'משיח בן יוסף' במשנת הרב קוק מערכת

מעובד (באחריות המערכת) מתוך עבודתו של הרב יעקב אנטמן נ"י העוסק בכתיבת ספר על הציונות במשנת הרב קוק. ההתיחסות כאן היא לתנועה הציונית כפי שהיתה אז, ויש לדון בנפרד במציאות של היום.

 

בדברי חז"ל אנו מוצאים שני משיחים, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף (הנקרא גם משיח בן אפרים, או משוח מלחמה). מבין שני אלו, עניינו של משיח בן דוד ברור יחסית, ובדברי הרמב"ם קיימת גם הגדרה הלכתית ברורה מיהו ומהו משיח בן דוד: הוא המלך העתיד לקום לנו מזרע דוד, להחזיר את מלכות בית דוד למקומה, להשליט את שלטון התורה בישראל, להשלים את קבוץ נדחי ישראל, להלחם באויבי ישראל ולנצחם, ולבנות את בית המקדש  [א]. משיח בן דוד הוא הדמות האנושית העומדת במרכז החזון של הגאולה ו"ימות המשיח"[ב].

אך מיהו ומהו אותו "משיח בן יוסף"?

משיח בסכנת מוות

בגמרא[ג] נזכר משיח בן יוסף במקום אחד, בהקשר לנבואת זכריה המדברת על מלחמה עתידית סביבות ירושלים: "וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר. בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן" – ומבואר בגמרא שהמספד הזה הוא "על משיח בן יוסף שנהרג" ["במלחמת גוג ומגוג", רש"י].

משיח בן יוסף הוא המשיח שאינו מצליח, המשיח שנהרג ומת, ולאחר נסיון-הנפל הזה, קם משיח בן דוד הזוכה לחיים, כדברי הגמרא בהמשך: "משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו, אומר לו הקב"ה, שאל ממני דבר ואתן לך... וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג, אומר לפניו, רבונו של עולם איני מבקש ממך אלא חיים. אומר לו, חיים עד שלא אמרת כבר התנבא עליך דוד אביך שנאמר 'חיים שאל ממך נתתה לו'"[ד]. משיח בן דוד מקבל את מתנת החיים, וזוכה למימוש הסיסמא "דוד מלך ישראל חי וקים"[ה]!

אמנם מגמרא זו, וממקומות נוספים בחז"ל, נראה לכאורה שמותו של משיח בן יוסף הוא עובדה מוגמרת, וכמו שנאמר גם בזוהר הקדוש "והמת יהיה לו – דא משיח בן יוסף דעתיד לאתקטלא"[ו] – אולם בהרבה מקומות (במיוחד בספרי הקבלה), מבואר שאין זה מוכרח שמשיח בן יוסף ימות, ואנו מתפללים עליו שלא ימות, "דלותי ולי יהושיע – דלא ימות משיח בן אפרים"[ז], וכן נאמר שמשה רבינו סובל יסורין "בגין דלא יתקטיל משיח בן יוסף"[ח], ומפי האר"י הקדוש אנו מקובלים שבברכת "ובנה ירושלים" שבתפילת העמידה, במילים "וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין" יש לכוון שלא ימות משיח בן יוסף[ט].

לפי כמה מקורות, משיח בן דוד מתפלל על משיח בן יוסף שלא ימות, ולפי מקורות אחרים משיח בן דוד אף מקים לתחיה את משיח בן יוסף שנהרג. הקשר בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד משתמע מנבואת יחזקאל על עץ יהודה ועץ אפרים ששניהם ייגאלו ויתאחדו בסופו של דבר בידי ה'[י].

נסיון שנכשל 

ועדיין עלינו להבין מה עניינו המיוחד של משיח בן יוסף, ובלשון הראי"ה קוק זצ"ל[יא]: "וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם, 'ודוד עבדי נשיא להם לעולם'!". הרי היעוד של הגאולה הוא אחד – וודאי גם משיח בן יוסף מנסה להגיע לאותו היעד עצמו אלא שאינו מצליח – אם כן מה הטעם בשני משיחים?

