ארבעה יסודות בנפש הבהמית הרב יצחק שפירא

סיכום שיעור בישיבה בספר התניא פרק א. הסיכום אינו מוגה והועלה לאתר לתועלת הלומדים בתניא היומי. ערך: אלעד קלר.

לשון אדמו"ר הזקן בספר התניא פרק א, בביאור הנפש הבהמית:

"אך ביאור הענין על פי מ"ש הרח"ו ז"ל בשער הקדושה [ובע"ח שער נ' פ"ב] דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות דכתיב ונשמות אני עשיתי שהן שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף וכדכתיב כי נפש הבשר בדם היא וממנה באות כל המדות רעות מארבע יסודות רעים שבה דהיינו כעס וגאוה מיסוד האש שנגבה למעלה. ותאות התענוגים מיסוד המים כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח. ועצלות ועצבות מיסוד העפר. וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות וג"ח באות ממנה כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפ' נוגה שיש בה ג"כ טוב והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע".

בחלקו הראשון של פרק א' עסקנו כחלק מההקדמה לתניא. כזכור, חלק זה עסק בעיקרו בקושיות והנגדות שונות במטרה להזמין אותנו לחפש רובד אחר, פנימי ועמוק יותר, ביחסינו עם ה'. לאחר ההכרה הראשונית הזו, בעל התניא אינו ממהר 'למכור' לנו פרקי עבודה והתבוננות מעשית, אלא תחת זאת הוא בוחר לפתוח בתיאור ארוך ומפורט (כעשרה פרקים לערך!) של מה שניתן להגדיר כנתוני הפתיחה של היהודי – מהו יהודי?. נפש בהמית, נפש אלוקית, כוחות הנפש, לבושיה, הקליפות והקדושה, מהי התורה ומה פעולתן של המצוות, כל אלו ועוד נפרשים שלב אחר שלב לאורך הפרקים הבאים של הספר. נזכיר שוב, אין כאן 'עבודה', ולמעט רמזים ספורים נמנע אדה"ז מלצייר הדרכה מעשית כל שהיא; נראה שבשלב זה מטרתו אחת היא – לערוך היכרות בין היהודי ובין עצמו, היינו, נתוני היסוד עמם נולד ובעזרתם ומכוחם הוא פועל.

כשלב ראשון מלמד בעל התניא כי "לכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות". הראשונה היא הנפש הבהמית – בה יעסוק פרק זה – והשניה היא הנפש האלוקית בה נעסוק בפרק הבא, בעז"ה. לא נאריך כעת בכל שמותיה והופעותיה של הנפש הבהמית אלא, כדרכנו, נאחז בנקודה אחת מרכזית בפרק שלפנינו וממנה תוצאות חיים לכל הרוצה להוסיף דעת ולקח טוב.

אלוקינו למעשה ידינו

אם ננסה לשים את האצבע על נקודת ההבדל בין הנפש הבהמית ובין הנפש האלוקית ולתאר אותה בתמציתיות, נאמר כי הנפש האלוקית 'רואה' איך הכל אלוקות ממש עד המציאות הגשמית ועד בכלל, ולעומתה הנפש הבהמית רואה בגשמיות העולם חזות הכל – ממנה הכל חי ואליה הוא שב. אם נשתמש בסגנונו החד והמיוחד של בעל התניא נתבטא כך שממבט זה של הנפש הבהמית כל העצמים בעולם הזה, החי, הצומח ואפילו הדומם, הנם "עובדי עבודה זרה" וכלשונו:

"כי עיקר ושורש עבודה זרה הוא מה שנחשב בפני עצמו נפרד מקדושתו של מקום ולא כפירה בה' לגמרי... אלא שגם הם מחשיבים עצמם ליש ודבר בפני עצמו ובזה מפרידים את עצמם מקדושתו של מקום ב"ה מאחר שאינן בטלים לו ית'..."

וכל כך למה? משום שכל דבר בעל תודעה נפרדת ה'סובר' שמציאותו מעצמו הרי הוא כמכריז שיש מקומות ועצמים אותם ה' לא מחייה וקיומם אינו ממנו, ח"ו. ככל אלו גם הנפש הבהמית מקבלת את כל חיותה מהעולם הזה, מנצחיותו המדומה ומהאנרגיות שהוא מייצר; ככזו היא ממילא 'דוחקת רגלי שכינה' ומכריזה שיש עוד מלבדו ויתכנו חיים וחיות מזולתו, ה"י.

