"גחין ולחיש" - בבא בתרא לב הרב יצחק שפירא

סיכום שיעורים בישיבה, קיץ תש"ע. ערך: יוסף פלאי. לא מוגה.

 

הגמרא

בסוגיא יש שני מקרים שנחלקו בהם רבה ורב יוסף, בקרקע ובמעות.

בקרקע: ראובן המרא-קמא תובע את שמעון שיושב כעת בקרקע (פחות משלש שנים), שמעון הביא שטר וראובן טען שהוא מזוייף, שמעון הודה שהשטר מזוייף אך טען שהיה לו שטר אמיתי ואבד. רבה פסק ששמעון זוכה כיון שיש לו מיגו – יש הוכחה שכעת הוא דובר אמת כי אם הוא רוצה לשקר היה יכול להשאר עם השטר הראשון. ורב יוסף סובר שהמחזיק אינו זוכה במיגו טוב כיון ש"האי שטרא חספא בעלמא הוא" ויבואר בהמשך.

במעות: ראובן תבע משמעון הלוואה בשטר, שמעון טען שהשטר מזוייף, ראובן הודה שהשטר מזוייף אך טען שהיה לו שטר אחר ואבד. גגם כאן, רבה זיכה את ראובן במיגו ורב יוסף אמר שאין לזכות אותו.

במסקנה, רב אידי פוסק בקרקע כרבה ובמעות כרב יוסף.

וצריך להבין: מדוע לפי רב יוסף המיגו לא מועיל, במה נחלקו רבה ורב יוסף? שלכאורה רב יוסף אינו מתייחס לנימוק של רבה – רבה זיכה את שמעון מכח מיגו ורב יוסף התיחס כאילו מזכים אותו מכח השטר. כמו כן, צריך לברר מהי דעתו של אידי בפסק ההלכה.

דעת רב יוסף לפי הרשב"ם

בדברי רב יוסף, כתב הרשב"ם: "אמאי קא סמכת אהאי שטרא... ולא דמי לשאר מה לו לשקר שבגמרא ששתי טענות יכולות להיות אמת אותה שהוא טוען ואותה שהוא היה יכול לטעון ולא טען דאמרי' מיגו אבל הכא דמי למה לו לשקר במקום עדים שהרי כל כחו וחזקתו בקרקע זו על ידי האי שטר הוא והיאך נאמר מה לו לשקר בשטר זה אי בעי אמר שטרא מעליא הוא והלא מודה שהשטר פסול והודאת בעל דין כמאה עדים ואילו באו שני עדים שאמרו שהוא פסול ליכא תו מה לו לשקר".

אך מה כוונת הדברים? הרמב"ן כתב על דברי הרשב"ם "ואיני מבין דבריו"! ובאמת לכאורה לא ברור מה החילוק המהותי בין מיגו זה לשאר מיגו. בכל מיגו יש את הטענה שהוא טוען כעת –טענה א' - ואת הטענה הטובה יותר שהיה יכול לטעון – טענה ב'. ואמנם כשטען טענה א' הרי הוא מודה שטענה ב' היא שקר (למשל "פרוע מיגו דמזוייף – הרי כשטוען פרוע הוא מודה שהשטר אינו מזוייף), אבל אין זה סותר את המיגו. כי בפשטות יש הוכחה של "מה לי לשקר" – אם אני שקרן, הייתי משתמש בטענה השקרית הטובה יותר. אמנם כאן זה שונה ממיגו רגיל כיון שלא מדובר רק ב"הייתי יכול לטעון טענה ב'" אלא שכבר טען טענה זו בפועל וכעת הודה שהיא שקר – אך עדיין לא מוסבר מה זה משנה. ומה שכותב הרשב"ם שכיון שהודאת בע"ד כמאה עדים הרי זה כמיגו במקום עדים – אינו מובן, שאמנם כשיש עדים נגד טענה ב' אז אינו יכול לזכות בטענה א' אבל כשהכל בנוי על הודאתו הרי אם לא היה מודה היה יכול להשאר בטענה ב'.

