הגדרת עמלק בהלכה יוסף פלאי

בירור הלכתי על הגדרת עמלק, ובסופו באור בפנימיות מדברי הרב גינזבורג שליט"א.

המאמר היה לנגד עיני מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א והוספתי את הערותיו.

פתיחה

נצטוינו בתורה למחות את זכר עמלק. מיהו עמלק שצריך למחותו?

הדיון הזה מתרחב לשאלות נוספות, ונתחיל דוקא בהן לפני שנגיע לדברי הראשונים בעניין מחיית עמלק.

בתורה יש כמה וכמה מצוות והלכות שנוגעות ל"עמים הקדמונים": עמון, מואב, אדום, עמלק וכנען. לגבי עמון ומואב – אסור למי שמתגייר מהם לבוא בקהל, "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'", ואסור לדרוש שלומם וטובתם; לגבי אדומי ומצרי – מי שמתגייר מהם אסור לבוא בקהל עד דור שלישי; לגבי עמלק – מצוה למחות את זכר עמלק, "תמחה את זכר עמלק"; לגבי שבעת עמי כנען – מצוה להורגם, "החרם תחרימם" ו"לא תחיה כל נשמה", ולפי חלק מהדעות גם אסור להתחתן בהם בגירותם [הלכות האסורים לבוא בקהל נמצאים ברמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ב] [א].

בתורה הכוונה כמובן לעמים מסוימים שהיו ידועים בעבר, אבל מה קורה למשל היום, כאשר נראה שהעמים הללו כבר אינם קיימים בתור אומה, האם יש דין מואבי ועמוני, מצרי ואדומי, עמלקי וכנעני – על צאצאיהם של העמים הקדמונים?

החקירה של הרוגאטשובר

באופן כללי, נראה שהשאלה היסודית היא כמו שמגדיר הרוגאטשובר האם האיסור הוא "בגדר פרט" או "בגדר כלל", דהיינו האם האיסור הוא בעיקרו על האומה (כלל) או על כל יחיד [הוא דן בנושא במקומות הבאים: צפנת פענח הלכות איסורי ביאה יב, כב. צפנת פענח השלמה י, ד.  צפנת פענח עה"ת שמות יז, טז. להלן נציין להם בקצרה].

כלומר אפשר לומר שההגדרה של עמוני, למשל, נובעת מהמציאות של העם העמוני – כאשר קיים עם כזה אזי כל יחיד ויחיד ממנו הוא נקרא עמוני, אבל כאשר העם חדל להתקיים כעם, כגון שהוא נטמע בין עמים אחרים וכיום אינו ניכר, אזי אין יותר שם 'עמוני' בעולם, ואף אם יתברר לנו בוודאות שפלוני הוא מצאצאי העמונים הרי היום אין יותר עמונים.

מאידך אפשר לומר שכל יחיד מזרע העמונים ממשיך להקרא 'עמוני' עד סוף כל הדורות, לפי גדרי יוחסין (למשל: "באומות הלך אחר הזכר").

שני פירושים בהיתר של בלבול האומות

והנה לגבי האיסור לגר עמוני לבוא בקהל נאמר בפירוש במשנה (ידים ד, ד) ש"בא סנחריב ובלבל את האומות" וכן פסק הרמב"ם לגבי כל הגרים, בהלכות איסורי ביאה (יב, כה):

"כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם וכן האדומים שבשדה אדום. והואיל ונתערבו ד' אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים הותר הכל, שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב. לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום בין אדומי בין מצרי בין עמוני בין מואבי בין כושי בין שאר האומות אחד הזכרים ואחד הנקבות מותרין לבא בקהל מיד."

אמנם כמה ראשונים חולקים על הרמב"ם לגבי מצרי, וסובר שהמצרים חזרו למקומם ולכן אסור כיום לגר מצרי לבוא בקהל, ושתי הדעות הובאו בשו"ע (אהע"ז ד, י. ולגבי אדומים ראה שאילת יעבץ ח"א סימן מו).

אך צריך להבין מהו בדיוק ההיתר של בלבול האומות:

בגמרא (ברכות כח, א) נוסף על לשון המשנה הנ"ל המילים "וכל דפריש מרובא פריש", וכן הביא הרמב"ם כנ"ל "שכל הפורש מהם להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב". ובפשטות משמע מזה שבעיקרון צאצאי העמונים והמואבים באמת אסורים לבוא בקהל, ואם היינו יודעים לזהות מישהו מהם היה אסור לו לבוא בקהל, אלא שבפועל אי אפשר לדעת זאת ויש לסמוך על הרוב (וגם אם יש אומה שנקראת היום עמון או מואב, למשל מי שגר בארץ עמון ומואב הרי אין זו האומה המקורית). כלומר, כמו הצד בחקירה שהאיסור הוא על כל יחיד.

אולם ניתן לפרש את ההיתר בצורה אחרת: שכיון שהאומות התבלבלו הרי אין כאן יותר עמוני ומואבי כלל! וגם אם יימצא מישהו מזרעם אין עליו היום שם עמוני. וכן נראה מלשון המאירי (ברכות כח): "עמוני ומואבי שנתגיירו אף-על-פי שמן התורה אינן ראוין לבא בקהל בזמן הזה משעלה סנחריב ובלבל את האומות מותרים שאין שמן עליהן". וכיו"ב כתב בסוטה ט: שכבר עלה סנחריב ובלבל את האומות ואין שם מצרי ואדומי או עמוני ומואבי בעולם וכלם כשאר האומות שכל שנתגיירו מותרים לבא בקהל מיד").

ולפי זה נצטרך לומר שאמנם הגמרא נקטה כאן את הלשון "כל דפריש מרובא פריש" אבל אין זה במשמעות הרגילה של דיני רוב באיסור והיתר אלא במשמעות מושאלת (וזה קצת דחוק בלשון הזו שהובאה בגמרא ובפוסקים).

וכן כתב הרוגאטשובר (בהשלמה) שתי אפשרויות בהסבר הגמרא:

"במה דמבואר בברכות.. דבא סנחריב ובלבל אם ר"ל דשוב בטל הדין, דהאיסור לא הוה רק על האומה וכיון דנתבלבלו שוב ליכא, ואף אם אנו יודעים בוודאי שהוא מזה האומה, או רק מחמת רוב."

– האפשרות הראשונה שהוא כותב היא שגם אם היינו יכולים לדעת מיהו מצאצאי העמונים לא היה חל עליו האיסור לבוא בקהל. וכן ביאר הרבי מליובאוויטש (תורת מנחם מוצש"ק בשלח י"א שבט תשי"ח):

"שכיון שכאשר סנחריב בלבל את כל האומות בטלה כללות האומה ממציאותה, הנה במשך זמן זה לא חלים הדינים וההגבלות שישנם על אומה זו... גם כאשר איש פרטי זה יודע בבירור שהוא מזרע בני עמון, הרי לאחרי שסנחריב בלבל את כל האומות, בטלה האומה כולה ממציאותה, ובמילא בטלו הדינים וההגבלות שישנם על אומה זו."