ארבעת היסודות

ובכן, כשם שבצד הקדושה אורו של ה' יתברך ממלא הכל וכל המציאות וחיותה נשפעת ממנו כך גם החיות מגשמיות העולם הזה נובעת מהתחושה שהיא כוללת, מקיפה ומחייה הכל. אמנם נכון, שבמבט ראשון נראה שהדומם הוא השולט בכיפה וכשאומרים 'מציאות' מתכוונים בעיקר לחלקים הממשיים שלה בעוד שהצדדים ה'קלילים' של החיים – כזרימה הנפשית, הרצון להתפתח ותענוגים למיניהם – נראים כיונקים ממקור אחר; אך האמת היא, שהנפש, הרואה במציאות חזות הכל, יודעת שבאמת הכל נמצא בה וגם מה שמעבר לחומר הגשמי יונק ממנה. ואכן, המציאות ככלל נחלקת לארבעה יסודות עיקריים. ארבעה יסודות אלו הנקראים כסדרן: אש, רוח, מים ועפר הנם המרכיבים הבסיסיים של כל עצם שהוא, גשמי או רוחני. אמנם, לא כל העצמים זהים בתבניתם וממילא מובן שגם מינונם של חומרי גלם אלו בכל עצם שונה מחברו, אך על אף התרכובות השונות כולם כאחד מורכבים מארבע יסודות אלו<!--[if !supportFootnotes]-->[א]<!--[endif]-->. שוב, סגידה זו של הנפש הבהמית למציאות נובעת בעיקר מהתחושה שהיא מכילה הכל בתוכה – לא רק עפר דומם יש כאן אלא גם דינאמיקה מיסוד האש, חיים וצמיחה מיסוד המים ונפח ומרחב מיסוד הרוח. יותר לעומק, האדם חש זאת דרך מציאות גופו שלו – מצד אחד הוא נוצר מן העפר ורוב מערכות הגוף שלו הן חומר מוצק הניתן למישוש אך ברי לו שזה לא נגמר בזה אלא הוא מכיל גם חיים ומרץ, אופי מיוחד ומידות שונות.

אם כן, מאחר וארבעה יסודות אלו הנם יסוד המציאות כולה אזי בהתייחסותה של הנפש הבהמית אל המציאות כאלוקיה, כמקור חיותה, הופכים ארבעת היסודות לארבעה סוגים שונים של חיוּת מהם ניזונת הנפש הבהמית. בעל התניא מונה בפרקנו את המידות הרעות הנולדות מהחיבור בין הנפש הבהמית ליסודות, פרי יחסהּ של הנפש למציאות הגשמית כאלוקיה; ננסה להקדים בשלב אחד ולתאר את היחס עצמו, את מבטה של הנפש הבהמית על המציאות דרך כל אחד מיסודות אלו עוד קודם שמשתלשלים ממנו מידות רעות בפועל.

יסוד האש – לכלות את המציאות

יותר מכל היסודות היסוד הפעיל ביותר הוא יסוד האש. חום, אנרגיה ועוצמה משתייכים בטבעיות ליסוד זה הבוער בתמידות, מלהט ומשלהב. ואכן, יסוד האש מקנה לאדם תחושה שהמציאות היא דינאמית, חיה ותוססת וממילא פותחת בפני האדם אפשרויות אין-סוף להזיז ולשנות, לדחוף ולקדם. אף על פי כן, המדקדק יראה כי כאשר הנפש מנסה לקבל חיוּת מיסוד האש אזי זו אינה באה דווקא מהחום והדינאמיקה אלא מקורה בכח המכלה שבאש – זה השורף אנרגיות ומכלה את הקיים. כל עוד האדם נהנה מיסוד האש כחלק ניטראלי מהמציאות הסובבת אזי הוא נהנה מהלהט והדינאמיקה שהוא מייצר, ברגע שהוא רואה במציאות חזות הכל ומנסה 'לחיות' ממנה הופך אצלו יסוד האש בנפש לכוח מכלה ושורף. עצם זה שהמציאות 'נותנת את עצמה', כביכול, לכל החפץ לשחק בה, לשנות בה ויותר מכל לכלות אותה, היא הנותנת שהיא עצמה הופכת בעיני האדם למשהו יקר המעניק חיים וחיוּת.