הרא"ש הבין ברשב"ם שכיון שטענתו הראשונה היתה "מינך זבינתה והא שטרא" הרי זו טענה אחת וכעת כשהודה שחלק ממנה שקרי שוב אינו יכול לזכות בה. אלא שהרא"ש חולק ואומר: מדוע לא נפצל את טענתו לשנים?

אך נראה שניתן להסביר את דברי הרשב"ם בפשטות: כל הכח של מיגו הוא רק במישור של הטענות: כנ"ל שאדם טוען טענה א' והיה יכול לזכות בדין בטענה ב'. אבל האם נאמר למשל: לפלוני יש הרבה כח וכולם מפחדים ממנו, ואם היה רוצה היה גוזל את חברו וכיון שלא עשה זאת נאמין למה שטוען עכשיו בבית-הדין במיגו? זה לא יעלה על הדעת! כך גם במקרה שלנו: שמעון לא יכל לזכות בדין בטענה גרידא, אלא רק מפני שעשה מעשה וזייף שטר. אבל כעת שהוברר בהודאתו שהשטר הוא שקר, הרי אין מה להתחשב בזה כלל. כמובן, כל זה יובן יותר אם נאמר שהכח של מיגו אינו רק כהוכחה שהלה דובר אמת (אם מדובר בהוכחה פשוטה, אז גם לגזלן הנ"ל יש הוכחה...). הוכחה היא דבר חיצוני, אובייקטיבי יחסית (כמו עדות ושטר), ואילו מיגו הוא רק איזה חשבון פסיכולוגי שמצביע על אמינות, שיש לו משקל מוגבל (לכן ודאי שלא נתרשם מאותו שהיה יכול לגזול, אלא נאמר לו: יפה מצידך שאינך גוזל אבל זה לא מספיק לנו...) . אלא שהמיגו בנוי על "כח הטענה" – כהסברת כמה אחרונים (ראה למשל קובץ שיעורים כאן, ובהמשך יבואר עוד. בקיצור: אין מיגו כאשר כדי לזכות היה צריך לזייף ראיה, ובסגנון אחר: אין מיגו כאשר כדי לזכות היה צריך לעשות מעשה מסויים.

ניתן גם לדחוק ולהסביר ברשב"ם כהסבר ר"י שיובא לקמן.

דעת רב יוסף לפי ריב"ם

ריב"ם (מובא בתוס') מסביר ברב יוסף שהמיגו אינו מועיל כיון שמיגו להוציא לא אמרינן. ולדעת רב יוסף גם בקרקע היושב בקרקע נחשב 'מוציא' מהמרא-קמא. וזה מתאים עם מה שלמדנו בסוגיא דף כט,ב שאומרים למחזיק "זיל ברור אכילתך" והוא נחשב "המוציא מחברו".

[עוד ראשונים סוברים שאין אומרים מיגו להוציא: ר"י בתוס', הר"י מיגש (מובא ברשב"א כאן), הרמב"ם, ועוד. לעומתם, הרמב"ן סובר שאומרים מיגו להוציא וכן פסק הריב"ש. בהגהת הרמ"א בשו"ע חו"מ פב, טז, הביא את שתי הדעות. ונראה שהנטייה באחרונים לפסוק שלא אומרים מיגו להוציא, ראה למשל בתחילת כללי מיגו של הנתיבות].

דעת רב יוסף לפי ר"י

ר"י אינו מקבל את פירוש הריב"ם, כיון שזה קשה להכניס בדברי רב יוסף. ואע"פ שר"י מסכים שלא אומרים מיגו להוציא (כמו שכתוב בתוס' ד"ה והלכתא) מכל מקום אין זו כוונת רב יוסף. וראה ברא"ש שמיישב את פירוש ריב"ם.

לפי ר"י, רב יוסף אומר שהמיגו אינו טוב כלל: "דטעמא דרב יוסף דלא אמרי' מיגו הכא כיון דלית ליה הכא מיגו אא"כ שקר תחלה שהוצרך לשקר תחלה ולומר והא שטרא". ולכאורה הסברא היא: מי שכבר שיקר בבית-הדין בדיון הזה עצמו, לא נאמין לו כעת במיגו [אדרבה, אנחנו מאמינים לו שהוא שקרן]. אך הסברא נדייק יותר בלשון התוס': הבעיה היא לא מפני שבפועל הוא שיקר, אלא שהמיגו בנוי על השקר הזה ולולא ששיקר לא היה לו מיגו. וראה את לשון היד רמ"ה בסוגיא.