[ובאמת אם נאמר כאפשרות הראשונה שכתבנו (שהיא האפשרות השניה ברוגאטשובר), שזהו כמו בדיני רוב רגיל, מתעורר על זה מה שדנו האחרונים שהדבר אינו מסתדר כל-כך עם דיני רוב הרגילים, כגון שזה נקרא שהספק התעורר במקום הקביעות וממילא לא אומרים "כל דפריש", וטענות נוספות[ב]. אבל לפי האפשרות השניה כמובן שאין כל קושי כזה. ]

האם יש חילוק בין האומות

לכאורה שני הצדדים הנ"ל מהו גדר עמוני וכדו' נוגעים לכל האומות שהזכרנו. ומה שנאמר לגבי עמוני יהיה נכון גם לגבי מואבי, אדומי, מצרי, עמלקי וכנעני.

אולם הרוגאטשובר כתב שיש חילוק בזה בין עמוני ומואבי לבין כנענים ועמלקים:

"דגבי כנענים לא אמרינן כן [-כמו בעמונים] דהם אסורים בגדר פרט וכן לגבי עמלק".

כלומר לא כמו עמון ומואב שהאיסור נובע מהגדרת האומה (הכלל). ולפי זה אם יימצא היום מישהו מזרע הכנענים שיתגייר יהיה אסור להתחתן איתו (לדעה ש"לא תתחתן בם" הוא בז' אומות בגירותם), וכן אם ימצא מישהו שידוע שהוא מזרע עמלק צריך להורגו.

והנה מקור דבריו לגבי הכנענים הוא מדברי בעל הלכות גדולות (הלכות נחלות סימן מח) "ושבעה גוים נמי כל היכא דידיעי באיסורייהו קיימי ולא אמרינן כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות". וכן מדברי הרמב"ן (במלחמות יבמות פ"ח) לגבי הגרגשי (אע"פ ששם זה פחות מפורש שמדובר בזה"ז). וכנראה שכך הוא מסביר את החילוק של הבה"ג בין שבעת העמים לעמוני ומואבי (ולכאו' אפשר להסביר אחרת, שההבדל הוא במציאות, שהנתינים – צאצאי הכנענים – לא התערבו ובטלו). אך מכל מקום גם על זה נשאל מניין לנו לפרש את גדר 'כנעני' אחרת מגדר 'עמוני'. וצ"ע.

ולגבי עמלק הרחיב יותר (עה"ת):

"כשנתבלבל כל האומות ליכא נפקא מינה בין עמונים ומואבים ושאר אומה, דבטל מציאות הפרטי. מה שאין כן בישראל, ולהפך גם בעמלק, גם על הפרט יש שם הכולל, לכך גם 'זכר עמלק', ולכך קרא להם 'ראשית גוים', ולכך אף אחר בלבול, כמו בהמה, הוה מין עמלק. כן הוא לדינא."

כאן יש כבר סברא ומקור לכך שגדר עמלק שונה מגדר שאר העמים: מזה שנאמר "תמחה את זכר עמלק", וכן ממה שמצינו (במכילתא) שצריך למחות גם את הבהמות של עמלק. וכן ממה שנראה שהעמלק הוא ה"לעומת זה" של ישראל.

ומקור נוסף, מזה שרואים בפסוקים ובדברי חז"ל שמחיית עמלק תסתיים רק בעתיד, לימות המשיח – כמו שכתוב "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", וכמו שעולה מדרשות חז"ל על ענין זה (למשל: מה שאמרו שמחיית עמלק בשלמות תהיה רק כשיהיה השם שלם והכסא שלם (ברש"י). וכן דרשו במכילתא: "מדור דור – דורו של מלך המשיח" (וכן בת"י עה"פ. וראה תוס' ברכות ג, א שאמירת "אמן יהא שמיה רבא" היא תפילה על מחיית עמלק. וראה עוד פרקי דר"א פמ"ט וברד"ל שם). – ומזה סייעתא לכך שאע"פ שהעם העמלקי אינו ידוע היום הרי 'עמלק' ממשיך להתקיים בצאצאי העם העמלקי הקדום.

ועוד הביא סייעתא לכך (בהשלמה) מזה שמזכירים את שם אגג על המן, "המן האגגי", והרי אז כבר התבלבל העם העמלקי! אולם את הראיה הזו הוא דוחה על פי דברי המרדכי "דזרע המלוכה לא נתבלבל".

בקיצור: הרוגאטשובר מעלה שתי אפשרויות בהגדרת עמוני וכו' ונראה שהוא נוטה לומר שזה תלוי במציאות האומה. ולגבי כנען ועמלק נראה שהוא נוטה בבירור לצד השני, שיש דין עמלקי וכנעני גם כאשר האומה בטלה, ובמיוחד לגבי עמלק שבו יש טעמים ומקורות לומר שהוא אסור 'בגדר פרט'. ובכל זאת, הוא משאיר סברא לומר שגם בעמלק זה תלוי דוקא במציאות האומה (ונראה שממילא הוא הדין בכנעני).

אולם הרבי מליובאוויטש החזיק דוקא באפשרות ש'עמלק' תלוי במציאות האומה, כלשונו (שם):

"החיוב "תמחה את זכר עמלק"... – הוא רק כאשר ישנה כללות האומה דעמלק. כלומר: אע"פ שהחיוב הוא "שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה", ועאכו"כ שהחיוב הוא בנוגע לכל אדם שהוא מזרע עמלק – הרי חיוב זה חל רק כאשר כללות האומה דעמלק היא בשלימותה, או עכ"פ במציאותה, שאז, הנה גם כאשר ישנו איש פרטי, או אפילו בהמה, שלא מוחים אותם, הרי זה מוסיף תוספת כח וחוזק באומת עמלק... "

[אך יש להעיר שדברי הרבי נאמרו לפני שנדפס הספר צפנת פענח על התורה (הרבי דבר בשנת תשי"ח והספר נדפס בשנת תשכ"ט). וייתכן שאם היה רואה את הדברים הנחרצים שם – ובייחוד את הסיום "כן הוא לדינא" – לא היה אומר כך.]

חילוק בין פסול יוחסין למצות "החרם תחרימם"

ראינו שניתן לחלק בין הגדרת 'עמוני' ו'מואבי' להגדרת 'כנעני' ו'עמלקי'; שבכנען ובמיוחד בעמלק יש יותר מקום לומר ששמם אינו תלוי במציאות האומה.