תיאורו של בעל התניא את יסוד האש שבנפש כמקור למידות הכעס והגאווה תואם כפתור ופרח את האמור כאן. אצל אדם הפועל במציאות ללא תודעה אלוקית אלא רק מכח החוויה שהוא זה הקובע – ברצותו בונה וברצותו מכלה, הופכות שתי מידות אלו – הלא הן הכעס והגאווה – לדיירות של קבע בנפשו. מצד אחד יכולתו לכלות את המציאות – דהיינו, לראות בה כמין רקע לא משמעותי שאפשר ללעוג לו ולבטל אותו במחי יד – מכניסה בו גאווה ומנפחת את חשיבותו העצמית. עיקר גאוותו של הגאוותן נובעת מכך שאין הוא זקוק לקיומה של המציאות על מנת לאשר את קיומו שלו והוא בטוח שקיומו, מעמדו ויכולותיו מנותקות מהמציאות ותמורותיה.

ומצד שני – אדם המחפש 'אקשן' ויסוד האש בוער בליבו בעוצמה הוא אדם שבדרך כלל לא טוב לו עם עצמו. מי שחפץ כל הזמן לשנע ולכלות את הקיים הוא אחד שמרגיש שברגע שיחדל מפעולתו הוא ייפול. כל חיותו – כך הוא משנן לעצמו – תלויה ביכולתו לפעול במציאות, שם הוא קיים, שם הוא נוכח; אם יצטרך לעמוד מול עצמו בגודלו הטבעי, ואולי אף להודות שיש במציאות חלקים 'בלתי מתכלים' שאי אפשר להתעלם מקיומם, אזי תאבד חיותו והוא יקמל ויתייבש. על רקע זה בא הכעס – אדם כזה כועס על המציאות ה'אדישה', על החלקים שבה שלא סרים למרותו – שלועגים לכוחו המוגבל. הוא כועס על אנשים שאינם שותפים למרוץ האינסופי שלו אלא חיים עם עצמם בנחת. כל מפגש עם אנשים כאלו ועם חייהם הטובים דורך לבחור הנמרץ והגאה על פצע מכאיב – מפגיש אותו עם העובדה המרה שהוא לא חי עם עצמו בטוב ובשמחה.

יסוד המים – על מי מנוחות

עוד קודם להתבוננות במציאות כפעילה ודינאמית – חלקו של יסוד האש, כזכור – ישנה קומת יסוד פשוטה ובסיסית והיא עצם החיות של המציאות. העובדה הפשוטה שישנם חיים לפנינו והמציאות היא, ראשית לכל, דבר חי, צומח ומתפתח ניכרת יותר מכל היסודות ביסוד המים. אם נחקור תחת כל מציאות דבר חי, מן האדם ועד לצומח, נגלה שעצם חיותו קשורה במים. ככלל, לחלוחית ורטיבות, רעננות וצבע מעידים נאמנה כי עצם חי ניצב לפניך; יובש וצחיחות, לעומת זה, הם עדות להפך הגמור – לחוסר חיים ומוות.

בנפש – האחוזה במציאות הגשמית ומתפרנסת ממנה – מתבטאת חיות זו בכח התענוג. וכלשון התניא: "מים [היסוד לכשעצמו] מצמיחים [חיות וצמיחה במציאות הכללית] כל מיני תענוג [בנפש האדם]". מתוך תחושתו כי עצם החיות שבמציאות קשורה כאחד בחיותו הוא, ויותר מכך המציאות היא המעניקה לו חיים וקיום, מניח האדם למציאות לעטוף אותו ו'להזרים' אותו כרצונה. ה'זורם' עם המציאות עושה זאת מתוך תחושה שהיא טובה בכלל ומיטיבה עמו בפרט ועל כן טוב יעשה אם יתרפק עליה ויניח לה לעטוף אותו. תחושות אלו הן מקור התענוג שבנפש.