ניתן לכאורה לומר שמשיח בן יוסף הוא רק נסיון של גאולה שאינו מצליח בשלמות, "דבגאולה העתידה במהרה בימינו תחילה יבוא משיח בן יוסף להושיע ישראל... אבל על ידי עובדי כוכבים רבים שיבואו שוב לירושלים יהרג ולא יהיה גאולה שלימה עד בוא משיח בן דוד, כמפורש בכמה מקראות"[יב].

גם הרמב"ם – שאינו מזכיר כלל את המושג "משיח בן יוסף" – מתאר אפשרות של מלך שהולך בדרך הנכונה, עד שהוא "בחזקת משיח", אך אינו מגיע לכלל הצלחה, "ואם לא הצליח עד כה או נהרג – בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים והכשרים שמתו" (ובדומה לזה כותב על בר כוכבא). לפי זה ניתן לומר: משיח בן דוד הוא האחד והיחיד שיצליח, ועליו מכוונים יעודי הנביאים, ומשיח בן יוסף הוא כל מי שאינו מצליח[יג].

שני סוגי משיחים

אך הסבר זה עדיין אינו מספק. אין כאן רק כשלון מול הצלחה, מהדורא קמא ומהדורא בתרא, אלא לפנינו שני סוגים שונים, "בן יוסף" ו"בן דוד", שתי דרכים להביא לגאולת ישראל, כל אחד לפי עניינו ואופיו המיוחד, וגם מדת ההצלחה או הכשלון ודאי קשורה לעניין המיוחד של כל אחד מהם.

עניינם של שני המשיחים על-פי הסוד מבואר במקומות רבים בספרי הקבלה. התייחסות רחבה במיוחד לנושא זה קיימת בדברי הגר"א, רבינו אליהו מוילנא ז"ל, ובפרט בספר "קול התור" המיוחס לתלמידי הגר"א. בספר זה מדובר רבות על העבודה המיוחדת המוטלת עלינו לפעול בדרכו של משיח בן יוסף ("בטוריא דמשיח בן יוסף"), ומבוארות הדרכים השונות המאפיינות את דרכו של משיח בן יוסף.

אמנם כאן לא נעסוק בספרי הקבלה וכתבי הגר"א ותלמידיו, אלא נתמקד במשנתו של הראי"ה קוק זצ"ל בנושא זה: מהו עניינו של משיח בן יוסף, מדוע הוא מועד למיתה, וכיצד מתפרש הדבר במהלכים ההסטוריים של הדורות האחרונים. אך חשוב להדגיש, כדבר פשוט, שדברי הראי"ה אינם יכולים לסתור את המבואר בספרי המקובלים בכלל והגר"א בפרט. אדרבה, הראי"ה ודאי התבסס על מקורות אלו.

ונקודה חשובה נוספת: בכל הספרים הדבר ברור שמשיח בן יוסף הוא דמות מובהקת של צדיק, כיוסף הצדיק ("צדיק יסוד עולם"), וכמה מגדולי ישראל אף אמרו על עצמם שהם משיח בן יוסף (כמו האר"י והגר"א). ממילא, גם כאשר מדובר על דרך המזוהה כדרכו של משיח בן יוסף, ברור שזוהי דרך של קדושה, שעניין עיקרי בה הוא קיום התורה ואף גילוי רזי תורה וכדו' (כמבואר בספר קול-התור).

חול וקודש

במאמר הנקרא "המספד בירושלים"[יד], ביאר הראי"ה שעניינו העיקרי של משיח בן יוסף הוא התיקון החומרי – הצד הלאומי, המתדמה לשאר אומות-העולם – ועניינו העיקרי של משיח בן דוד הוא התיקון הרוחני, צד הקדושה המיוחד לעם ישראל:

כשם שיצר השי"ת באדם הגוף והנשמה... ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים, לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ב"ה בעולמו – כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכחות, הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהך, להיות עם קדוש לד' אלקי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור גוים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה...