אך בנוסף נראה שיש מקום לחלק גם בין הדינים השונים. כלומר, עד כאן דנו בעיקר על פסול יוחסין, ובזה באמת מסתבר לומר (כמו שהבינו הרבה אחרונים) שזהו דין שנמשך לעולם בצאצאי אותם אומות, ואינו תלוי במציאות האומה אלא "בגדר פרט", כמו דבר שעובר בתורשה. אבל כאשר אנו דנים על מצוות אחרות שנוהגות בעם מסויים יתכן שיש בזה גדר אחר. ולכן כשאנו דנים על מצות החרמת שבעת עממים ועל מצות מחיית עמלק ייתכן שלעניין זה הדבר יהיה תלוי יותר במציאות האומה.

במיוחד נראה כך לגבי מצות הריגת שבעת העממים, "החרם תחרימם". שהרי בפשטות מצוה זו נוהגת בשבעת העמים רק כאשר הם בארץ ישראל – וכמו שכתב האבני נזר (יו"ד תנד. והחזיק דבריו בספר ארץ חמדה עמ' כג). שהרי יהושע שלח לשבעת העממים "הרוצה לברוח יברח", והגרגשי אכן ברח – ומשמע שלאחר שברח שוב אין בו דין של "החרם תחרימם". אם כן, מסתבר מאוד שלאחר שהכנענים אינם קיימים יותר כאומה – שוב לא שייך דין "החרם תחרימם" בצאצאי הכנענים כלל וכלל, אפילו אם נדע שמישהו הוא מזרעם (וגם אם הוא יושב בארץ ישראל). אבל אין זה סותר כלל שנאמר שאותו כנעני יהיה אסור לבוא בקהל כשיתגייר! דהיינו שבאמת יש עליו שם כנעני (ששם זה הוא בגדר פרט), אבל המצוה להרוג את הכנענים כבר אינה שייכת כשאינם בתור עם.

דברי הרמב"ם והסמ"ג

זו לשון הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה קפז:

"מצוה קפז היא שצונו להרוג שבעה עממין ולאבדם... ואולי יחשוב חושב שזאת מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבעה עממין כבר אבדו, וזה אמנם יחשוב אותו מי שלא הבין ענין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות. וזה כי הצווי שנגמר בהגיע תכליתו מבלתי שיהיה זה תלוי בזמן ידוע לא יאמר בו אינו נוהג לדורות אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא.

התחשוב כשיאבד השם יתברך זרע עמלק לגמרי ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו כמו שהבטיחנו יתברך באמרו 'כי מחה אמחה את זכר עמלק' – הנאמר אז שאמרו יתעלה 'תמחה את זכר עמלק' אינו נוהג לדורות? זה לא יאמר. אבל הוא נוהג בכל דור ודור, כל זמן שימצא מזרע עמלק מצוה להכריתו.

וכן להרוג שבעה עממין ולאבדם, צווי נצטוינו בו והוא מלחמת מצוה ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהן איש. וכן עשינו עד אשר תמו ונכרתו על ידי דוד ונתפזרו הנשארים ונתערבו באומות עד שלא נשאר להם שם. ולא בעבור שנכרתו תהיה המצוה שנצטוינו להרגם אינה נוהגת לדורות, כמו שלא נאמר במלחמת עמלק אינה נוהגת לדורות ואפילו אחר כלותם ואבדם. מפני שאלה המצות אינן נקשרות בזמן ולא במקום מיוחד כמו המצות המיוחדות במדבר או במצרים אבל הם נקשרות בו כל זמן שימצא שיהיה אפשר בו הצווי ההוא."

כלומר, הרמב"ם מקשה על עצמו, מדוע יש למנות מצוה זו בתרי"ג המצוות, והרי היא אינה נוהגת לדורות, כיון שהם "כבר אבדו" (והשורש השלישי שקבע הרמב"ם בפתיחת סהמ"צ הוא שאין למנות מצוות כאלו)? והוא מסביר שאע"פ שלמעשה מצוה זו כבר אינה נוהגת, הרי אין זה משום שזמנה היה מוגבל מראש, אלא מפני שבפועל כבר התקיימה עד תומה, אך בעיקרון זמנה הוא בכל הדורות.

והנה בדברי הרמב"ם ברור שהוא מחלק בין כנען לעמלק: על כנען הוא כותב שכבר "אבד זכרם" ושהם "תמו ונכרתו על ידי דוד" (ויש להעיר שהרדב"ז כתב על דברי הרמב"ם לגבי שבעת העמים: "ומה שכתב וכבר אבד זכרם, לפי שבא סנחריב ובלבל את העולם", וזה לקוח מדברי חז"ל על פסולי חיתון. אך הרמב"ם עצמו כותב שאבד זכרם בימי דוד]. ואילו הדוגמא שהוא מביא מעמלק היא רק לגבי העתיד, כאשר ה' יאבד את זרע עמלק "כמו שיהיה במהרה בימינו" – גם אז לא נאמר שהמצוה בטלה אלא שטכנית כבר אין לה קיום.

גם בדבריו בהלכות מלכים (פרק ה) בולט ההבדל הזה:

"ד. מצות עשה להחרים שבעה עממין, שנאמר "החרם תחרימם". וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר "לא תחיה כל נשמה". וכבר אבדו ואבד זכרם.

ה. וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק". ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו שנאמר "זכור את אשר עשה לך עמלק"... "

הרי שלגבי שבעת העממים הוא כותב ש"כבר אבדו ואבד זכרם" ואינו כותב כך לגבי עמלק.

וכן מפורש גם בדברי הסמ"ג שכתב בשתי מצוות סמוכות (לא-תעשה רכה, רכו):

"שלא להחיות אדם משבעה עממים שנאמר לא תחיה כל נשמה.... וכבר נמחה זכרם מתחת השמים.

שלא להסיר מלבבו מעשה עמלק הרעה שעשה לנו... כשם שנמחה שבעת עממים כך נצטוו ישראל למחות את זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח... מצוה זו אינה נוהגת אלא לימות המשיח לאחר כיבוש הארץ... "

– הרי ששבעה עממים כבר נמחו ואילו מחיית עמלק לא נשלמה והיא תושלם לעתיד.