קשר נוסף ישנו בין תכונת יסוד המים המחלחל במציאות לבין כח התענוג המזין את הנפש. כמים אלו שלכשעצמם הם חסרי צורה, צבע וטעם מיוחד אך הם אלו המעניקים צבעים וטעמים לכל המציאות היבשה והצמאה, כך גם כח התענוג שבנפש הוא מופשט מכל מורכבויות הנפש ומידותיה אך הוא מחלחל בכולן עד לאחרונה שבהן. למשל – יש תענוג מהשכלות חדשות וישנו תענוג מיוחד ברגשות אהבה ורחמים; כמו כן קיים תענוג בחוש הדיבור והביטוי ועד לעונג מעשייה גשמית ממש. מכאן עולה, שמימד החיות שבמים מקביל לכח התענוג הפשוט, חסר המורכבות; המימד השני – הוא הפן המחלחל והזורם שבמים, הכח שמיטיב עם המציאות ומזין אותה – מקביל לתענוג המתפשט ונמשך מעצם התענוג (השעשועים העצמיים של הנפש בעצמה) אל כל קומות ומימדי הנפש.

מענג לנגע

עד כה הצגנו את יסוד המים כחיות (במציאות) וכתענוג (בנפש) אך באלו אין בכדי להסביר מדוע מכנה בעל התניא יסוד זה בתואר "רע" ומדוע בחר להוסיפו לרשימה 'שחורה' זו. ואכן לזוג המושגים הללו מוסיף בעל התניא מושג שלישי והוא – תאווה. כעת עלינו להסביר בדקדוק את 'סדר ההשתלשלות' הלזה – חיות-תענוג-תאווה.

מכיוון שגם בחיות עצמה יש מימד של תענוג נסביר את כל השלישייה כהשתלשלות של חווית התענוג בעצמה. כאמור, לכל לראש, ישנו תענוג מהחיות הפשוטה, תענוג מעצם החיים; חיות זו והרצון לשאוב ממנה עוד כוחות חיים מולידה בנפש תענוג מגווניה השונים של המציאות והתרפקות על הזרימה שבה. התאווה היא כבר התמכרות לתענוג וחוסר יכולת להשתחרר ממנו ומהשפעתו. כל עוד אדם רק רגיש לגילויי חיים במציאות ומתענג עליהם עדיין משפט הבחירה בידו ממה להתענג וממה לא, עם מה 'לזרום' ובמה למאוס. לעומתו, המתאווה קבור ב'קברות התאווה' שלו, התמכר לתענוג שבמציאות ללא יכולת לבחור אחרת. ככזה, אין הוא נהנה כלל מחייו ושום תענוג אינו מספק אותו; כמכור לתענוג הוא רק מחפש כל העת לאחוז בו בידיו ולנגוס בו אך הוא, חמקמק כמים, נוזל מבין אצבעותיו.

וברוח דברים אלו המשיל פעם רבי נחמן מברסלב:

"היצר הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני אדם, וידו סגורה ואין אדם יודע מה בתוכה והוא מרמה בני אדם ושואל לכל אחד: מה אני אוחז? ולכל אחד נדמה כאלו הוא אוחז מה שהוא מתאוה, ועל כן הכל רצים אחריו כי כל אחד סובר שיש בידו מה שהוא חפץ. ואחר כך הוא פותח את ידו ואין בה כלום. כמו כן ממש, היצר הרע שהוא מרמה את כל העולם והכל רצים אחריו ומרמה לכל אחד ואחד עד שנדמה לכל אחד ואחד כאלו יש בידו מה שהוא חפץ - כל אחד כפי שטותו ותאותו. ואחר כך בסוף הוא פותח את ידו ואין בה כלום, כי אין מי שימלא תאותו אצלו.

גם נדמו כל התאוות של העולם כמו עמודי אור הנכנסין בבית מן אור החמה כנראה בחוש שהם נדמין לעמודים מחמת הזריחה של החמה וכאלו רוצים לתפס אותן העמודי אור שתופסים וחוטפים ואין בתוך היד כלום כך הם כל התאוות של עולם הזה."