והנה מתחילה הוכנו ב' הכחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה, שהוא כלל יוסף ויהודה... יוסף היה המשביר.. והחיה את יעקב ואת בניו בחייהחומר לפי הטף.. והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון.. ומכל מקום ידע כח קדושתו...

כל עוד כוחו של יוסף יודע את מקומו והוא מצטרף לכוח הקדושה המיוחד של ישראל (יהודה), הרי זה כוחו של משיח בן יוסף אשר הוא בחיים חיותו, כאשר הדרך היא בבירור ובגילוי על-פי התורה הקדושה[טו]. אולם משיח בן יוסף עתיד לההרג, דהיינו:

והנה, פעולת משיח בית יוסף, שתהיה ההכשרה הכוללת [התיקון הלאומי החילוני, כמו אצל כלל האומות], אף על פי שודאי תהיה עם זה ממולאת בדעת ויראת ד'... מכל מקום כיון שהיסוד העיקרי המרובה באיכותו, שהוא התיחדות הצורה הפרטית הישראלית בהתגברה אינו בולט בו כל כך, אי אפשר לו להתקיים, על כן עתיד משיח בית יוסף להיות נהרג.

כלומר, תיקון החול והצד הלאומי כשלעצמו הולך ומתנתק מן הקדושה, וממילא הוא עתיד להכשל.

וכך מבאר הראי"ה את הגמרא שדורשת את הפסוק "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגידון" – שהכוונה למספד שהיה במות המלך אחאב (שנהרג במלחמה עם בן-הדד), ולמספד שהיה במות המלך יאשיהו (שנהרג בבקעת מגידו). כיון ש"התכונה של החיבה הלאומית [-יוסף] נתגלתה באחאב שחיבב מאוד את ישראל... ועם כל זה לא הכיר את ערכה של תורה וקדושת השם יתברך המיוחדת שבה כל יתרונם של ישראל [יהודה]. ולעומת זה יאשיהו הגביר את הצד הרוחני [יהודה] ... עד שלא רצה כלל להיות יחס ישראל עם אומות העולם". כמובן, אין הכוונה שאחאב הרשע הוא הוא משיח בן יוסף[טז], אלא שהכוח החומרי, שיוסף אחראי על פיתוחו, התגלה בשיאו אצל אחאב, אך בצורה מקולקלת. ובמותו של משיח בן יוסף יושם לב שצריך לאחד את הכוח החומרי, שהתגלה בשיאו אצל אחאב, עם הכוח הרוחני, שהתגלה בשיאו אצל יאשיהו.

לכשנדייק בדברי הראי"ה, נמצא שמותו של משיח בן יוסף מתרחש כבר בעצם העובדה שהכוח של התיקון הלאומי-החומרי נפרד מן הקדושה ומתנתק מן התורה [ההתנתקות מן הקודש נקראת מיתה, "הירידה מאלוקיות לעולמיות היא כמו השפלה ומיתה נוראה"[יז]. הגברת הגוף על הנשמה במובן הלאומי היא כמו מות באיש פרטי – כשנשמתו מתנתקת מגופו, והגוף ממשיך להתקיים כגולם בלי נשמה, "כי ענין המיתה דבק בחומר [כלומר] בנטיית הנפש אל החומר"[יח]].

מיתה כזו אירעה כבר בימי ירבעם בן נבט[יט] שסרב להוליך לפניו את בן-ישי בראש, ואז התחיל הפירוד, עד ששבט אפרים "פנה לגמרי מהקדושה העליונה המיוחדת לישראל". משיח בן יוסף חדל להיות משיח כאשר הפנה עורף לקדושה, וזהו מותו. כוחו החומרי של משיח בן יוסף לאחר שהתנתק מן הקדושה כבר אינו נקרא משיח אלא רק "עקבא דמשיח בן יוסף" – זהו העקב, "עקבות משיחך"[כ]. הכשלון החומרי והמוות בפועל שמגיע בהמשך, הוא רק התוצאה הסופית של המיתה הרוחנית שאירעה בתחילה.