ביאורים שונים בדבריהם

ולפי כל מה שנתבאר לעיל, ניתן להסביר דברי הרמב"ם והסמ"ג בכמה אופנים:

א. ניתן לומר שבין במצות החרמת הכנענים ובין במצות מחיית עמלק – המצוה נוהגת גם בכל מי שהוא מצאצאי העמים האלה ("בגדר פרט"), אע"פ שהם כבר אינם קיימים כאומה. אלא שבפועל הכנענים אבדו ואינם ניכרים (והולכים אחר רוב האומות, כל דפריש) ולכן אומר הרמב"ם שהמצוה כבר נשלמה ולא תתקיים יותר. אבל בעמלק ברור מהפסוקים ומחז"ל שהמצוה לא נשלמה, ובודאי יתברר בעתיד מיהם צאצאי העמלקים.

ב. ניתן לומר שבין בכנענים ובין בעמלק המצוה נוהגת רק בעוד העמים הללו קיימים כאומה ("בגדר כלל"), ולא שייכת כלל בצאצאיהם הפרטיים. ואמנם כל עוד העם הכנעני קיים יש חובה להרוג כל אחד מהכנענים (ולא רק לחסל את "הקיום הלאומי"), כמו שמדגיש הרמב"ם "וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו הרי זה עובר בלא תעשה", אבל לאחר שהעם חדל להתקיים, כמו שנעשה בימי דוד אזי צאצאי הכנענים כבר אינם נקראים כנענים. אבל לגבי עמלק - כיון שברור שמחיית עמלק לא נשלמה, על כרחך יתברר בעתיד שעדיין קיימת אומה כזו של עמלק (או שהיא תקום מחדש) ואז היא תמחה לגמרי.

ג. אולם נראה שההסבר המחוור יותר ברמב"ם הוא שזהו גופא ההבדל בין שבעת העמים לעמלק: מצות הריגת שבעת העמים מתייחסת רק למצב שהם קיימים בתור עם, ולא לכל מי שמתייחס אחריהם, אבל מצות הריגת עמלק מתייחסת לכל מי שהוא מזרע עמלק. וזה מדוייק בלשון הרמב"ם שמקפיד לכתוב בכל מקום "זרע עמלק" (בדבריו שצוטטו לעיל בסהמ"צ ובהלכות מלכים, וכן הוא בסהמ"צ מ"ע קפח), וכלשון חז"ל "להכרית זרעו של עמלק" (סנהדרין כ, ב), ואף בלשון התורה יש כאן גדר מיוחד של "זכר עמלק".

[את עיקר הביאור הזה כמדומני ששמעתי במפורש מפי הגר"א שפירא זצ"ל, וכן כתב הרב שטרנבוך שליט"א בספרו מועדים וזמנים לפורים סי' קסד, וכ"כ בספר משאת המלך דיסקין על הרמב"ם סי' תקמד. וראה גם בספר חמדת ישראל במפתחות והוספות שבסוף הספר ג,ב.]

 אמנם כמובן שלפי דברינו לעיל, עדיין ניתן לומר שלעניין יוחסין יש גדר 'כנעני' גם בזמן הזה, אלא שמצות "החרם תחרימם" אינה שייכת אלא כשהם קיימים כעם.

דעת החינוך

נראה שבעל ספר החינוך סובר כאפשרות א' שכתבנו בהבנת הרמב"ם. שכן כתב במצוה תרד, "להכרית זרעו של עמלק":

"וזאת מן המצוות המוטלות על הצבור כולן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין כ' ע"ב] שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרע עמלק. ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן אם אולי ימצא אחד מכל זרעם. ועובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש סיפק בידו להורגו ולא הרגו ביטל עשה זה."

ובמצוה תכה, הריגת שהבעה עממים, כתב:

"ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן שיש כח בידינו להורגם. וכתב הרמב"ם ז"ל [בספר המצוות], אולי חושב יחשוב שזו מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששכעה עממין כבר אבדו, וזה אמנם יחשבהו מי שלא יבין ענין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות. וכלל דבריו זכרונו לברכה, שיש לך לדעת כי כל מצוה שלא תהיה עשיתה נעדרת מחמת שעכר זמנה, כגון מצוות שהיו במדבר ולא אחר כן בארץ, וכן מצות הסבת נחלה שלא היתה אלא לאותו הדור שהיו בחילוק הארץ בכניסתן לארץ, כגון אלו הן שנקראות אינן נוהגות לדורות, אבל כל מצוה שהיא נעדרת ממנו מחמת שאינה נמצאת לנו שנוכל לעשותה, אבל לא שהכתוב יתלה אותה בזמן מן הזמנים, כגון זו של אבדון שבעה עממים ועמלק שהכתוב ציונו למחות שמם ולאבדם לעולם בכל דור ודור שנמצאים, ואף כי כבר עשינו בהם המחוייב על ידי דוד מלכנו שהשחיתם וכילם עד שלא נשארו מהם רק מתי מספר שנתפזרו וטבעו בין האומות עד שלא נודע זכרם ואין בידינו עתה לרדוף אחריהם ולהורגם, אף על פי כן לא תקרא מצוה זו מפני זה מצוה שאינה נוהגת, והבן זה העיקר והחזק בו. ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה..."

הרי שהוא מביא את דברי הרמב"ם ומבין שלמרות שכבר "לא נודע זכרם" של הכנענים זוהי רק מגבלה טכנית ש"אין בידינו עתה לרדוף אחריהם ולהורגם", אבל בעיקרון המצוה נוהגת גם כיום בצאצאיהם. וכן כתב בפירוש ובקיצור במצוה תקכח, "שלא להחיות  אחד מכל שבעה עממים":

"ואף על פי שהאמת כי דוד המלך הרג מהם רבים עד אשר כמעט כלה אותם ואבד זכרם, עדין נשארו מהן קצת שטבעו בין האומות, וכל מי שימצא מהם חייב לאבדם בכל מקום שהם".

[מכל מקום קצת קשה שהחינוך נתלה ברמב"ם, והרי הרמב"ם מחלק בין עמלק לשבעת העממים, והחינוך לא מחלק כלל. וכן העיר בחמד"י.]

ביאור נוסף ברמב"ם מהרב סולובייצ'יק

הרב יוסף דב סולובייציק (מבוסטון) הביא, בשם אביו ר' משה, ביאור חדש ברמב"ם (ויש שכתבו כך מפי השמועה בשם הגר"ח), ועיקרו: מצות המלחמה בעמלק אינה רק כלפי מי שהוא מזרע עמלק, אלא כנגד כל אומה העומדת עלינו לכלותינו כמו עמלק "כי כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל, הופכת על פי הלכה לעמלק"[ג]. ולפי הסבר זה ברור מדוע הרמב"ם מחלק בין הכנענים לעמלק.