דעת רב יוסף לפי הרמב"ן

הרמב"ן מסביר שמדובר כשהשטר אינו מקויים, וכדי ששמעון יזכה במיגו יש צורך לקיים את השטר. ולזה בא רב יוסף ואומר שאחרי שאנו יודעים שהשטר מזוייף, איננו מוכנים לעשות 'הצגה' ולקיים אותו.

פירושים שונים בדעת רבה

לפי הראשונים שאומרים מיגו להוציא (רמב"ן, ואולי גם הרשב"ם), אין קושי בדעת רבה.

אך לדעת התוס', שמיגו להוציא לא אמרינן, צריך להבין את דעת רבה, והתוס' כאן לא מסבירים מה סובר רבה. ובפשטות יש לומר שרבה חולק על עצם הכלל הזה וסובר שמיגו מועיל גם להוציא. שהרי רבה מזכה על-פי המיגו גם במעות, שהמלוה מוציא כסף מהלווה! וכך הסביר הר"י מיגש (כפי שהובא ברשב"א בתחילה).

אולם באמת מדברי התוס' (כאן ובב"מ ב,א) נראה שלדעתם "מיגו להוציא לא אמרינן" הוא כלל מוסכם על כולם. ולכן צריך לפרש אחרת בדברי רבה. ומסבירים התוס' בבבא מציעא שרבה סובר שכאן זה מיגו טוב במיוחד ולכן הוא מועיל גם להוציא כיון שזה מיגו דאי בעי שתיק. כלומר, העובדה שראובן כבר השתמש בטענה השקרית וזכה בה – לדעת רבה זה הופך את המיגו לחזק במיוחד. כי מיגו רגיל הוא רק 'ספוקלציה', "הייתי יכול לטעון" – ונגד זה אפשר להעלות כל מיני סברות למה לא רצה לטעון כך – אבל כאן הרי כבר בפועל טען כך וזכה!

פירוש נוסף בדעת רבה יש ברא"ש, ונמצא כבר ברבינו יונה: שכיון שהיה לו תחילה שטר והיה זוכה מכוחו, אין זה כמיגו להוציא. וצ"ע להבין את הסברא בזה.

מסקנת רב אידי לפי הרשב"ם והרמב"ן

לדעת הרשב"ם, רב אידי אינו מכריע במחלוקת, וזה נשאר ספיקא דדינא. ובספיקא דדינא משאירים ביד המוחזק: בממון אין מוציאים מהנתבע, ובקרקע אין מוציאים מיד היושב בקרקע.

והתוס' הקשו מזה שבתרי ותרי מחזירים למרא קמא, וכתבו שדוחק לחלק בין הדברים. אבל יש לומר שהרשב"ם יסבור שיש חילוק: בתרי ותרי הם מבטלים זה את זה לגמרי ולכן מחזירים למרא-קמא, כמו במקרה רגיל שאדם יושב בקרקע פחות משלש שנים וטוען שקנה ממרא קמא ואין לו שטר. אבל כשיש ספיקא דדינא, בית הדין אינם מסוגלים להוציא מיד מי שיושב עכשיו.

גם הרמב"ן מסביר שרב אידי אינו מכריע אלא אומר מה לעשות בספיקא דדינא. [וראה בש"ך סוף סימן פב, מה שכתב מדוע לפי הרמב"ן מכריעים בספק הזה לטובת המחזיק].

מסקנת רב אידי לפי התוס'

כאמור, התוס' סוברים שבספק תמיד מחזירים את הקרקע למרא-קמא, ולכן אינם מוכנים לומר כרשב"ם שלרב אידי זה ספק. וכן הם טוענים שמהלשון של רב אידי נראה שזו הכרעה ודאית ולא מספק.