שיבת ציון בדורותינו

במאמר "המספד בירושלים" מגדיר הראי"ה את התנועה הציונית החילונית כ"עקבא דמשיח בן יוסף". וממקומות אחרים בכתבי הראי"ה עולה שהתנועה של שיבת ציון בראשיתה אכן היתה בגדר "משיח בן יוסף" עצמו. תנועה זו החלה לפני כמאתיים שנה, בעלייתם של תלמידי הבעש"ט ותלמידי הגר"א[כא] ארצה; מובילי המהלך היו צדיקים קדושי עליון, וכל המהלך היה טבוע בחותם של קדושה. שאיפתם היתה להביא לשלימות קיום התורה והמצוות, ואף לפעול לבניין בית המקדש, מתוך ציפייה להשלמת הגאולה על כל פלאותיה בידי משיח בן דוד. בדרך הגאולה שיוסדה על ידי הצדיקים הראשונים היה ברור כי גאולת הארץ הגשמית, תחיית החול [כוחו של יוסף] נעשית "על טהרת הקודש", דהיינו שהפועלים בזה שומרים על דרך התורה והמצוות ובכך פותחים פתח לחבר את חיי החול שנבנים בארץ ישראל לגאולה השלימה על ידי משיח בן דוד.

ממשיכיהם הרעיוניים של תלמידי הגר"א שעלו ארצה היו הרב קלישר והרב גוטמאכר שעוררו את חיבת ציון בארצות הגלות, ותנועת "חובבי ציון" שנוסדה בעקבותיהם בהנהגת הרב שמואל מוהליבר והנצי"ב מוולוז'ין.

אולם עם הזמן (בתהליך ההיסטורי שאין כאן המקום לעמוד על שרשיו), תפסו אנשי חול את מקומם של הצדיקים ואנשי התורה בהנהגת התנועה, וגבר התהליך של התנתקות מהזהות הברורה עם רוח התורה והקדושה. כך הלכה התנועה של שיבת ציון והפכה (מבחינת התודעה הגלויה שלה) מ"תנועה דתית" לתנועה לאומית חילונית ולבסוף אף כפרנית, עד שב"קונגרס הציוני" אף הוחלט במפורש "הציונות דבר אין לה עם הדת". הראי"ה ראה באמירה זו "אות קין"[כב], "חוק אלילי" ותועבה[כג], ואף זיהה אותה כ"התבוללות מסוכנת לישראל"[כד] (בהחלפת הזהות היהודית המקורית בזהות לאומית חדשה).

כאמור, המעבר מתנועה של קודש, הדוגלת ברוח התורה ומונהגת על-ידי הצדיקים וגדולי ישראל,  לתנועה של חול המתכחשת לתורה – הוא מותו של משיח בן יוסף, שנותרו ממנו כעת רק העקביים.

הקיום החומרי של עם ישראל איננו דבר שיכול לעמוד בפני עצמו. אין לעם ישראל עניין החיים לשם החיים (כמו בשאר העמים או בעולם החי), אין כאן קומה נפרדת של חול ומעליה קומה של קודש אלא קומה אחת שלמה "שמראש ועד עקב כולה ישראלית"[כה]. על כן, כל הקיום של משיח בן יוסף יכול להיות רק בהכרת אור הקודש שמחיה את ישראל ובהתבטלות אליו. אולם כאשר התנועה לתחיה גשמית מחליטה שהיא עומדת בפני עצמה, והיא מתנתקת מן הקודש ומן השאיפה המשיחית – הרי זה גורם לנפילה ולחוסר הצלחה.

