"איפכא מסתברא" בתורה ומדע מו"ר הרב יצחק גינזבורג

המדע המודרני מתאפיין בחידושים הנראים כסותרים את השכל הישר. הדבר מבואר בעומק על פי פנימיות התורה, במושגי הקבלה והחסידות, ובסופו קישור לחג החנוכה.

המאמר מעובד מתוך סמינר בנושא "פיזיקה וקבלה" בחודש אדר תשס"ז. המאמר הנוכחי מהווה רק את הפתיחה הכללית לנושא, ללא ההתבוננות המפורטת יותר שבאה בהמשך השיעורים. השיעורים סוכמו בתחילה ע"י ניר מנוסי שי', עברו כאן עיבוד נוסף ולא הוגהו ע"י הרב. תודתנו לר' משה גנוט נ"י על הערותיו.  

המהפכות המדעיות

המדע המודרני במאה השנים האחרונות מתאפיין בחידושים מופלגים הסותרים את "השכל הישר", כלומר את ההבנה הראשונית והפשוטה של האדם הרגיל. לתכונה זו ניתן השם הלועזי קונטרה-אינטואיציה (counter-intuition  ). אם היינו מצפים לכך שהכל הוא "נורמלי" והגיוני מלבד היוצאים מן הכלל, הרי במדע המודרני הכלל הוא ממש "יוצא מן הכלל"...

התכונה הזו בולטת במיוחד בשלש התאוריות החשובות בפיזיקה במאה העשרים: יחסות פרטית, יחסות כללית, ומכניקת הקוואנטים.

אנו רגילים להרגיש שאנו זזים במרחב שאינו משתנה ושהתנועה הזאת ניתנת למדידה באופן מוחלט. באה היחסות הפרטית וחידשה שתנועה היא דבר יחסי לגמרי. מנקודת מבט של אלומת אור, שום דבר אינו נע אלא האור בעצמו. כל המהירויות הן יחסיות, ורק מהירות האור היא מהירות מוחלטת. מאובייקטיביים הפכו האירועים בחלל ובזמן לסוביקטיביים. כעת הם תלוים בנקודת מבטו של המתבונן.

ועוד: באופן פשוט, אנו רגילים לחשוב שהחלל והזמן הם שני דברים שונים, המהווים יחד את ה'במה' הקבועה והבלתי משתנה שעל גביה מתרחשים כל הדברים. האינטואיציה הרגילה היא שהמרחב ישר לכל כיוון, שטוח כביכול; אך איינשטין גילה שהמרחב מתעקם (curvature) לפי כמות המסה המפוזרת בו. היחסות הכללית חידשה שהחלל והזמן הם דבר אחד – "חלל-זמן" (spacetime) – והם עצמם משתנים, הם עצמם חלק מן ההתרחשות. כמובן שכל זה קונטרה-אינטואיטיבי לגמרי!

מכניקת הקוואנטים היא מהפכנית אף יותר, בעקרון אי-הודאות (uncertainty principle) שגילתה. עקרון זה קובע שלא ניתן לדעת בעת ובעונה אחת הן את מיקומו והן את מהירותו של חלקיק. בתחילה חשבו שיש כאן רק בעיה של מדידה, שהאשמה באי הדיוק ובהשפעתם של מכשירי המדידה שלנו, שכל אימת שאנו מודדים פרטים אודות חלקיק באותה עת אנו גם משפיעים עליו. אך בהדרגה התברר שיש כאן משהו עמוק יותר – במציאות עצמה אין לחלקיק מיקום ומהירות מוחלטים בבת אחת! אם מודדים את מיקומו, תאור מהירותו ינתן רק על ידי הסתברות, ולהיפך.

מקובל בקהילית המדענים לומר שבודדים הם המבינים באופן אינטואיטיבי את היחסות, אך לאף אחד אין הבנה אינטואיטיבית בעולם המשונה של הקוואנטים... (וידוע שגם אינשטיין לא רצה לקבל שמכניקה קוואנטית מתארת את המציאות בפרוטרוט, שכן הרגשתו היתה שחייבת להיות אפשרות של ידיעה ודאית).

לעשות תשובה

כאשר אנו מתבוננים בתופעה זו מתוך נקודת המבט של התורה, ניתן לומר תחילה באופן כללי שזהו שלב בהתקדמות העולם לקראת הגאולה, שהרי עצם המושג של גאולה וביאת המשיח משמעותו שינוי והיפוך גמור של 'השכל הישר', השכל הנמצא כעת בתוך הגלות וחושב לפי מושגיה.