לכן מסבירים התוס' (בשם ר"י) שרב אידי מכריע שבמעות המיגו אינו מועיל כי הוא בא להוציא ומיגו להוציא לא אמרינן, ובקרקע אין זה מיגו להוציא כי הוא לטובת היושב בקרקע. כלומר, אמנם לפי רב יוסף היה כאן חסרון אחר במיגו (לפירוש ר"י), אבל בנקודה זו רב אידי  פוסק לגמרי שלא כרב יוסף, אלא שיש כאן חיסרון של מיגו להוציא – ובזה פוסק רב אידי שבקרקע זה נקרא להחזיק ובממון זה נקרא להוציא.

אמנם צריך להבין: הרי לפי התוס' בכל מקרה של ספק הולכים אחרי מרא-קמא, ולכאורה זה בגלל שהוא נחשב המוחזק האמיתי בקרקע, אם כן מדוע לעניין מיגו להוציא אנחנו מזכים את היושב בקרקע במיגו והרי הוא מוציא מהמרא-קמא שהוא המוחזק! וכנראה שהתוס' (שאפילו לא מתייחסים לשאלה הזו) סוברים שיש חילוק בין הגדרת 'מוציא' לעניין מיגו ובין הגדרת המוחזק לעניין ספקות. אך מהו החילוק?

ואולי יש לומר: כבר בארנו שמיגו אינו סתם הוכחה, וכעת נוסיף שעיקר המיגו הוא להחליש את כח התביעה של השני. כלומר, כיון שהנתבע יכול היה "לדחות בקש" את התובע אם רק היה משתמש בטענה אחרת (כנ"ל שמדובר על טענות ולא על ראיות), לכן בית הדין אינו 'מתרשם' מהתובע וכוחו חלש. לכן מיגו במהותו שייך רק לטובת הנתבע, ולא לטובת התובע. לכן לגבי מיגו-להוציא מה שקובע הוא מי בפועל התובע ומי הנתבע, והרי היושב בקרקע הוא הנתבע ע"י המרא-קמא ולכן יכול לזכות ע"י מיגו. מה שאין כן לגבי ספקות צריך לדון מי נחשב המוחזק, ואז המרא-קמא נחשב מוחזק.

[בכיוון אחר ראה בקצות החושן סי' פ"ב סקי"ג, וצ"ע.] 

פסקי השולחן ערוך וביאורם לפי הסמ"ע והש"ך

מוסכם שההלכה כרב אידי.

וכן כתב המחבר בסימן פג, ד: "הוציא עליו שטר מקויים ואמר הלווה מזוייף או אמנה ואמר המלוה כן הדבר אבל שטר כשר היה לי ואבד נשבע הלוה היסת ונפטר".

ולגבי קרקע, בסימן קמו, כה: "הביא המערער עדים שזו השדה שלו, וזה שבתוכה טוען ממך לקחתיה והרי שטרי והוציא שטר מקויים, טען המערער שהוא מזויף והודה לו בעל השטר ואמר כן הוא אבל היה לי שטר כשר ואבד ולקחתי זה שבידי כדי לאיים עליו שיודה שמכר לי באמת, הואיל ואלו רצה היה עומד בשטרו שהרי מקוים הוא הרי זה נאמן, ואין מוציאין השדה מתחת ידו וישבע היסת".

אך צריך להבין מאיזה טעם אנו אומרים להלכה שהמיגו לא מועיל בהלוואה ומועיל בקרקע. השו"ע ודאי לא סובר כרמב"ן, שהרי הוא כותב (בעקבות הרמב"ם) שמדובר בשטר מקויים, ולפי הרמב"ן במקרה כזה המיגו ודאי מועיל.

והלבוש (עיר שושן, מובא בסמ"ע) מבאר בפשטות שבהלוואה אין המלוה זוכה במיגו כי זה מיגו להוציא. וזה כמו שהסבירו התוס' את רב אידי במסקנת הסוגיא. וכן הסכים הש"ך. לפי זה, המחבר מכריע שלא אומרים מיגו להוציא.