הדרך המסוכנת של הציונות החילונית, של ניתוק בין הנטיה החומרית לקדושה, מרוקנת את משיח בן יוסף מתוכנו האמיתי. בהמשך, כאשר מגיעים הדברים לכשלון מעשי של ממש – "עד שהמנהיג הראשי נפל חלל" – אזי מכירים כולם במותו של משיח בן יוסף, וזוהי ההזדמנות הראויה והמתאימה להתמרמרות של חשבון-נפש והכרה בגורמי הכשלון מראשיתם.

מאורות לניצוצות

לתוספת ביאור נביא את דברי הראי"ה שמשתמש בהקשר זה במושגים אורות וכלים לעומת ניצוצות. אלו הם מושגים מובהקים מספרי הקבלה, שפירושם הכללי הוא: המצב הרצוי הוא של אורות בתוך כלים. אור של קודש ואלוקות בתוך כלי-ביטוי מתאימים המגלים אותו ומגשימים אותו במציאות. אולם דרכו של עולם היא שעלולה להיות "שבירת הכלים", הכלים אינם מכילים את האורות הגדולים, ואז הכלים נשברים ומתפזרים והאורוות הגדולים נעלמים. לאחר שבירת הכלים, נותרים ניצוצות של אור החבויים בין שברי הכלים. וכך נוצר המצב שגם בתוך מציאות של חולין ואפילו של טומאה ("קליפות") מצויים ניצוצות שיש עבודה רבה לברר ולהעלות. ולענייננו:

בשלב הראשון, האורות של שיבת ציון ניסו להתגשם בתוך כלים, אולם הכלים המצומצמים לא הכילו את האורות העצומים וכך נשברו הכלים, וכך נותרו ניצוצות פזורים בתוך מציאות מעורבת ומלאה בהרבה רע. הרעיונות הגדולים, שהיו תחילה אורות בתוך כלים, הפכו להיות ניצוצות בלבד, היינו שברירי רעיונות המחפשים להם דרך להתממש, אך במקום לבנות להם כלים שיבטאו את הרעיון הפנימי שגנוז בהם הם "נפלו אל הקליפות" – היינו שהתעטפו במלבושי חול שכלל לא מבטאים את התוכן הפנימי שיש בהם, ואדרבה מנצלים את הכח החיובי שיש כאן כדי לקיים מטרות חיצוניות.

במהדורה שניה, וביתר תוקף ועז, ביתר עמק וקדושה, הננו קריבים לחדש עכשיו את כל הרוחניות של חבת ציון, כמו שהיתה בשחר טל ילדותה, כמו שהיתה חיה בלבות אנשי קודש אשר החלו לטפחה ולטפל בה, כמו שהיתה באוצר-הלב של הגר"צ קאלישער והגר"א גרידיץ[כו] וסייעתם ז"ל, טרם נשברו הכלים שלה, טרם נפל אורה בעמקי הרע. ממש כמו בגנזי מעשי שמים וארץ, ממצולות ים מעמקי תהום רבה עלינו לשוב ולהעלות את כל הנצוצות שנפלו, שנשתקעו ונשתכחו, נתעבו ונתגשמו, ונטמאו בידים מסואבות – אל הקדושה והברכה.[כז] 

– חיבת ציון בילדותה, בימי הרבנים קלישר וגוטמאכר (ועוד קודם לכן, אצל מחדשי הישוב בארץ), היתה במצב של אורות [=מודעות של תורה וקדושה] בכלים [=כיוונים מעשיים להגשמה ותחיית העם בארצו]. "אחרי שממותה הגמורה של ארץ ישראל, הוחל האור להתגלות.. דוקא לקרובים מאוד, לנפשות קדושות אדירי אמונה וחסיני כח ה'., המייסדים הראשונים של הישוב הקדום, קדושי האומה וגדולי התורה"[כח]. בתקופה הזו "משיח בן יוסף" היה חי וקיים.

