ציון במשפט תפדה מו"ר הרב יצחק גינזבורג

מעובד מדברי הרב ע"פ מלכות ישראל א' רסא-רסד. נדפס בעלון 'הרכבת נוסעת'.

בסיום וחותם הפטרת שבת חזון מופיע פסוק המורה לנו את הדרך ליציאה מהגלות: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". מפסוק זה אנו למדים כי ראשית התקון הנצרך בכדי לפדות את ציון מן הגלות [כולל הגלות בדעות זרות] היא בענין המשפט.

למונח "משפט" בעבודת ה' ישנם שלשה פירושים:

א. עבודת למוד התורה בכלל (כמבואר ברוב דרושי החסידות).

ב. החזרת משפט התורה המובהק לעם ישראל היושב בארצו, בפרט.

ג. עשית משפט בגויים ("לעשות נקמה בגוים... לעשות בהם משפט כתוב..."), הנקמה דקדושה וריחוק זרים מגבולנו – "לא תחנם", במיוחד.

שלשה פירושים אלו מכוונים בפשטות כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה: המשפט בגויים הוא ההכנעה, המשפט העברי הוא הבדלה (בין מותר לאסור, זכאי וחייב וכו') ולמוד התורה הוא ההמתקה.

סדר זה הוא כאשר הכל בר ביצוע במציאות. אך לעת-עתה, כשנעדרת מאתנו היכולת ליישם הכל בפועל, בחיצוניות המציאות, הסדר מתהפך: ההכנעה מתבטאת בלימוד התורה, מתוך הכרה בחסרון העצום שאיננו יכולים ליישם את כל הנלמד. הכנעה זו נובעת מההכרה שתכלית הלימוד היא על מנת לעשות, ובינתיים לימודנו הוא רק בבחינת "יהי רצון כאילו הקרבתי וכו'". ההבדלה נשארת באמצע – כנגד המשפט העברי. המשפט בגויים עולה למדרגת ההמתקה, שכן פנימיות ענין הנקמה היא ההמתקה באמת, בסוד "תקומה (אותיות מתוקה) היתה לו". זהו סוד "ישמח [אותיות משיח] צדיק כי חזה נקם [ר"ת חן], פעמיו ירחץ בדם הרשע". וההמשך: "ויאמר אדם אך פרי לצדיק, אך יש אלקים שפטים [בחינת 'ציון במשפט תפדה'] בארץ". על ידי הנקמה והמשפט בגוים ניתן הפרי לצדיק ומתגלה לעין כל (בבחינת "ומתוק האור") שיש אלקים שפטים בארץ.

רק לאחר תקון המשפט לפי כל שלשת הפירושים האמורים, יתכן תקון הצדקה ("ושביה בצדקה"), שהוא ענין ה"סעד" והתמיכה בארץ:

כל עוד נמצאים זרים בתוכנו, אזי בכל מפעל סעד – על בסיס שוויון זכויות – נמצא טעם חמור לפגם ועוות האמת. אין זו צדקה אלא הצטדקות ח"ו, וכמבואר בחסידות במהות מדה רעה זו של ההצטדקות.

כל עוד לא תוקן המשפט העברי, כל תמיכה וסעד אינם צדקה אלא "פרוטקציות" ושאר עיוותים, ביודעין ובלא יודעין.

ללא לימוד תורה, אין שום הנחת יסוד של כללים אמיתיים ("אין אמת אלא תורה") שעל פיהם ניתן לקבוע בצדק את כללי הסעד.

אף על פי כן, חשוב לציין מה שכתב אדמו"ר הזקן סמוך להסתלקותו, שהגאולה תבוא בזכות החסד שעושים ישראל, אף על פי שאינו חסד של אמת (על פי כללי תורת אמת). אותו חסד שאינו של
 אמת הינו חסד של עולם התהו (שהיה כנגד שמיטת החסד כנודע). אך עיקר ענין עבודתנו הוא להכין לחסד זה כלים של תיקון – ככל יכולתנו (כדברי הרבי מליובאוויטש, שהגאולה תלויה בקליטת האורות דתהו בכלים דתיקון).

לאור האמור לעיל, תומתק ההבנה מי הם "ציון" ו"שביה": "ציון" קאי על הישוב הקיים בארץ. ו"שָׁבֶיהָ" קאי על אותם יהודים שטרם נקלטו בארץ כראוי. מכאן שעיקר ענין הסעד, צריך להיות קשור עם קליטת יהודים בארץ על הצד הטוב ביותר.

לצערנו, דבר זה נכשל, עקב עוות המשפט בארץ. תחלה צריך להיות תקון הישוב הקיים ("ציון"), שהוא אך ורק תקון המשפט, ובעקבות זאת תבואנה המרצה והגברה בעליה לארץ ובקליטה טובה של אותם יהודים שטרם נקלטו כראוי. [מכאן תשובה ניצחת לטוענים שחזוק הישוב תלוי בהגברת העליה. אכן, לוּ היתה עליה מוגברת של יהודים כאלה שדורשים, לכל לראש, את תקון המשפט, ניתן היה אולי להשפיע על הממסד הקיים במדה מסויימת. אך, בדרך כלל אין בכח העולה (אפילו עולה עשיר ובעל כוונות רצויות ביותר למען קידום מפעל הישוב בארץ) "להזיז" דברים. וממילא נשארת האמת, לכתחילה: "ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה"].

והנה, בפנימיות יותר, הישוב הקיים בארץ, הנקרא "ציון", הינו הצבור היהודי ש"עושים רצונו של מקום", כמאמר חז"ל: "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה" (וכך גם הצבור שבחו"ל, כמאמר רבינו הצמח-צדק לאחד מחסידיו שרצה לעלות לארץ: "עשה כאן ארץ ישראל", אך כל זה הוא רק בתור הכנה לגאולה, כמובן). משא"כ "ושביה" היינו מי שטרם באו לכלל "עושים רצונו של מקום", וממילא מובן שהם זקוקים לתשובה (שיבת ציון, בחינת "ושביה"). כש"עושים רצונו של מקום" כתיב: "אפס, כי לא יהיה בך אביון", ואין צריך ל"צדקה". [כאמור לעיל, שביחס ל"ציון" העיקר הוא ענין המשפט ולא ענין הצדקה, מה שאין כן לגבי "שביה"].

מכאן ניתן להבין, בטוב טעם ודעת, את סבת התופעה האומללה, שהרבה מנכדי החלוצים הראשונים של התקופה החדשה טרם נקלטו בארץ כראוי (הן בארץ הגשמית, עד שרבים יורדים מן הארץ ה"י, והן ב"ארץ" מלשון רצון, עשיית רצונו של מקום) – חוסר תקון המשפט. כאמור, תחלת התקון צריך להיות בציון (יהודים שנקלטו בארץ כראוי, שוודאי נמצאים, במקצת עכ"פ). כלומר, שאף שמבחינה היסטורית תחלת הישוב היתה תלויה בעליה, בכל זאת תופעה זו אינה אלא הכנה לתקון האמיתי. התקון האמיתי מתחיל, כאשר "ציון במשפט תפדה", ואחרי כן יושלם ענין קבוץ גלויות (כפסק הרמב"ם ז"ל) – "ושביה בצדקה".