יסוד הרוח – הנפח שבמציאות

יותר ממה שיסוד הרוח מהווה חלק מהגשמיות עצמה, מהחומר הממשי, הוא נמצא בחלל שבתוכה – הוא הנפח שלה. מציאות בלי נפח פירושו מציאות מצומקת, שטחית – המוחש והמוצק הוא הקיים והשאר אינו. יסוד הרוח הוא הגורם שיותר ממה שהמציאות נמדדת בממשותה (תכונת יסוד העפר כדלהלן) היא מקבלת נפח, דהיינו, ממציאות דחוסה ולוחצת היא הופכת להיות בעלת מרחב ומקום. למשל, כאשר אומרים שמוסד מסוים 'קיבל נפח' אין זה מורה שאותו מוסד גדל במספר התלמידים או בשטח המבנים שלו אלא כוונת הביטוי היא שהמוסד – מסיבות כאלו ואחרות – הפך למשמעותי, לגורם בעל מקום משלו שלא ניתן להתעלם ממנו בקלות. מתחושה זו – שהמציאות אוורירית ומאפשרת מרחב – נוצרו חיי הרוח והתרבות שבחברה האנושית. היכולת לתת נפח לדברים ולהעניק להם ממשות היא המזינה את התרבות והתקשורת וכן שאר 'מבנים רוחניים' כאלו ואחרים. לעומק יותר – כאשר עצמים שונים מקבלים נפח יכולה להתפתח ביניהם היררכיה וניתנת בידם אפשרות למדוד מרחקים ולהמציא אופנים שונים של יחס והערכה. ממבט זה, יסוד הרוח אינו רק הנפח של הדומם עצמו אלא גם האוויר שבין העצמים – היחס והתקשורת שביניהם.

יקל עלינו להבין אם נתבונן ביסוד הרוח כפי שהוא מופיע בתוך הנפש. ניקח למשל דמות של איש רוח – אדם זה יוצר רושם אצל הסובבים אותו שהרבה יותר ממה שהם רואים ישנו לפניהם. בעזרת מילים למכביר, אווירה רצינית וחזות מהורהרת הוא נותן תחושה שהמציאות בכלל ונפש האדם בפרט מכילים סודות שרק אדם רוחני ורגיש יוכל להאזין להם. הלך רוח זה נוצר כאשר ישנה תחושה שבעזרת 'אוויר' בלבד וללא ממשות אמתית ניתן לנפח דברים במציאות, להכפיל ולשלש את מקומם ומשקלם וזהו בדקות עניינו של יסוד הרוח.

כאשר האדם לא מביט על המציאות מנקודת מבטו של "אלוקי הרוחות לכל בשר" אלא מנקודת מבטה של הנפש הבהמית אזי נראה בעיניו כל הנפח שבמציאות – הרווח והמרחב – כפרי ידיה של המציאות בעצמה, או יותר מכך – שלו בעצמו. ממבט כזה משתלשלות ארבעת המידות הרעות של יסוד הרוח אותן מונה בעל התניא בפרקנו. נעבור עליהן אחת לאחת (לא כסדר שהן מופיעות בפרק) ונקבל 'פרצוף' שלם על יסוד הרוח כפי שהוא נגלה בנפש הבהמית.

המידה הראשונה היא ההתפארות. לענייננו, התפארות פירושה רצון שאחרים יתנו לי נפח – יחשיבו אותי. את החוויה הזו כפי שהיא מופיעה בנפש ניתן להבין יותר טוב בעזרת השוואה בין מידת הגאווה, אותה משייך בעל התניא ליסוד האש, לבין ההתפארות שלדבריו היא תוצאה של יסוד הרוח. כאמור לעיל, הגאווה באה בעקבות התעסקות בכיליון המציאות הגשמית. היכולת של האדם להטביע חותמו בפועל ממש במציאות על ידי כך שהוא 'לא סופר' אותה ואינו זקוק לקיומה ממלאת אותו גאווה וחשיבות עצמית. לעומתו, המתפאר זקוק לסביבה; לדיבורים, לאווירה ולאנשים שייתנו לו נפח ומקום. דומה הדבר לשני אנשים שכתבו חידושיהם עלי ספר – בעל הגאווה לא יטרח לאסוף הסכמות אלא בטוח בחשיבותו העצמית יוציא את ספרו כך לבית הדפוס. המתפאר, לעומתו, יקשט ספרו בהסכמותיהם של גדולי עולם שיעידו על עמלו ועומק חידושיו. סתם כך, בבדיקה יבשה ושטחית, ייתכן שעמלו אינו עמל וחידושיו אינם עמוקים דיים, אך כאחד שחי בעולמות 'אווריריים' של נפח ורוח די לו בהסכמות כאלו על מנת להתמלא בחשיבות.