אולם משיח בן יוסף מת: האור הגדול נפל בעמקי הרע [=בתודעה החילונית הכופרת בתורה, המנהיגה את התנועה הציונית]. הלאומיות "מתלבשת בלבושים צואים, אורותיה הרבים נופלים לתוך הקליפות הקשות שהיא עטופה בהן"[כט]. וכעת נותרו ניצוצות של קדושה אשר נפלו לידים טמאות, "רוח לאומי-היסתורי, שעם כל נכריותו, גנוז בו ניצוץ קודשחזק מאד"[ל]. ניצוצות הקדושה הללו הם עקביו של משיח בן יוסף, אשר בהשגחה עליונה נזרקו למרחוק.

כיון שהניצוץ נתרחק כל-כך ממקורו, ודאי הוא שיכשל: "הכח הניצוצי הזה, מתוך מרחקו העצום ממקור הקודש, שמשם גבורת ישראל נלקחת. כשבא עד גבול רחוק של התפשטות חיצונה, שוב היה מוכרח להכשל בלכתו"[לא].

העיסוק במציאות נפולה, כאשר נפלו האורות לתוך הקליפות, הוא עיסוק מסוכן, "האוהב אותה כמו שהיא [כשהיא תחת הקליפות, מבלי בירור], לא יוכל להתעלות, הוא מוכשר לספוג אל תוכו את הזוהמא הצבורה בקרבה יותר ממה שיקלוט את ניצוצי הקדושה הנסתרים במחבואיה"[לב].

לפי הראי"ה, עלינו מוטל לשוב ולהעלות את הניצוצות, לבררם מתוך הקליפות, עד ש"כליה הנשברים [של הלאומיות] ישובו ויתוקנו, נצוצי הטהרה אשר נפוצו ישובו ויתלקטו אחד אל אחד"[לג]. "להמתיק את מרירות החול אשר נסתבכה בהתנועה הציונית, ולהציל את אור הקודש אשר בשם ציון מידי עושקיו כח"[לד].

 


[א] ראה הלכות מלכים פי"א.

[ב] עניינו של משיח בן דוד הוא גם קיום המצוה המוטלת עלינו להעמיד מלך, וגם היעוד וההבטחה שאכן יקום אותו מלך שתחת הנהגתו תגיע השלימות המובטחת, (ושלימות זו עצמה פירושה האפשרות לקיים בשלימות את כל מצוות התורה).

[ג] סוכה נב,א. ושם בעמוד ב נזכר שוב משיח בן יוסף כאחד מ"ארבעה חרשים". ריכוז מקורות על משיח בן יוסף ניתן למצוא בספר קול התור לתלמידי הגר"א, במבוא שכתב הרב מנחם מנדל כשר לספר זה (בתוך ספר התקופה הגדולה), ובספר אור הרעיון לרב מאיר כהנא הי"ד בפרקים העוסקים בכך.

[ד] ילק"ש תהלים רמז תרכא.

[ה] ראש השנה כה,א.

[ו] זוהר ח"ג רעט,א.

[ז] זוהר ח"ג רכג,א.

[ח] זוהר ח"ג רעו,ב.

[ט] פרי עץ חיים, שער העמידה פי"ט.

[י] יחזקאל לז. וראה פירוש המלבי"ם שם פס' יט.

[יא] "המספד בירושלים", מאמרי הראי"ה עמ' 94.

[יב] מהרש"א בחדושי אגדות לסוכה נב,א.

[יג] מכל מקום צריך עיון אם ניתן לומר כך ברמב"ם, שהרי הרמב"ם מדגיש שהמלך הוא מזרע דוד וא"כ אינו יכול להיות משבט אפרים. אלא אם נאמר שהיחוס יכול להיות גם מן האב וגם מן האם.