ולכאורה יש סיוע לזה ממה שמצאנו שחז"ל התייחסו לאומות הנלחמות בנו – כמו מלכות רומי-אדום בכלל - בתור עמלק[ד]. וכך גם  החשיבו את המלחמה בימי אסתר כמלחמת עמלק[ה], ומן הסתם לא בדקו את ייחוסם של שבעים-וחמשה איש שנהרגו ביום אחד. ואפילו לגבי המן הרשע יש המפרשים בירושלמי שהוא לא היה מיוחס ממש לעמלק![ו]

אלא שהדברים נסתרים לכאורה מלשון הרמב"ם עצמו המדגיש שמדובר בזרע עמלק, כלשונו בהלכות ובספר המצוות שהובאו לעיל. ומפורש גם בדבריו במורה נבוכים (ח"ג פ"נ), שם כתב שאע"פ שעמלק נתערב באדום ועשו, וכולם נקרא בשם עמלק, מכל מקום המצוה למחותו מתייחסת רק למי שמזרע עמלק ממש (לפי אביו), עיי"ש (וכיו"ב כתב הרמב"ן בראשית לו, יב). הרי שיש כאן משמעות ברורה ליחוס של זרע עמלק!

אכן, הרב סולובייציק עצמו הרגיש בכך, ולכן הוא צמצם את החידוש שלו והסביר שיש שני דינים בעמלק: יש מצוות מחיית עמלק (שנאמרה בפרשת בשלח) ויש מצות מלחמה בעמלק (שנאמרה בפרשת כי תצא). מצוות המחייה נוהגת רק בזרע עמלק ממש אך מצוות המלחמה נוהגת בכל אומה שקמה עלינו לכלותנו[ז]. אך במח"כ זה נראה דחוק, כי היכן נמצא ברמב"ם שיש כאו שני דינים? ומה מוסיף הדין של מלחמה על מלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר (אם במלחמה זו אין חיוב מיוחד של הריגת כל נשמה)?

אך באמת עצם החידוש שיש לעמלק גדר מיוחד עדיין ניתן להאמר, למרות שקשה למצוא לו מקור ברמב"ם (שהרי את החילוק בין כנען לעמלק ראינו שאפשר להסביר באופן אחר): אפשר לומר שבאמת המצוה מתייחסת לזרע עמלק בלבד (כמשמעות הרמב"ם), אבל כל מי שהוא שונא ישראל כעמלק – זוהי הוכחה שהוא מזרע עמלק (ואז החידוש כאן קטן), אבל באמת ניתן לומר כדברי הרב סולובייציק שגדר עמלק יכול להתרחב לכל מי שהולך ב'שיטתו' (ולא רק לעניין מלחמה, אלא אף לעניין "תמחה את זכר עמלק", וזה יותר מדברי הרב סולובייציק) – וכמו שהערנו שרואים שחז"ל הרחיבו את גדר עמלק. אולם כיצד ניתן להכניס את זה לגדרים הלכתיים רגילים? וכיצד זה יכול להכנס ברמב"ם? נעתיק כאן מהמאמר 'חמש מצוות כלליות' בספר מלכות ישראל:

כנראה שכמו שאפשר להתגייר – להצטרף לישראל – כך אפשר "להתעמלק" – להצטרף לעמלק. עמים אחרים הינם עובדה יציבה, כל עוד הם קיימים... אבל ישראל ועמלק הם קוטבי המציאות, "עומק טוב ועומק רע" ("קודש ישראל לה' ראשית תבואתו" לעומת "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד"), וביד הגוי להסתפח לזה או לזה (וחשוב להעיר כי לדעת הרמב"ם  מצות קריאה לשלום נוהגת גם כלפי עמלק, ורק כשמתעצם בעמלקיותו ואינו רוצה להתקן, מצוה לאבדו)

לפי הגדרה זו, אע"פ שהרמב"ם מדבר על זרע עמלק אין מזה הוכחה נגד החידוש הנ"ל, שהרי זה כמו זרע ישראל שניתן להצטרף אליו. וכמו שניתן להתגייר על ידי כניסה לברית שהושבעו אבותינו בהר סיני (ראה רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ג), כך ניתן להצטרף לעמלק "על ידי 'השבעה' לשנאת ישראל ורצון להשמיד כו' ל"ע" (לשון מו"ר במכתבו אלי).

 [וניתן להקטין את החידוש ולומר שאומה או קבוצה שמעורב בתוכה יסוד עמלקי, והנוהגת כעמלק – הופכת כולה לעמלק. וכך נחשבו צוררי ישראל בימי אסתר כעמלק כמו המן ראש הצוררים שהיה מגזע עמלק ממש].

ומכל מקום, גם אם לא נקבל בכלל את החידוש הזה, מצאנו שורש בדברי הראשונים שניתן לפעמים להרחב ולדון ממלחמת עמלק למלחמות אחרות: שהנה הרמב"ן כתב לגבי מלחמת מדין (במדבר לא, ו) שכאשר שלח משה רבינו את ישראל למלחמה, ציוה אותם באופן כללי על נקמה, וחשב שיהרגו את כולם "כנקמת עמלק או כנקמת שבעה עממים"! ומכאן יש ללמוד שכאשר יש ענין מיוחד בנקמה ניתן להרחיב ולהחיל את דרכי המלחמה של "לא תחיה כל נשמה" ו"תמחה" (אך נראה שזה לא בגדר חיוב גמור)[ח].

הערה משלימה לגבי מצות החרם תחרימם

יש להעיר שמדברי הרמב"ם ברור שמצות הריגת שבעת העממים אינה נוהגת אלא באותם העמים ולא בכל גוי שיושב בארץ ישראל. ונראה שזו גמרא מפורשת בסוטה ג,ב, עיין שם. ודייק גם בדברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות, מצוות עשה הנוספות ד. ובתוס' ע"ז כ , א ד"ה דאמר קרא. וכן מפורש בדברי אור החיים הקדוש במדבר לג, נב.

אמנם במפרשי התורה יש שכתבו ש"לא תחיה כל נשמה" נוהג בכל העמים היושבים בארץ ישראל – כל עולה מפירושי הרשב"ם והחזקוני בבראשית כב, א, שכתבו שכיון שארץ פלשתים בגבול ישראל נצטוו עליהם ב"לא תחיה כל נשמה". וכן כתב מסברא ר' דוד כהן "הנזיר" ב'מגילת מלחמה ושלום' עמ' יט.

אך נראה שההלכה מכריעה שלא כדבריהם, ואולי גם הם אמרו זאת רק בדרך פירוש על פי פשוטו. ומכל מקום, כמובן שיש איסור "לא ישבו בארצך" ומצות הורשה וגרוש כלפי כל גוי בארץ ישראל שאינו גר תושב ואכמ"ל.


נספח: ביאור על פי פנימיות
מדברי מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א. לא מוגה.

