"הכסא של אליהו" מקבר יוסף עודד מזרחי

פורסם לראשונה בעתון 'בשבע', ולאחר מכן בספרו של המחבר "עין רואה"

 

בערב ראש השנה תשס"א התכוננו אנשי ישיבת קבר יוסף לקיים את החג כמדי שנה במתחם הקבר בשכם, עיר הברית. אז פרצו המהומות בהר הבית. אחר הצהריים הגיעה הודעה בהולה שעליהם לעזוב מיד את המקום מחשש להתלקחות, וכך עשו.

בעשרת ימי התשובה תקפו הפורעים את קבר יוסף. כח צבאי קטן ששהה במקום התגונן ללא סיוע כמעט. הלוחם הדרוזי מדחת יוסוף שנפצע לא חולץ ודימם למוות במשך כמה שעות. בליל שבת שובה התקבלה החלטה לנטוש את קבר יוסף.

Read Moreמח"ט הגזרה הגיע בלילה לבסיס היחידה המיוחדת של משמר הגבול ואמר למפקד: 

"עלינו להיכנס למתחם הקבר עם שתי משאיות כדי לחלץ את חיילי מג"ב הנצורים ולפנות ציוד וספרי תורה. אני אהיה במשאית הראשונה, ומישהו מכם יאבטח אותנו במשאית השניה".

שי הקצין שמע את השיחה והתנדב למשימה. המח"ט עלה על המשאית הראשונה ואילו שי, רב צבאי ונהג נכנסו לשניה. כאשר נסעו מישש שי בצווארו את תליון ה'חי' שקיבל מאמו. לפני שלושה ימים נקרעה השרשרת פעמיים והוא חיברה מחדש. כמה שעות לפני המשימה נקרעה שוב, אבל הוא חש שעליו לענוד בכל אופן את התליון וקשרו בחוט לצווארו. 

כאשר הגיעו למתחם, העלו את חיילי מג"ב הנצורים והחלו לפנות כל מה שיכלו. הם לקחו ארגזי תחמושת וציוד צבאי נוסף וכן ספר תורה, ספרי קודש ופרוכות.

שי הסתובב פעם אחרונה במתחם השרוף והסתייע בפנס שהוצמד לנשקו. לפתע ראה כסא של אליהו הנביא מפויח לגמרי. הוא החליט: יהיה מה שיהיה, אני מוציא את הכסא הזה מפה! 

כולם היו בלחץ אדיר לצאת. עוד מעט יתחילו התפילות במסגדים ובכל שניה עלול להתלקח קרב. שי יצא החוצה ובידו הכסא, המשאית היתה עמוסה, אבל הוא הצליח איכשהו לדוחפו, התיישב ליד החלון ודיווח בקשר על יציאתם.

המשאית נסעה ברחובות שכם. הם הגיעו לציר המוסכים, ולפתע נורו צרורות ירי מכל הכיוונים. כאשר הגיעו לצומת הממתקים, ביציאה מהעיר, נשם שי לרווחה: ברוך ה', גמרנו עם הבלגן! הוא התיישר בכסאו ואז נורתה יריה - - -

הכדור פגע בלועו של שי, עבר דרך שיניו, חדר לתוך לשונו והתרסק בתוך לסתו, מבלי שיהיה חור כניסה וחור יציאה. הוא היה בהכרה מלאה והחל לירוק שיניים, סחוס ודם שדלף ללא הרף. מחשבתו הראשונה היתה: אם לא הייתי מוציא את הכסא, הייתי חוטף את הכדור בראש, כמה סנטימטרים למעלה! 

הנהג דיווח בקשר למח"ט ששי חטף כדור בראשו והוא מדמם מאוד. הם נסעו במהירות והגיעו לחטיבה. לאחר רבע שעה הגיע מסוק ופינה אותו לבית החולים בתל השומר. הוא דימם ללא הרף, אבל נותר בהכרה מלאה ולמרבה הפלא לא כאב לו כלל.

המסוק הגיע ל"תל השומר". שי הורדם ואז החל ניתוח שארך שמונה שעות. לאחר שהתעורר הונשם יום וחצי, בגלל איבוד הדם הרב. כאשר נפתח הפצע בלחיו והוצא הקליע, התברר שהיה במרחק מילימטרים ספורים מגזע המוח. לאחר חודש וחצי שוחרר לביתו בנהריה.

אז החל שי להתעניין בגורל הכסא שחילץ מקבר יוסף. הוא חיפש באינטרנט, הגיע לאתר של ישיבת "עוד יוסף חי", וכתב להם:

"לאנשי קבר יוסף!

נפצעתי בראשי בקבר יוסף בזמן פינוי המקום בליל שבת. אני מרגיש שניצלתי בזכות הכסא של אליהו הנביא שהוצאתי משם. אבקש מכם שאם ייוולד לי בן, אקבל את הכסא לברית המילה".

יהודה ליבמן, מראשי הישיבה, החזיר לו דוא"ל וכתב ששמח לשמוע על הצלתו וכי ירצה לשמוע ממנו בעל פה פרטים נוספים על האירוע. שי השיב כי אינו מסוגל לדבר כעת, מפני שהוא פגוע בפיו, ויהודה ביקש שברגע שיהיה מסוגל לדבר, יצור עמם קשר טלפוני. אנשי הישיבה ניגשו למחנה הצבאי של חטיבת השומרון וקיבלו, בין יתר חפצי הקודש, את הכסא של אליהו הנביא.

לאחר כמה שבועות התקשר שי לישעיהו בן פנחס, מאנשי הישיבה וסיפר מה שאירע לו. אנשי הישיבה התרגשו מסיפורו והתפללו להחלמתו וסברו שבכך הסתיים העניין.

בסוף אלול התקשר שי לישעיהו ובישר:

"בשעה טובה נולד לי בן, ואני מבקש את הכסא של אליהו הנביא..."

יהודה וישעיהו העמיסו את הכסא על רכבם ונסעו מוקדם ביום ששי לנהריה, שם המתינו להם חיילי משמר הגבול, בני משפחה ומכרים רבים. שי ביקש מיהודה שיספר על הקשר שלהם לקבר יוסף. לאחר מכן לקח שי את המיקרופון וסיפר את סיפורו. היתה התרגשות רבה וכמה משתתפים אף בכו למשמע דבריו.

הרך הנימול נקרא נריה יוסף. בתום הברית שמו לב לכך שהם נמצאים בערב שבת שובה, בדיוק שנה תמימה מיום ההצלה.