אולם מעבר לאמירה הכללית הזו, ניתן להעמיק יותר במשמעותה של התופעה הזו ולהשוות אותה אל תופעות דומות בתורה. בגמרא אנו מוצאים פעמים רבות את המושג "איפכא מסתברא" – לא כמו שחשבת תחילה, אלא דוקא ההיפך! היכולת להפוך את החשיבה ולא להיות מקובע במה שחשבנו תחילה, היא מיסודות החכמה האמיתית, כדברי חז"ל שאחת מתכונותיו של החכם (לעומת ה"גולם") היא "מודה על האמת". כדי שהאדם יצליח לכפור בתפיסה הראשונית שלו ולהחליף אותה בתפיסה חדשה, נדרשת גם עזות, אומץ לעזוב את הדבר הידוע ולקפוץ לעולם חדש. גם ההתקדמות של המדע המודרני, כמו בדוגמא של תורת היחסות, התאפשרה רק על-ידי אנשים נועזים שהיו מוכנים לוותר על כל הפיזיקה המוכרת של המאה ה-19 ולקפוץ אל מה שנראה כתהום לא ידועה. מי שהמעבר הזה היה קשה לו, הוא 'זקן' בטבעו (גם אם הוא צעיר בגילו) שאינו מוכן לעשות שינויים וממילא נשאר 'תקוע' מאחור.

מכאן כבר ניתן ללמוד יסוד חשוב בעבודת ה', והוא היכולת לעשות תשובה ולהפוך לבעל תשובה – ביטוי שעולה בגמטריא איפכא מסתברא! יש אמנם בעל תשובה כזה שאינו נצרך ממש "להפוך את הראש", אלא רק להתחזק בדרך האמת ולהצליח לעלות מן המקומות שנפל אליהם. אבל יש בעל תשובה שאינו מתחזק לפי אמות מידה ידועות, אלא מתחדש ומחדש את אמות-המידה עצמן! לא רק "חוזר למוטב" אלא מחליף את המושגים לגבי מה טוב. בעלי התשובה של פעם, לפני מאה שנה וקודם לכן, היו בעלי תשובה שידעו מה נכון ומה לא, וניסו לשפר מעשיהם; אך היום בעלי התשובה עוברים תמורה יותר יסודית שבה הם מחליפים את הדעות שלהם, את הראש והלב והנשמה, ומבינים שלא הבינו עד עכשיו. הם עושים איפכא מסתברא לכל החיים הקודמים שלהם. זוהי התשובה שהיא ממש כלידה חדשה, ועליה נאמר שהיא מביאה גאולה לעולם[א]. וכיון שאדם צריך להיות "כל ימיו בתשובה" – הרי שבכל עת עליו להיות מוכן לומר "איפכא מסתברא" לכל מה שחשבתי עד עתה.

סולם העולמות

ביתר עומק, המעבר מתפיסה ישנה לתפיסה חדשה אינו רק שינוי אלא גם עלִיָה מעולם אחד לעולם אחר גבוה ממנו. כלומר, לפי הקבלה ישנם הרבה עולמות, שכל אחד לא רק שונה מחברו אלא נמצא מעליו, וכך יש מערכת שלמה של עולמות כאשר קיימת תנועה של עליה מעולם לעולם (ואף "עליית העולמות" עצמם). לענייננו, כל עולם הוא עולם מחשבתי אחר, ובכל עולם יש תפיסה אחרת לגבי מה נכון ומה לא נכון. בעולם מסויים קיימת אינטואיציה מסויימת, אך כאשר עולים אל העולם שלמעלה ממנו מתברר שהאינטואיציה הקודמת היתה אמת יחסית בלבד, ואילו כאן בעולם הגבוה יותר הדברים נתפסים באופן שונה ואפילו הפוך, איפכא מסתברא.

מבואר בקבלה שהיכולת לעבור ולעלות מעולם אחד לעולם אחר, היא על ידי סולם או עמוד המקשר בין העולמות. בהקשר שלנו, העמוד הזה הוא מעין חור באמצע העולם, חור שמהווה סתירה לכל התפיסה של אותו עולם, ודרך הסתירה הזו עולים ובאים לעולם גבוה יותר שבו הדברים נתפסים אחרת.