אלו הם העמים המיוחדים בתורה שיש כלפיהם יחס מיוחד ומצוות מיוחדות: שבעת עממי כנען  ("לא תחיה כל נשמה"[ט]), עמון ומואב ("לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'"[י]), אדום ("לא תתעב אדומי"[יא] וגו'), מצרים ("לא תתעב מצרי"[יב] וגו'), מדין ("צרור את המדינים"[יג]) ועמלק ("זכור.. תמחה"[יד]).

והנה על פי פנימיות יש לכוון את העמים הללו בדרך זו:

אדום הוא כנגד חיצוניות הכתר, פרצוף אריך אנפין. על אדום נאמר "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך"[טו] – אדום מגביה ורוצה לינוק מחיצוניות המקיף;

מדין הוא כנגד פנימיות החכמה. משה רבינו, שנתגדל במדין[טז], מידתו היא הבטול שבחכמה, "ונחנו מה"[יז] (חכמה – כח-מה), ולעומתו יש את מדין בקליפה;

מואב הוא כנגד חיצוניות החכמה. החכמה נקראת אבא, ומואב פירושו: מ-אב;

מצרים הוא כנגד פנימיות הבינה. מצרים נקראת "ערות הארץ"[יח], וישראל היו במצרים כמו בתוך רחם, "כעובר במעי בהמה"[יט];

עמון הוא כנגד חיצוניות הבינה. הבינה היא אמא, ועמון מלשון עם-אומה-אמא. אדום מואב ועמון באים ביחד, על פי רוב, והם קיני-קניזי-וקדמוני[כ], כיון ששלשתם בחיצוניות הג"ר. אולם עיקר הריחוק מלבוא בקהל הוא בעמון ומואב דוקא, "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'... עד עולם", כיון שהם בחיצוניות המוחין, שהוא עניין הישות שבמוחין (בחינת מתנגד כנודע), מה שאין כן אדומי ומצרי שאסורים לבוא בקהל רק עד דור שלישי. גם בעמון ומואב האיסור הוא רק על הזכרים, "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית"[כא], והוא על פי המבואר בחסידות[כב] שהזכרים דוקא הם בחיצוניות, ולכן דוקא הם אסורים לבוא בקהל ה' עד עולם. ואלו דברי חז"ל בטעם היתר הנקבות, "על דבר אשר לא קדמו אתכם... דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם", כיון ש"כל כבודה בת מלך פנימה" או שלומדים משרה אמנו שנאמר בה "הנה באהל" – והיינו כנ"ל שהאיש דוקא הוא בחיצוניות משא"כ האשה היא בפנימיות ולכן יכולה לדבק בזרע הקודש של שרה אמנו (המבררת מי שייך לאומה הישראלית). וכל מלכות בית דוד הקיימת לעד תלויה בדרש זה, היינו בבירור הזה בין החיצוניות לפנימיות;

עמלק הוא כנגד הדעת, "ראשית גוים עמלק" (ובחסידות דרשו על עמלק ביחוד "יודע את רבונו ומכוון למרוד בו"). חז"ל קוראים לאדום עמלק, ועל פי פשט היינו בהיות שהוא נכדו, אך לפי זה הטעם הפנימי הוא שהדעת עומדת מתחת לאריך (וכשמונים את זה לא מונים את זה). ועל כן נהג דוד במלחמת אדום כדין עמלק;

שבעת עממי כנען הם כנגד שבעת המידות התחתונות.

והנה מעל כל אלו יש שתי בחינות של ישראל בפנימיות הכתר. האחת, ב-ז תחתונות דעתיק יומין, כנגד כח התענוג בנפש. ואמנם עתיק הוא נעתק ונבדל בעצם מכל ה"עולם", לשון העלם אלקות, התחתון, ובכל זאת הישראל התחתון מתלבש באדום אחיו לבררו בסוד "הקל קול יעקב והידים ידי עשו"[כג].

אולם עוד למעלה מזה יש בחינת ישראל עליון בג"ר דעתיק, שעליו נאמר "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב"[כד], שאינו בערך וביחס כלל לכל העמים האחרים, וכולו אמונה טהורה ודבקות בה' אחד יחיד ומיוחד ב"ה.

והרמז הכולל: ישראל ישראל אדום מדין מואב מצרים עמון עמלק כנען (הכולל ז עממין) = 2262 = אלדד (הוי' אחד) פעמים מידד (הוי' יחיד) = הוי' פעמים אני הוי'.

גדר כלל – עמון ומואב

והנה לפי המבואר בגוף המאמר, מדברי הרוגאטשובר בסוגיא זו עולה שביחס לעמון ומואב העיקר הוא גדר האומה, 'גדר כלל', ולכן לאחר שבא סנחריב ובלבל את האומות, ובטל שם האומה ככלל, אזי בטל גם שם עמוני ומואבי מצאצאיהם של העמונים והמואבים. אולם לגבי כנען ועמלק יש סברא חזקה לומר – וכן נראה להכריע – שהם 'בגדר פרט', דהיינו שכל אחד ואחד מצאצאי כנען וצאצאי עמלק הוא בגדר כנעני ועמלקי, אע"פ שהאומה ככלל אינה קיימת.

והעניין מבואר על פי הנ"ל שעמון ומואב הם כנגד המוחין (וכן הדין לגבי אדום ומצרים), ובמוחין הפרט בטל לכלל, על כן העיקר הוא 'גדר כלל', מציאות האומה, וכל יחיד נקרא על שם האומה רק כאשר האומה קיימת.

וביתר באור: במוחין יש גדר 'כלל', כמו בפשטות שדווקא לשכל יש את יכולת ההפשטה וההכללה, דהיינו לזהות בכל ריבוי הפרטים את הצד-השווה שבהם ולראות שיש כאן גדר כלל וציבור. אמנם אין הכוונה שמצד המוחין אין מציאות של פרטים, אלא שהפרטים נראים בתוך הכלל דוקא, כעניין "כולם נסקרים בסקירה אחת"[כה]. וכל זה בסטרא דקדושה, כמו בעם ישראל שמציאות האומה ו"כנסת ישראל" אינה מבטלת ח"ו את מציאות הפרטים, אלא שכל פרט ופרט נידון "כעין הכלל". אבל בסטרא-אחרא, מצד המוחין-השכל של אומות העולם, הפרטים אינם נחשבים לגבי הכלל.

