבל עונש קשה, אך יהודה אומר רק: אם אכשל – אני חוטא לך. יהודה, שאכפת לו באמת מהמצב ומבנימין אחיו, לא צריך "להוכיח רצינות" בזה שיהיה מוכן לעונש. הוא פשוט אומר "זה עסק שלי. זה נוגע לי כשם שזה נוגע לך, אבא, ואם לא אצליח הרי אני חוטא. אני מצדי אשתדל להצליח, ואתה תבדוק את התוצאות", וזה מספק את יעקב. זוהי תכונתו של יהודה, שזכה לבסוף להיות המנהיג האמיתי ולמלוך על ישראל.

ומה עם ראובן? באמת, כאן מתגלה גדולתו של ראובן. כי כאשר יהודה הופך להיות המנהיג, ראובן אינו מערער על כך. הוא מבין שיש כאן מישהו מתאים יותר ממנו, ומיד מפנה לו את מקומו.

●●●

בתקופה של מחסור במנהיגות יהודית אמיתית, "אפס עצור ועזוב", נדע לאיזו מנהיגות אנו מצפים ואיזו מנהיגות עלינו לטפח. ודאי שצריך מנהיג אחראי, מנהיג שרוצה למלא את תפקידו, ואפילו מוכן לסבול אם נכשל. אך המנהיגות האמיתית היא יותר מזה: המנהיג האמיתי צריך לדאוג בראש ובראשונה לעם ישראל, למצב שהם נתונים בו, ורק מתוך האכפתיות הזו הוא נכנס לקבל את האחריות.