ואמנם הרמ"א בסימן פ"ב הביא שתי דעות האם אומרים מיגו להוציא, ומדוע כאן (בסי' פג) לא השיג הרמ"א וכתב שיש אומרים שמוציאים במיגו? כתב הש"ך שהרמ"א סמך עצמו על מה שכתב שם.

והסמ"ע (בסי' פג) ביאר שהחסרון במיגו הוא מפני ששיקר תחילה. כלומר, כמו שהסביר ר"י את דברי רב יוסף. אלא שלהלכה זה ספק (האם דבר זה פוסל את המיגו), ולכן בממון אין מוציאים על סמך זה ובקרקע מזכים את בעל הקרקע.

 והש"ך  השיג על הסמ"ע , שהרי ר"י בעל התוס' עצמו מסביר שלמסקנת הסוגיא (רב אידי), אין הטעם הזה נשאר, וכל החסרון הוא רק בגלל מיגו להוציא! אמנם הסמ"ע יכול להשיב שבאמת ר"י עצמו הסביר כך את המסקנה, כיון שלא רצה לומר שיש כאן ספיקא-דדינא – מפני שלדעתו בספקא דדינא הולכים אחרי מרא-קמא. אבל בנקודה זו ניתן להסביר שלא כר"י, אלא כרשב"ם (והרמב"ן), שלמסקנה זה ספקא-דדינא, ובספקא-דדינא הולכים אחרי המוחזק עכשיו! כלומר, הסמ"ע מסביר את רב יוסף כר"י ואת רב אידי כרשב"ם [ראה בהגהות רעק"א בסי' פב, ובהגהות הגר"א על כללי מיגו לש"ך אות א – שהסבירו כך את דברי הסמ"ע].

דעם הרמב"ם – לפי שיעור הרב יצחק שפירא

אמנם דברי השו"ע דומים מאד לרמב"ם, אבל קשה להעמיס בדברי הרמב"ם את פירושי הסמ"ע או הש"ך.

לגבי קרקע, כתב בהלכות טוען ונטען טו, ט: "הביא המערער עדים שזו השדה שלו וזה שבתוכה טוען ממך לקחתיה והרי שטרי והוציא שטר מקויים טען המערער שהוא מזוייף והודה בעל השטר ואמר כן הוא אבל היה לי שטר כשר ואבד ולקחתי זה שבידי כדי לאיים עליו שיודה שמכר לי באמת הואיל ואילו רצה היה אומר בשטרו שהרי מקויים הוא הרי זה נאמן ואין מוציאין את השדה מתחת ידו וישבע היסת".

ומשמע מלשון הרמב"ם שזה לא מכח ספק (ולא כסמ"ע).

ולגבי מעות, כתב בהלכות מלוה ולוה יד, ו: "הוציא עליו שטר מקויים ואמר הלוה מזויף הוא ומעולם לא כתבתיו או שטר אמנה הוא ואמר המלוה כן הדברים אבל שטר כשר היה לי ואבד אע"פ שהמלוה הוא ששבר את שטרו ואילו רצה אמר אינו מזויף שהרי נתקיים בב"ד אינו גובה בו כלום אלא נשבע הלוה היסת ונפטר שהרי זה השטר כחרס הוא חשוב".

ומשמע שבודאי המיגו אינו מועיל (ולא מתורת ספק, ולא כסמ"ע). אבל הרמב"ם לא כותב שזה מפני שהמיגו להוציא ממון (שלא כש"ך). אלא כמעט מעתיק את דברי רב יוסף "האי שטרא חספא בעלמא הוא".

[דרך אגב, לגבי קרקע הרמב"ם מביא רק את המקרה שאומר שהשטר מזוייף ולגבי ממון מוסיף "או שטר אמנה הוא". והסבר בפשטות: בקרקע זה מוזר לטעון שטר אמנה, כי אם כתבו שטר ולבסוף באמת התבצע הקניין, מדוע לא השתמשו בשטר? אבל בהלוואה ייתכן שבינתיים פרע מחצה וכדו' ולכן הוצרכו לכתוב שטר חדש.]