אם זהו המתפאר אזי הליצן הפוך ממנו. בעוד המתפאר ינסה ליצור רושם ונפח, יחפש הליצן הזדמנות לנעוץ סיכתו בבלון הפאר של חברו ולמוסס אותו. למען האמת, אין הליצן הפוך לגמרי מחברו המתפאר שהרי גם הוא מחפש 'להתנפח' ולתפוס מקום רק הוא עושה זאת על חשבון חברו. ובמילים אחרות: הליצנות נוצרת כאשר האדם מרגיש שהנפח של השני דוחק אותו. הוא מרגיש שהוא חי בחברה בה כולם – כולל אותו בעצמו – רוצים 'להתנפח', ומכיוון שכך אם יהיה הוא הראשון שיתפוס את אומנות הליצנות והציניות יוכל להוציא את האוויר מכולם ולהישאר לבדו בזירה. רק נוסיף ברמיזא, שעל אף שתדמיתו של ליצן בעיני הבריות היא של יצור עליז שהחיוך לא סר מפניו, אזי ליצן כגון זה המתואר כאן הוא דווקא איש עצוב ומדוכא. כאחד שנתון כל היום במחשבות כיצד 'לפוצץ בלונים' של כל מי שסביבו, ובין השאר גם את נפחו שלו עצמו, אין לו פנאי לשמוח בחלקו והוא מפתח מרירות ודיכאון, ובזה די למבין.

המידה השלישית אותה מונה בעל התניא כפרי יסוד הרוח בנפש הבהמית היא ההוללות. הוללות מלשון להלל. הילול פירושו, במילים פשוטות, לקחת משהו סתמי ולתת לו נפח ומשמעות. אם כן מהי ההוללות? ההולל לוקח חוויה או יצר נמוך ומנפח אותם. בעזרת הרבה רוח והשתלהבות הוא מצליח ליצור מרכז ריק מתוכן – עגל זהב שכזה – שגורם להכל לקפץ סביבו ולהתלהב ממנו. מכאן נקודת ההבדל בין ההתפארות להוללות – אם המתפאר מבקש שהסביבה תיתן לו נפח, ההולל עושה זאת בעצמו. אומנתו היא לנפח את עצמו, את היצרים והמידות הרעות שלו, וממילא ליצור התרחשות סביבו וסביב יצריו.

באנו אל המידה האחרונה והיא הנקראת בלשון התניא – דברים בטלים. דיבורים בטלים ושיחות חולין אינם באים כתוצאה של ניפוח האדם את עצמו, כיתר המידות שנמנו כאן, אלא דווקא תחושתו שהמציאות הכללית, העשירה ומלאת הנפח, היא היוצרת אותם. נסביר: אצל אדם החי בעולם ועוקב בעניין אחר חלקיו ה"תרבותיים" כתקשורת, פוליטיקה, ספרות ומוזיקה נוצרת לעיתים קרובות תחושה שאין קץ לעושר, לחדשות הרבות שבכוחו להנפיק ולעניין הרב שהוא מייצר. מי יכול לעמוד על "עומק חללה של רשות" – ההתפעלות מנבכי הדעות והמגוון הרב של החומר שהמציאות מכילה פועלת על האדם – במודע ושלא במודע – תחושה שהוא יכול לחיות בה, להגות בה ולדבר בה לנצח.

יסוד העפר – הארץ לעולם עומדת

בשונה משאר היסודות ומיני חיותם, התפעלות הנפש מיסוד העפר שבמציאות מקורה דווקא בחוסר החיים שבו. ה'שתיקה' של היסוד הדומם הזה – הוא תשתית רוב רובה של המציאות הממשית – נותנת לאדם תחושה שלא רק שאין מקום להתרחשות רוחנית כזו או אחרת, אלא גם החלקים החיים שבנפשו סופם שיאבדו, והכל כאשר לכל יהפוך להיות חלק מהדומם הנצחי. נמשיל משל מאדם עליז ושופע שייכנס בפתאום אל חדר בו יושבים עשרה אנשים ונועצים בו עיניהם בדממה מעיקה – כעבור שניות מספר אנו נמצא אדם זה יושב מצונף בפינתו, מצטרף בלי משים לדממה המייבשת. כך האדם המסתובב בעולם הנדמה לו כנצחי וממשי, מרגיש לעיתים איך כל חיותו ומרצו מתנפצים אל הדומם המקיף אותו, איך "הכל שב אל העפר" ללא שתינתן לו אפשרות לפרוץ את מעגליו ולהפיח בו חיים.