מורנו הבעל שם טוב זי"ע אמר פעם שהוא יכול לסתור כל סברה של חכם, ויהא החכם הגדול ביותר בדורו, ולהראות את ההיפך. ודאי שאין זו התפארות ח"ו, לומר שהוא חכם יותר מהם, אלא הכוונה לומר שכל סברה היא "ניסוי מחשבתי" בעולם מסוים, אך בנקודה האמצעית של אותו עולם יש חור – אין, ריק – ויש נשמה אחת בכל דור, נשמת משה רבינו שבדור (כמו הבעש"ט בדורו), שיכולה לאתר את אותה נקודת אפס שבאמצע, החור שבלב התיאוריה, שם היא נופלת. בנקודות אלו עובר הציר המרכזי של כל העולמות, עמוד השדרה שלהם כביכול, עמוד האמת, דרכו ניתן לעלות לעולמות הגבוהים יותר כמו במעלית, כאשר בעולם גבוה יותר קורסת הסברה של העולם שמתחתיו. מי שיודע להבחין בסתירה עולה לנסתר, מעולם גלוי לעולם נסתר וגבוה יותר. החור הוא כמו יציאת מצרים – פתיחת פתח מאיר בעולם חשוך שדרכו יוצאים החוצה ועולים לעולם גבוה וחופשי יותר, וכן הלאה.

בהשוואה לעולם המדעי: הדבר דומה להתקדמות המדע המודרני, אשר בכל פעם הגיע לתיאוריה מסוימת שהתיימרה להסביר את כל התופעות בעולם הטבע, אך בכל תיאוריה כזו התגלה 'חור' מסויים שבגללו נפלה התיאוריה הזו ונולדה תיאוריה חדשה וגדולה יותר שמכילה את הקודמת ומחליפה אותה. לאמיתו של דבר, במתמטיקה כבר הוכח, במשפט הידוע כ"משפט גדל" (Gödel's Theorem), שבכל מערכת אקסיומטית יש תיאוריות שלא ניתן להוכיח אותן. אמנם, בפיזיקה המדענים לא חשבו להחיל את המשפט הזה, משום מה, אך ודאי שעקרונית הוא קיים גם שם, כדברי הבעש"ט.

כדי לעלות מעולם לעולם, להצליח לכפור בהשקפה אחת לטובת השקפה חדשה, צריך לדעת לשתוק. העיסוק המתמיד בתפיסה מסויימת הוא בבחינת דיבור, אך על החכמה האמיתית נאמר "סייג לחכמה שתיקה", כדי לקלוט משהו חדש באמת צריך לשתוק, להיות פתוחים לנקודת האַיִן ודרכה להצליח לעלות אל חכמה חדשה. וסימנך: שתיקה עולה בגימטריא איפכא מסתברא![ב]

עליה בארבע עולמות אבי"ע

עד כאן התייחסנו באופן כללי לעליה בסולם העולמות, אולם באופן מפורט יותר, יש להתבונן במבנה היסודי המבואר בפנימיות התורה של ארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה (אבי"ע).

ההבדל היסודי ביותר בין העולמות הוא ברמת המוּדעוּת: עולם האצילות הוא עולם אלוקי גמור, בו אין תודעה נפרדת כלל אלא מודעות אלוקית גמורה, "שויתי הוי' לנגדי תמיד", הכל בטל לה' ונמצא אצלו [לכן עולם האצילות הוא "כולו טוב" ללא שמץ של רע]. לעומת זאת, בכל שלשת העולמות התחתונים, בריאה יצירה ועשיה (בי"ע), קיימת תודעה נפרדת של ישות עצמית שאינה אלוקית, מודעות עצמית ההולכת ונעשית גסה ונבדלת יותר ככל שהעולמות יורדים עד לעולם העשיה [לכן בעולמות אלו יש מציאות של רע, החל מעולם הבריאה שיש בו מעט רע, דרך עולם היצירה ש"חציו טוב וחציו רע", ועד לעולם העשיה ש"רובו רע ומיעוטו טוב"].

בהקשר שלנו, המעבר מתפיסה אחת לתפיסה אחרת גבוהה ממנה הוא דוקא בשלשת העולמות התחתונים ולא בעולם האצילות. המודעות העצמית הקיימת בעולמות בי"ע, היא השרש למושגים הקדומים לגבי מה נכון ומה אמיתי, וממילא יש מקום לטעות, גם של החכמים הגדולים ביותר. אולם בעולם האצילות אין בכלל מודעות עצמית נבדלת, וממילא אין מקום לטעות.

ליתר דיוק, היכולת לעלות בעולמות התחתונים, לסתור את ההנחות של עולם העשיה ולעלות לעולם היצירה, וכן הלאה – נובעת מהארה של עולם האצילות החודרת בתוך העולמות התחתונים. בעולמות התחתונים יש אמיתות יחסיות, בעוד שבעולם האצילות נמצאת האמת המוחלטת, והיכולת לעבור מאמת יחסית אחת לאמת אחרת גדולה ועליונה ממנה היא מכח הארה מעולם האצילות – הארה שגורמת 'לאיין' את התפיסה התחתונה ולבטל אותה בתוך תפיסה חדשה גבוהה יותר.