[יד] נדפס במאמרי הראי"ה עמ' 94. להבנת הרקע למאמר חשוב לקרוא את מכתבו של הראי"ה לחותנו האדר"ת (נדפס בגנזי ראיה) בו הוא מבאר בהרחבה את המניעים להספד ואת תוכנו. ומתוך דבריו: "והנה באו אלי שני נכבדים... ובקשו ממני... באשר הם מתאספים.. לעשות אות כבוד לד"ר הרצל, והם מוצאים שגם המתנגדים על הציונות לא יכחשו כי מחשבות לטובה על ישראל היו בלבו, ואע"פ שלדאבון לבבינו לא מצא הדרך הישרה, מ"מ א"א לקפח אפי' שכר שיחה נאה, ואין מהנימוס שלא לעשות זכר של אבל לכבודו... ואם לא אלך שמה.. הריני מבזה את כל המסיבה כולה לפי דעתם ברבים. וכמו כן עלבון גדול כזה אי אפשר שיעבור מבלי שנאה עמוקה וגדולה העושה פירות, לי בפרט ולכל תלמידי חכמים ויראי ה' בכלל. והנה עם כל צערי הגדול על שבאתי למדה זו, אשר רבים מיראי ה' השרידים שהם חביבים עלי כגופי ונפשי ממש יתמהו עלי, לא יכולתי להשיב ריקם פני הנכבדים כאלה... וכן בדברי לא ספרתי כלל בשבחו של ד"ר הרצל מצד עצמו, רק אמרתי, כי מחשבה כזאת של הטבת מצבם של ישראל בא"י, כדאי, אם היינו מוכשרים לה, בין מצד התשובה אל השי"ת בכלל קיום תוה"ק וכבודה, וההסכמה להיות יסוד הכל מיוסד על כח התורה, והתשובה משנאת חינם, ודרישת השלו' מלב שלם כמו שאנו מחוייבים, היתה הולכת בהצלחה מפני שהיתה קרובה לחפץ השי"ת. ועלינו לתקן הדבר על להבא להיות כח קדושת התורה עומד בראש התכלית, שיהי' זה בבן ישי בראש, והרצון של ההטבה החומרית תהי' נסמכת עלי', ולאהוב שלומן וכבודן ןאהבתן של ישראל באמת, אז יאר ד' פניו אלינו ויצליחנו בכל מעשינו".

[טו] וראה מ"ש הראי"ה בספר מדבר שור, הדרוש השלושה ועשרים, שכוחו של יוסף ומשיח-בן-יוסף הוא כוח התורה, לעומת יהודה ומשיח בן דוד המבטאים את הקדושה העצמית של ישראל ואור הנבואה המיוחד להם. וצריך עוד להתאים בין דבריו שם לדבריו ב"מספד בירושלים", ואכמ"ל.

[טז]וראה את המאמר של הרמ"מ כשר בעניין מהותו של אחאב בספר התקופה הגדולה. הראי"ה רומז שהרצל דומה לאחאב (ומכאן הבעיה להספידו מצד עצמו, כנ"ל. וראה סנהדרין לט,ב בבא-קמא יז,א ובתוס' והגהות היעב"ץ שם).

[יז] אורות התשובה יא,ד.

[יח] 'חבש פאר' דרוש א.

[יט] וראה בזוהר חדש פ' בלק שמשיח בן אפרים יוצא מירבעם בן נבט.

[כ] מקור הביטוי בתהלים פט,נב. ובלשון חז"ל "בעקבתא דמשיחא", ומבואר בספרי הקבלה.

[כא] מדברי הראי"ה בכמה מקומות (ראה באריכות במאמר "דרך התחיה"), עולה שדרך הבעש"ט ותלמידיו קשורה יותר לעניינו של משיח בן דוד, ודרך הגר"א ותלמידיו קשורה למשיח בן יוסף, ואכמ"ל.

[כב] אגרות הראי"ה אגרת תתקע"ה.

[כג] אגרת תצ"ז.

[כד] אגרת תתפ"ב.

[כה] אורות ישראל פסקה ח.

[כו] ר' אליהו גוטמאכר מגריידיץ.

[כז] אגרת מז.

[כח] מאמרי הראי"ה עמ' 310.

[כט] אורות עמ' קלג.

[ל] אגרת תכז.

[לא] מאמרי הראי"ה עמ' 309.

[לב] אורות עמ' קלג.

[לג] שם עמ' קלד.

[לד] אגרת תתקל"ו.