על הלל אליהו ליברמן הי"ד ישראל אריאל

ר' הלל אליהו ליברמן הי"ד נרצח ב-ח' תשרי ה'תשס"א. הדברים הבאים נכתבו בסמוך להרצחו.

את הלל הכרנו לראשונה לפני למעלה משש עשרה שנה, כשבא כתייר לבקר בשכם. אך הגיע, ומייד דבק במקום. לאחר חודשים אחדים נאלץ לחזור לחו"ל להשלים תואר, ומייד עם קבלו את התעודה טס מייד לישראל. בשדה התעופה הצליח לשכנע את נהג המונית שהיה אמור לקחת אותו לאלון מורה (לעולה חדש ניתנת הזכות למונית חינם למקום בו הוא חפץ, והלל בחר לגור באלון מורה), להכניס אותו בדרך לקבר יוסף. מאז לא מש מן המקום.

כבר סופר ונשמע עד כמה היה קשור הלל ליוסף הצדיק בכל נימי נפשו, אמנם הזיקה ליוסף הייתה קשורה אצל הלל קשר בל ינתק לזיקה לשכם. שכם לא הייתה יקרה בעיניו רק בגלל שיוסף קבור בה, אלא אדרב, יוסף זכה להיקבר בשכם מפני שדמותו הייתה מופת ממחיש לסגולת העיר הזאת אשר במידה רבה היא עיר מפתח לסגולת ארץ ישראל בכלל.

יוסף היה "נוטר ברית", ועמד בנאמנותו בשעת ניסיון, ושכם היא עיר הברית, המתנה את הביאה לארץ בנאמנות לתורה, והלל שלנו ינק מהם בשקיקה את הנאמנות וההתקשרות לישראל ולקודשיו. כשם שכתוב בספר מעבר יבוק כי "אין תורה לישראל אלא בזכות החלקה הזאת [חלקת השדה שקנה יעקב, ושנקבר בה יוסף]", כך נבעו אצל הלל חידושי תורה כמעיין המתגבר, חידושי אגדה וחידושי פרשנות (הלל אהב מאוד תנ"ך) אשר הטיבו לראות עד כמה יוסף ומקומו, ומידת שמירת הברית שלו הנם מפתח לכל היעדים והתיקונים שרוצה התורה לפעול.

כיוסף היה הלל בעל חלומות, צופה ומתפלל לה' בכל לב לזרז את העתיד בו יפקוד אלוקים אותנו, ואף מפלס דרכיו לקראת עתיד זה, וכיוסף שהודה בארצו (וזכה לפיכך להיקבר בה), היה יחד עם זה אוהב ארץ ישראל המוחשית אהבת נפש. עם כל "רחפנותו", אהב את הממש, וכל חלומותיו היו לאיחוי וזיווג העולם הרוחני עם טוב הארץ. לכן היו לו הידורים משלו, ומלבד לדקדוקו במצוות הקפיד לאכול רק מיבולה של ארץ ישראל, מתוך אמונה שברכת הארץ היא הדבר הבריא ביותר לנפש ולגוף, ואף גידל סמוך לביתו כבשים (גידול הכבשים יחד עם ילדיו,היה אהוב עליו במיוחד, ומאוד תאם את טבעו הרחמן). פעם כשהתבקש לצאת לחו"ל לאסוף כסף לישיבה, אמר כי פטור הוא ממצווה זאת, מפני שחו"ל מבחינתו הוא הפך ארצות החיים כפשוטו ממש, ואכן היה ניכר עליו כשנסע פעם לליל הסדר, כי חזרתו היא בחינת תחיית המתים.

כיוסף היה הלל מוצא חן בעיני כל רואיו, מסביר פנים, אנושי ומתחשב, מכניס אורחים ברחבות לב, ומאיר פנים לאורחים הרבים שפקדו את ציונו של יוסף הצדיק. במיוחד רב היה כוחו להסביר את עניינו של יוסף, ועניינה של ארץ ישראל בכלל, לכאלו שלא ידעו עברית, ורבים מהם אף כמעט שלא ידעו כי עברים הם.

איתי, הכותב, ניהל שיחות רבות, ובהן ראיתי כמה מחשבה משקיע הוא בענייני רגישות והתחשבות, הן ביחס לקרובים ביותר והן ביחס לאחרים.לאחרונה פגשתיהו כאשר התלוויתי אליו לנסיעה לבית ג'אן להשתתף בהלווייתו של החייל (הדרוזי) שנפל בהגנה על קבר יוסף. הייתה זו נסיעה ארוכה בדרכים עקלקלות, בזמן שכל הדרכים היו בחזקת סכנה. הזעזוע של הלל עם ההיפרדות ממקומו של יוסף לא היה רק מפני הפרידה האישית, האחיזה בקבר יוסף הייתה בשביל הלל אחד החוטים העבים הקושרים בין קודשי ישראל ועברו, ובין תקומת ישראל המתחדשת, וקריעתו של חוט כזה אכן יכולה הייתה לקרוע מיתר בלבו של מי שחיי ישראל וחזון גאולתו הם מזון נשמתו.

הלל בחר להיקבר ליד שלמה ליבמן והראל בן-נון הי"ד (בבית העלמין ביצהר), הן בגלל הערצתו את התקשרותו של שלמה ליוסף, והן בגלל הערצתו את תכונת מסירות הנפש, הערצה ששיקפה גם את התוקף שבאישיותו וגם את בהירות הכרתו מה חשוב באמת (כשני שמותיו, אליהו והלל בחינת "בהילו נרו עלי ראשי").

קבר יוסף איננו, הלל איננו, גם את האופטימיות שלו נטל עמו, ואנחנו עדיין איננו יודעים לאן פנינו מועדות. יהיה נא מליץ יושר על השארית, שיהיה בה הכוח להצמיח תקווה לשארית ישראל כולה, כי בלא זה, לאן אנו הולכים ואנה אנו באים!?