חינוך לרחמים מו"ר הרב יצחק גינזבורג

על יסוד החינוך היהודי בפיתוח מידת הרחמים, והתבוננות מיוחדת על איסור צער-בעלי-חיים.

 

עריכה ראשונית מסיכום שיעור של הרב ביום עיון בנושא חינוך, א' סיון ה'תשס"ג. לא מוגה. הוגש כתשורה לרגל בר המצווה של הת' יהודה שיחי' הס.

חלק א' – הרחמים כיסוד החינוך

רחמנים בני רחמנים - פתיחה

הרחמים הם סימנם הראשון של בני ישראל – "רחמנים ביישנים וגומלי חסדים"[א] – ועד שעל שמם נקראים ישראל "רחמנים בני רחמנים" (על דרך שהם נקראים "מאמינים בני מאמינים"). חז"ל אף אומרים כי מי שאין בו את מדת הרחמנות ספק אם עמדו רגליו (ורגלי אבותיו) בהר סיני[ב]; "ויחן שם ישראל נגד ההר[ג]" - כדי לקבל את התורה עמדו כל ישראל כ"איש אחד בלב אחד"[ד]. אחדות ישראל חשובה לצורך מתן תורה יותר מאהבת ישראל. האהבה שרשה במדת החסד – "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[ה] – והאחדות שרשה בדעת, במדת היחוד שבפנימיות הדעת תלויה היכולת להיות "אחד". עיקר ביטוי הדעת בנפש הוא בספירת התפארת שפנימיותה מדת הרחמים[ו]. ה החסדים ו-ה הגבורות שבדעת הן שרש החסד-אהבה והגבורה-יראה, אך עצם הדעת מתבטא במדת התפארת-רחמים. במדות חסד וגבורה מאירים השמות 'אל' ו'אלהים', אך שם העצם – שם הוי' ב"ה[ז] – מאיר בספירת התפארת, ועל כן הוא נקרא גם שם הרחמים. תכונת האחדות מיוחסת דווקא לשם הוי' – "הוי' אחד".

הרחמים מתבטאים בפתגם – המתאר את החסידים, וצריך להיות נכון ביחס לכל ישראל – שחסידים הם משפחה אחת בה כל אחד חש "בלב אחד" עם חבריו, מרגיש את צערם ושמחתם ושותף בהם. היכולת להשתתף בצער הזולת ובשמחתו, והדרך לחנך ליכולת זו את עצמנו ואת ילדינו, היא נושא השעור היום.

הצער מגדל את הבנים

מהות הרחמים היא ההשתתפות, במודעות טבעית, בצערו ובשמחתו של הזולת. בתוך כך גופא, ההשתתפות בצער קודמת להשתתפות בשמחה והיא תנאי לה – ללא השותפות בצער גם השותפות בשמחה איננה אמיתית. כך נדרש הפסוק "טוב ללכת לבית אבל מללכת לבית משתה[ח]" – יש עדיפות להשתתפות בצער, ואין מדובר רק בסדר של חשיבות אלא גם בסדר הנכון והאמיתי: התנאי לכך שהאדם ישמח באמת בשמחת הזולת הוא יכולתו להשתתף בצער הזולת. הרבה אסמכתאות לכך בחז"ל, כדוגמת האמור בירושלים "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"[ט] וכדוגמת האמור על הצבור ש"כל המשתתף עם הצבור בצערו זוכה ורואה בישועתו"[י].

כמובן, כדי לחנך כך ילדים אנו זקוקים לגלות תכונות אלו קודם כל בעצמנו. תכונות אלו קיימות בכל יהודי, אך הן עלולות להטשטש בצער הגלות ויסוריה, ומשום כך יש צורך בהתבוננות וחנוך כדי לחזור ולגלותן.

מדת הרחמים היא העצמית ביותר בנפש. לכן מדת יעקב ה"בחיר שבאבות"[יא] היא הרחמנות. מדת אברהם היא אהבה, ויש וודאי מעלה באב הראשון (וכן הוא המאמין הראשון), אך השיא זה מדת הרחמנות של יעקב. הרחמנות מופיעה אצלו דווקא בגידול וחנוך ילדיו – הוא זה שהצטער וסבל בצער גדול בנים. בדרך מליצה: אם זכות בחיר שבאבות הוא שהצטער בצער גידול בנים, אז גם אנו כבניו צריכים להתיסר בכך – זה משהו עצמי וחיובי אצל יהודי המגדל בנים. לא רק שהאבא והאמא מצטערים בצער גידול בנים, אלא שגידול הבנים גופא – לבגר את הבנים – זה להחדיר בהם את מדת הצער, איך להצטער בצער גלות השכינה וכל הכרוך בכך אצל הכלל והפרט.