ועניין זה ניכר במיוחד בעמון, כנגד הבינה, כנ"ל שאמא הוא גדר האומה, כאשר כל הפרטים כלולים יחד בבטן האם. וכן יש לדייק מזה שבפסוק כתוב עמוני לפני מואבי, אע"פ שעמון הוא בן הצעירה, דהיינו שיש משהו בעמון שקודם בעצם למואב. גם בדברי חז"ל ההיתר לבוא בקהל מצד בלבול האומות נאמר בהקשר ל"יהודה גר עמוני" דייקא. וכן ע"פ הכלל שיש בהרבה זוגות של מושגים בתורה, שהשני יוצא מתוך האות השניה שבראשון, גם כאן עמון קודם למואב: עמון מואב. ובדרך הרמז: עמון מואב ראשי תבות עם, "אין מלך בלא עם" – אין מלך ישראל, דוד המלך, בלא הקדמת עמון ומואב, נעמה העמונית ורות המואביה, "שתי פרדות טובות"[כו] שמהן יצאה מלכות בית דוד, דוד מרות המואביה ושלמה שנשא את נעמה העמונית (שילדה את רחבעם. אמנם מצד סדר הדורות קדמה רות המואביה לנעמה העמונית, כמו שלידת מואב קדמה ללידת עמון[כז]).

גדר פרט – עמלק וכנען

אולם עמלק הוא כנגד הדעת, ולכן הוא ב'גדר פרט', שעיקר יחוס הפרט הוא בדעת כמובן. וכן לגבי  שבעת עמי כנען שכנגד המידות, ענפין המתפרדין זה מזה, ועל כן יש בהם 'גדר פרט'. שלא כמו במוחין ששם העיקר הוא הכלל (כמו ברמז "עשרים שנה ושבע שנים" – שנה לשון יחיד במוחין, ושנים לשון רבים במידות).

וזהו סוד "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק"[כח] – עמלק מפריד בין י-ה לו-ה, בין המוחין לבין המידות, עמלקעם מולק. קליפת עמלק גורמת לישראל להפריד בין 'גדר כלל' ל'גדר פרט', ניחא לעמלק שישראל יחזיקו את עצמם בגדר כלל דוקא ולא לחבר את גדר הפרט לגדר הכלל, שכל יהודי ויהודי בפרט הוא "חלק אלו-ה ממעל ממש"[כט], ו"כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[ל].

וכן לאידך גיסא במלחמת עמלק: רק מי שיודע שקדושת ישראל חודרת מן הכלל עד לאחרון הפרטים, הוא זה שיודע להלחם בעמלק כראוי מבלי להתפתות לשאיר "זכר עמלק" כלל, כיון ש"זה לעומת זה" כל פרט ופרט של עמלק צריך למחות עד תומו. ולא כמו שאול המלך שהסתפק במחיית האומה העמלקית והותיר את אגג בחיים. אבל דוד המלך, שיכול לומר בפה מלא "אשר בחר בי"[לא], דוקא מתוך היותו חדור שפלות עצומה, הוא זה שיכול להלחם בעמלק כראוי (כמו שרואים במעשה שהרג את הגר העמלקי שבא אליו, אע"פ שהיה יחידי[לב]).

וכמו שעמלק הוא המפריד בין המוחין למידות, כך בלעם, הדעת דקליפה (הלעומת-זה של משה רבינו, "אשר ידעו ה'"[לג], "בישראל לא קם אבל באוה"ע קם"[לד]), כידוע הרמז באותיות בלעם ועמלק, בלעם מלמעלה ועמלק מלמטה. וכן דרשו חז"ל "בלעם – בלא עם... שבלה עם"[לה], כמו שעמלק הוא עם מלק, שמפריד את הראש מהגוף, כך בלעם מנסה לבלבל את ישראל בנקודה זו, אך לבסוף מלאך רע עונה בעל כרחו אמן ובלעם עצמו הוא שאומר על עמלק "ואחריתו עדי אובד"[לו], בב"א.

כלל ופרט בישראל

בישראל יש גם גדר כלל וגם גדר פרט. גדר כלל בלבד הוא כמו "קיום המין" של בעלי-החיים, וכך גם באומות-העולם העיקר הוא הקיום הכללי מדור לדור ("שֹר-האומה"), עד שהאומה כלה ונאבדת מן העולם. אולם ישראל נמשלו לכוכבי-השמים, שקיימים באיש, "המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא"[לז], כל אחד דבר חשוב הנמנה בפני עצמו. הקיום העצמי של כל אחד ואחת מישראל נותן לכאו"א חשיבות המתבטאת בכך שהוא נמנה כפשוטו, וגם מלשון מינוי, "כל ישראל בני מלכים"[לח], כל אחד הוא "אחד העם", "עבדי הם ולא עבדים לעבדים"[לט] ועד שהמלך נקרא נשיא "שאין מעליו אלא ה' אלקיו"[מ], וממילא יש לו בחירה חפשית בדרגה הנעלית ביותר, שאינו מוכתב על ידי אף אחד כו' (מה שאין כן אם מדברים רק על "קיום במין" הרי אז שייך אמנם השגחה אבל אין באמת בחירה חופשית של הפרט, ודוק).

ועוד: יחוד המוחין והמידות היינו יחוד קדש וחול[מא]. כידוע שקדש היינו מוחין (בסוד "קדושה ברכה יחוד"), בחינת אחד בחינת אמת[מב] , ואילו המידות הנפרדות הן בחינת חולין, כמו גרגרי החול הנפרדים. עמלק רוצה שתהיה הפרדה גמורה בין התחומים, ואינו יכול לסבול שיהיה "חולין על טהרת הקודש".

כשימחה שמו של עמלק ויהיה השם שלם והכסא שלם, אזי הריבוי התחתון יהיה נכלל באחדות כל הפרטים בקדש העליון, ששם דוקא כל פרט בפני עצמו הוא קיים באיש, והוא סוד "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל"[מג] שנאמר על מלך המשיח[מד] (על ידי בלעם כנ"ל), בב"א.

 



[א] ולפי הרמב"ן יש מצוות נוספות לגבי אדום, מואב ועמון – שלא להלחם בהם ולקחת את ארצם. ראה מ"ש בסוף ההשגות לסהמ"צ.

[ב] ראה למשל: מנחת חינוך מצוה תקסא אות ח. תפארת ישראל על המשנה בידים ד, ד. ערוך השולחן אהע"ז ד, כ. ובשו"ת תורת חסד או"ח סי' לט באריכות.

[ג] במאמר 'קול דודי דופק', נדפס גם בספר איש האמונה עמ' 101, ובדברי הגות והערכה. וכיו"ב כתב הרב הנזיר במגילת מלחמה ושלום עמ' יט. ומתלמידו של הרב סולובייציק, הרב שכטר שליט"א שמענו שהרב הוסיף שכדי להחשב עמלק צריך שיהא גם שונא ישראל וגם כופר בה'. וראה דיון בכל הנושא ראה בשו"ת יין הטוב (לרב יצחק ניסים) ח"ב יו"ד סימנים ב-ה.