חכמה ובינה – הירושלמי והבבלי

במבנה הכללי של ארבעת העולמות, עולם האצילות הוא כנגד החכמה (ובלשון הקבלה: אור אבא מקנן באצילות), ובחכמה מאיר "אחד האמת" – החכמה היא הברקה של האמת האלוקית האחת. אך עולם הבריאה הוא כבר כנגד הבינה (בלשון הקבלה: "אמא עילאה מקננא בכורסיא"). הבינה מבטאת כבר תהליך של "מבין דבר מתוך דבר", תהליך שמורכב מסתירה ובניין [בינה = בניין].

והנה, הבינה היא דרכו של התלמוד הבבלי, הבונה וסותר, מקשה ומתרץ, ו'אוהב' לומר "איפכא מסתברא". חז"ל אמרו שהבבלי הוא בבחינת חושך: "במחשכים הושיבני – זה תלמודה של בבל"[ג], מפני שיש בו משא-ומתן המתמודד בין אמת לשקר, או בין אמת אחת לאמת אחרת, מסתברא ואיפכא מסתברא.

אמנם, בתלמוד הירושלמי הביטוי "איפכא מסתברא" אינו מופיע כלל (לעומת 19 פעמים בבבלי)! זאת משום שדרך הירושלמי היא של הבנה יותר ישירה, ללא המשא-ומתן הסבוך של התלמוד הבבלי. אם הבבלי הוא בבחינת בינה, הרי הירושלמי הוא בחינת חכמה, בו האמת מבריקה באופן ישיר ללא צורך בקושיות ופירוקים.

אכן, למרות מעלתו של הירושלמי, הרי ההלכה היא כבבלי, שכן יש מעלה מיוחדת באור המופיע מתוך החושך, "יתרון האור [המופיע] מן החושך", כמעלת בעל-התשובה [בגימטריא איפכא מסתברא] על הצדיק הגמור, "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים". זו לא "חכמה" להיות חכם מתחילה, החידוש הגדול הוא להצליח להפוך את המחשבה הראשונית, לגלות את הטעות שיש בה, לסתור אותה ולעלות אל הבנה גבוהה יותר – כדרכו של התלמוד הבבלי.

היכולת להיות בעל תשובה היא שמביאה אותנו לבסוף אל הגאולה השלמה, כמו שפסק הרמב"ם בהלכות תשובה: "אין ישראל נגאלים אלא בתשובה, וכברה הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים".

אור החנוכה

חנוכה הוא חג של יתרון האור מן החושך. "'חושך' זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן"[ד]. לאחר הסתלקות אור הנבואה בתחילת ימי בית שני, החל להתבלט השכל האנושי הנתון בחושך, הבונה וסותר, אפשר כך ואפשר אחרת, מסתברא ואיפכא מסתברא. בתחילה, החושך הזה מהווה איום על קדושת ישראל הנעוצה ב"אחד האמת" – אולם דוקא בתוך החושך הגדול האיר לנו האור של נס החנוכה, אור של נס כמהירות האור שאינה משתנה והכל אליה הוא יחסי.

אכן, האור של חנוכה אינו אור שמבטל את החושך מכל וכל, אלא אור שמתעמת עם החושך ומתקן אותו (ועד שהחושך עצמו הופך לאור גדול – "כיתרון האור מן החושך" דוקא); נר חנוכה מצוה להאיר במקומות החשוכים ביותר, על פתח ביתו מבחוץ ומתחת לעשרה טפחים. דהיינו שמכח אור האמת ניתן לברר גם את המקומות החשוכים ולהאיר אותם. וכידוע שחנוכה הוא החג שמסמן את התפשטות התורה שבעל פה אשר הגיעה לשיאה בתלמוד הבבלי 'החשוך'. "פך אחד של שמן" הוא נקודת החכמה, שאורו נמשך והולך על ידי הבינה עד לעולמות התחתונים, הרחוקים והחשוכים, ומכוחו ניתן להאחז ולעלות ב"אור החוזר" מן החושך אל האור, עד ל"אור חדש על ציון תאיר" במהרה בימינו. 



[א] ההבדל בין שני סוגי התשובות הללו מקביל להבדל שבין תשובת תשרי לתשובת ניסן ואכמ"ל.

[ב] עניין זה קשור לסוד החשמל – כמבואר בחז"ל שזוהי מילה המורכבת משתים: חש [שתיקה] ומל [מלול, דבור]. ומבואר בדברי הבעש"ט שהחש – השתיקה – היא ההכנעה הדרושה בתחילתו של כל תהליך אמיתי, המורכב מהכנעה, הבדלה, המתקה. ואכמ"ל.

[ג] סנהדרין כד, א.

 [ד] בראשית רבה ב, ד.