ונראה לבאר כך: כאשר אדם מוציא שטר מקוים בבית דין, אם אחרי כן הוא מודה שהשטר מזויף, אין זה פשוט שנאמין לו! ואמנם הודאת בעל דין כמאה עדים, ובכל מה שנוגע לחובתו נאמן האדם יותר מעדים, אבל כאן יכולה להיות נפק"מ גם לאנשים אחרים! כך למשל נפסק שאם לוי לווה משמעון ושמעון לווה מראובן הרי לוי חייב לראובן (משעבודא דר' נתן) ושמעון אינו יכול לומר עכשיו שהשטר שכתוב בו שלוי חייב לו הוא מזוייף – כמבואר בשו"ע חו"מ סי' פו. [אבל ברור שאם לפני ששמעון לוה מראובן הוא הודה שהשטר מזויף וכה"ג, הוא נאמן].

וזו דעת רבה בסוגיא, שלאחר שהשטר המקויים בפנינו, גם אחרי שהלה מודה שהשטר מזוייף, הרי הודאה זו אינה פוסלת את השטר לגמרי, שהרי כלפי צד שלישי א"א להחליט שהשטר פסול כנ"ל (ונראה שבית הדין לא ישרפו את השטר אלא ישמרו אותו). לכן בית הדין יאמר: מצד האמת אפשר שהשטר נכון, ובאמת אנו מזכים אותו מכח השטר! אלא שלכאורה יש מצידו הודאת בעל-דין נגדית, ועל זה אנו אומרים "מה לי לשקר" – לא כסיבה לנאמנות, אלא לומר מדוע לא שייך כאן הודאת בע"ד לחובתו, שהרי הוא אומר שמה שכתוב בשטר אמת (אלא שהשטר הזה עצמו אינו נכון). לכן אנו מזכים אותו, מכח השטר ובצירוף שהוא עצמו גם טוען שהקרקע שלו.

ואילו רב יוסף סובר שכיון שיש כאן הודאת בעל-דין, הרי מבחינתו השטר כבר אינו מועיל כלל. ולכן איננו יכולים לזכות אותו מכח השטר, "האי שטרא חספא בעלמא הוא", וכן אין כאן מיגו שמועיל לזכות אותו כמו שבארנו ברשב"ם שאין מיגו אלא בטענות ולא לומר "הייתי יכול לזייף ראיה".

והכרעת רב אידי היא שיש הבדל בין קרקע להלוואה. "היכא דקיימא ארעא תיקום", כלומר בקרקע אנחנו מתייחסים לשטר כשטר טוב. שהרי סוף-סוף האדם יושב בקרקע וטוען שהקרקע שייכת לו, ובית הדין אומרים שמבחינתנו השטר אמיתי. ולכן אם יבוא מישהו שלישי – כמו לוי שהלוה כסף לשמעון היושב בקרקע ולוי ירצה לגבות את הקרקע בחובו – אנו נאמר שהוא יכול להסתמך על השטר הזה לגמרי! כי גם אם שמעון עצמו "מספר סיפורים" שהשטר עצמו אינו טוב, הרי הוא לא יכול גם לשבת בקרקע וגם לדחות את לוי! אבל לגבי מעות, "היכא דקיימי זוזי לוקמי", כלומר כיון ששמעון אוחז את השטר אבל לא אוחז את המעות (מחסרי גוביינא) והוא מודה שהשטר פסול, ודאי שמכאן ואילך נתייחס לזה כאל שטר פסול לכל דבר – גם לגבי גורם שלישי שיתחדש אח"כ.

וכך יבוארו פסקי הרמב"ם, שבאמת יש הכרעה ברורה (ולא מחמת הספק), שבקרקע אנו מזכים את היושב לקרקע – כיון שאנו מסתמכים על השטר! (בצירוף העובדה שאין כאן הודאת בע"ד הפוכה שלו על עצם העניין). ואילו במעות אנו פוסלים את השטר לגמרי והמיגו בפני עצמו שוב אינו שווה כלום, כמו שאדם אינו יכול לזכות במיגו כי "הייתי יכול לזייף ראיות". ודוק.