[ד] למשל: בכמה מקומות אמרו שעמלק החריב את ביהמ"ק (כמו באיכ"ר ה, א), והרי מלכות רומי-אדום היא שהחריבה בפועל. ובכמה מקומות כרכו יחד את עמלק ועשו/אדום, ראה  רש"י וילק"ש בסוף עובדיה, פסיקתא רבתי פרשה יב, בבא בתרא כא, א (ומהרש"א שם), רמב"ן שמות יז, ט ורבנו בחיי שם, ובדעת מקרא סוף פרשת בשלח [ובענין זהות עשו/אדום עם רומי והנצרות – ראה אברבנאל לישעיה פל"ה.

[ה] במכילתא עה"פ "מלחמה לה' בעמלק", ובגמרא מגילה ז, א, ובמקומות רבים. וראה בתרגום על אסתר שכל ההרוגים היו מ"בית עמלק". וראה בפירוש "ראשון לציון" על אסתר (לבעל אור החיים הקדוש) שביאר מנין לחז"ל שכולם היו עמלקים.

[ו]  בירושלמי יבמות פ"ב ה"ו ושיירי קרבן שם. וראה דעת מקרא לאסתר ג, א. אמנם בתרגום שני לאסתר ג, א ובמסכת סופרים יג, ו יש יחוס מדויק מהמן עד עמלק. ובצ"פ השלמה ביאר אחרת את הירושלמי.

[ז] מכל מקום כדאי להביא מדבריו: "מזימות הערבים אינן מכוונות רק לעצמאותה המדינית [של ישראל], אלא כלפי עצם קיומו של הישוב בכלל. הם שואפים להשמיד חלילה את הישוב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק... פרשת 'מלחמה לה' בעמלק' אינה מוגבלת בחלותה הציבורית כמלחמת מצוה לגזע מסוים אלא כוללת חובת התקוממות נגד כל אומה או קבוצה החדורה שגעון של שנאה והמכוונת את משימתה כלפי כנסת-ישראל. כשאומה חורתת על דגלה ,לכו ונכחידם מגוי' היא הופכת עמלק. בשנות השלושים והארבעים מלאו תפקיד זה הנאצים והיטלר בראשם. הם היו העמלקים.. כיום ממלאים את מקומם המוני הנאצר והמופתי..."

ומן הראוי לציין גם לדברי כמה גדולים ביחס לנאצים ימ"ש (אשר שנאת ישראל הופיעה אצלם באופן החד ביותר – במחשבה ובמעשה – וביחוד אצל המלך הקשה כהמן שעמד בראשם, ימח שמו וזכרו): הרב משולם ראטה בשו"ת קול מבשר ח"ב סימן מב, הרב גוסטמן שהובאו בהקדמת ספר 'וחי בהם' (שםמביא בשמו שיש פסק דין שהם עמלק!), ודברי הרב ראובן כ"ץ: "אין כל ספק בדבר שעם הגרמני היה הווה ויהיה התגלמות בדמות ובצלם של העמלק ההסטורי.. ועל מעשה השמדה אלו מצווה העם לקיים בכל נפשו את דין ומצות הנקמה של מחה תמחה" (שער ראובן עמ' שא). וכיו"ב כתב הרבי מליובאוויטש בענין קניית תוצרת גרמניה (במכתב שלא נדפס. שמעתי ממו"ר הרב גינזבורג).

ובכלל ידוע יש מקורות קדומים לכך שגרמניה קשורה לעמלק – ראה שו"ת קול מבשר הנ"ל, ומסורת בע"פ בשם הגר"א מובאת בספר האיש על החומה ח"ב עמ' 180 [וראה ראב"ע ורד"ק סוף עובדיה, לגבי הכנענים אשר בצרפת.

[ח] ונראה שזהו הבאור בגמרא ב"ב כא, א, שדוד ויואב דנו על המלחמה באדום על פי מצות "תמחה את זכר עמלק". וכבר העיר המהרש"א שהרי דוד עצמו לא נהג באדום כעמלק, עיי"ש מה שתרץ. אלא יש לומר שכיון שעשו באדום מלחמה לנקמה לכן רצו לנהוג בהם במלחמה זו כמו בעמלק, אך לא בתורת חיוב. וזה קרוב למ"ש המהרש"א. ולגבי המניע לנקמה באדום, ראה בסוף השגות הרמב"ן לסהמ"צ. וראה עוד בדעת-מקרא למלכ"א יא, טו, ואכמ"ל.

[ט] דברים כ, טז.

[י] דברים כג, ד.

[יא] שם פס' ח.

[יב] שם.

[יג] במדבר כה, יז.

[יד] דברים כה, יז-יט.

[טו] עובדיה א, ד.

[טז] ראה רש"י במדבר כב, ד.

[יז] שמות טז, ז.

[יח] בראשית מב, ט.

[יט] מכילתא בשלח עה"פ ויושע ה'.

[כ] רש"י בראשית טו, יט.

[כא] יבמות עז, א.

[כב] לקו"ת ד"ה ואפו עשר נשים.

[כג] בראשית כז, כב.

[כד] במדבר כג, ט.

[כה] ראש השנה יח, א.

[כו] בבא קמא לח, ב.

[כז] וכמ"ש בגמרא שם "שבשביל לילה אחד שקדמתה בכירה לצעירה קדמתה ארבעה דורות בישראל".

[כח] רש"י שמות יז, טז.

[כט] תניא פ"ב.

[ל] מאמר הבעש"ט.

[לא] שמואל ב' ו, כא.

[לב] שמואל ב' א, יג. ובמכילתא סוף פרשת בשלח משמע שדוד הרגו מצד מחיית עמלק, וראה רמב"ם הל' סנהדרין יח, ו ואכמ"ל.

[לג] דברים לד, י.

[לד] במדבר רבה יד, יט.

[לה] סנהדרין קה, א.

[לו] במדבר כד, כד.

[לז] ישעיה מ, כו.

[לח] שבת קכח, א.

[לט] בבא מציעא י, א.

[מ] הוריות י, א.

[מא] שלא כנוהג הפסול היום, כאילו יש "דתיים" ו"חילוניים" בעם ישראל, ח"ו.

[מב] כמבואר בליקוטי מוהר"ן נא. ובשרש הדברים בחינת קדש הנ"ל היינו דרגה שלמעלה מהצמצום הראשון, בחינת טהור, וממילא הוא למעלה מבחירת התחתונים, כמבואר בלקו"מ שם. אלא שעל דרך חב"ד במדרגת קדש בחירתו היא בחירה עצמית, בחירת ה' ממש.

[מג] במדבר כד, יז.

[מד] רמב"ם הלכות מלכים יא, א.