נוסיף, כי באומרנו 'עפר' ו'דומם' אין הכוונה רק לדומם הגשמי, זה הניתן למישוש בידיים, אלא גם (ובעיקר) ל'דוממים רוחניים'. דהיינו, כללים ומוסכמות, נורמות חברתיות והרגלים אישיים שאדם כבול בתוכם ללא יכולת ורצון להשתחרר מהם. אדם המנסה לשנות הרגלי חיים או להתמודד מול המקובל בחברה יתכן וימצא עצמו לא פעם מרים ידיים ומתייאש. בתוך ייאוש זה נחבאת כמין הסכמה שבלב על כך שיציבותה של המציאות, חוזקה ותוקפה אינם ניתנים לשינוי וכל ניסיון לעשות בה שינוי ולהחדיר בה חיות כמוהו כניסיון לחרוט בציפורן אדם על לוח שיש חלק.

פירותיו של מבט מדכדך זה הן מידות העצלות והעצבות, כמובא בתניא. אדם שאינו מאמין שייתכנו חיים רוחניים או התחדשות על רקע הגשמיות הכבדה והמכבידה של העולם נאלץ לכבוש בתוכו כוחות חיים ולשקוע לאיטו בשגרה אפורה ומשעממת. שקיעה שכזו נוסכת עצבות גדולה בנפש, עצבות הנובעת מחוסר היכולת להתממש ולפרוץ את גבולות החומר המגביל. עם העצבות על מה שהיה ראוי שיהיה ואינו ישנה גם השלמה עם המצב הנוכחי וזו מולידה בנפש עצלות וחוסר חשק לקום ולנסות לחיות אחרת.

לסיכום

בשל אריכות הדברים נאסוף את כל הנאמר כאן אל נקודת המוצא שלו: העיקרון אותו מבקש בעל התניא להנחיל בפרק זה הוא שבמבט על המציאות הגשמית ככוללת, מקיפה ומחיה את הכל – מבטה של הנפש הבהמית, כאמור – הופך האדם את כל המציאות הנפרדת לעבודה זרה של ממש. הנפש הנאחזת בגשמיות, סוגדת לה ומנסה לחיות ממנה, פועלת שארבעת היסודות מהם מורכבת המציאות הגשמית יופיעו בה כמידות רעות ומקולקלות.


 [א] ולתוספת חן וביאור נביא כאן מלשונו הזהב של הרמב"ם בספר המדע:

"ארבעה גופים הללו שהם אש ורוח ומים וארץ (עפר) הם יסודות כל הנבראים למטה מן הרקיע, וכל שיהיה מאדם ומבהמה ועוף ורמש ודג וצמח ומתכת ואבנים טובות ומרגליות ושאר אבני בנין והרים וגושי עפר הכל גולמן מחובר מארבעה יסודות הללו...

 ומפני שהם יסודות לכל גופים שתחת הרקיע ימצא כל גוף וגוף מאדם ובהמה וחיה ועוף ודג וצמח ומתכת ואבן גולמו מחובר מאש ורוח ומים ועפר, וארבעתן יתערבו ביחד וישתנו כל אחד מהם בעת העירוב עד שימצא המחובר מארבעתן אינו דומה לאחד מהן כשהוא לבדו...

וכל גוף וגוף המחובר מארבעתן ימצא בו קור וחום לח ויבש כאחד, אבל יש מהם גופים שיהיה בהם חזקה מיסוד האש כמו בעלי נפש חיה, לפיכך יראה בהם החום יתר, ויש מהן גופין שיהיה בהן חזקה מיסוד הארץ (העפר) כמו האבנים, לפיכך יראה בהם היובש הרבה, ויש מהן גופין שיהיה בהן חזקה מיסוד המים, לפיכך יראה בהם הלח יתר... לפי רוב היסוד שהיה בעיקר התערובת יראה מעשה אותו היסוד וטבעו בגוף המעורב. "

חשוב לציין, שההנחה שארבעה יסודות אלו הם המרכיבים את העולם החומרי שייכת ל'גלגול' הקודם של המדע. היום ידוע שמרכיבי המציאות הנם אלו המופיעים בטבלת היסודות בכימיה. אף על פי כן אין בידיעה מחודשת זו לערער על הכתוב כאן, משום שהיסודות ה"עתיקים" מקבילים לשלישיה אחרת המוכרת כיום, ובעזרתה ניתן לחלק את יסודות המציאות בכללות, והיא – מוצק, נוזל וגז. וניתן עוד להאריך רבות בכל זה ואין כאן המקום.