אז, אם יש דעת להצטער, יש גם דעת לשמוח. אם לא – לשמחה מה זו עושה? כך נדרוש בפרקי אבות "לפום צערא אגרא"[יב] – כמה שאדם מצטער (על פי האיזון הראוי) כך הוא זוכה לשכר של שמחה גדולה ואמיתית. ה"אגרא" זה הנחמה והשמחה – ה"בית משתה" שבא בעקבות ה"בית אבל".

אף פעם לא היה ילד

את הביטוי "צער גידול בנים" הסברנו כי זהו גם צער ההורים, וגם, כפי שחדשנו, עיצוב היכולת של הילד להצטער – לא יותר מדי, שהרי לילד קטן אין הרבה דעת והצער תלוי בדעת כנ"ל, אך אף על פי כן לא מחכים לבר-מצוה אלא מתחילים לחנך אותו לדעת מאותו הרגע בו הוא עומד על דעתו. יש פתגם חסידים שהבעש"ט אף פעם לא היה ילד – צריך לעיין, כי לכאורה יש בילדות דברים טובים, אך וודאי שזו תכונה טובה של הבעש"ט שאף צריכים ללמוד ממנה – צריך למעט בילדותיות של ילדינו ולהנחיל להם דעת כמה שיותר מהר. ברור היום, בארצנו הקדושה, כי מי שגדל במקום כמו חברון – ילד שרואה מסביב הרבה צער – יכול להיות שמגיל אפס לא היה אף פעם ילד. לעומת ילד שגדל כאן מחוץ ליו"ש וכדו' – או בחוץ לארץ – יש לו בעיה שהוא יותר מדי ילד, שהוא יותר מדי לא מרגיש את צער העם, צער הזולת. צריך "חנוך לנער על פי דרכו", לא יותר מדי צער – כל דבר, גם טוב, כשהוא יותר מדי יכול 'לשבור את הכלים' – אך צריך את המינון הנכון. אם על הבעש"ט נאמר שלא היה ילד אף פעם, מה הפשט? שמהרגע הראשון שעמד על דעתו החל לראות את הסובב אותו ולהצטער בצער עמו. ילד זה אחד שמשחק, שטוב לו לשחק וחוץ מזה אין לו שום דבר בחיים. אחד שלא היה ילד אף פעם, זה לא שלא משחק – גם הצדיקים הגדולים שחקו בילדותם – אך יחד עם המשחק יש לו נקודה, מהגיל הרך והצעיר ביותר, שהוא מצטער בה ביחד עם השחוק. זה סימן שהוא שייך לעם ישראל קדושים, שיש לו רחמנות בלב.

חינוך לרחמים – יסוד היסודות 

עיקר הנושא היום איך לחזק את הרחמנות. לדוגמה, כשיש כמה ילדים בבית, כן ירבו, איך לחזק את הרחמנות ביניהם. עיקר הבעיה החינוכית היום היא טשטוש ועמעום של הטבע היהודי – שצריך להיות באופן טבעי, במודעות טבעית – של רחמנות.

הנושא היום, שאם ישנן בעיות חנוכיות בקרב עם ישראל – אצל כל אחד בביתו – אז מחד "צער גידול בנים" זה משהו מוכרח וחיובי, אך אם בכל אופן יש בעיות חמורות שלא מצליחים לתקן זה מתחיל מהנקודה הזו: חוסר פיתוח רגשי של מדת הרחמים. להניח כיסוד שכל בעיה חינוכית שרשה בחסרון זה.

תפילה ורחמים 

"על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[יג]. נראה שגמילות חסדים זה הכי תלוי ברחמים, אך כשמדייקים היטב מתברר שהכל שייך לרחמים.

יש אבא שקשה לו לקחת את הילד להתפלל בבית הכנסת – טבעו של ילד לשחק בחוץ, ושישחק, אך שקצת יכנס לבית הכנסת בחשק פנימי ויתפלל כמה מלים – למה ההורים לה הצליחו שהילד ירצה להתפלל, לפחות קצת? זו גם כן בעיה של החדרת מדת הרחמנות. התפלה בלשון חז"ל נקראת "רחמי". אם רחמים זה לרחם על הזולת – ו"כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים"[יד] – אז הקב"ה מרחם עליו והוא יכול להתפלל. כך לומדים מהפסוק "ונתן לך רחמים ורחמך"[טו] – קודם ה' נותן לנו רחמים שאנחנו נרחם על הזולת, וככל שאנו מרחמים על הזולת כך "רחמנא" מרחם עלינו מן השמים[טז].

גם כשיעקב אבינו, שמדתו רחמים, שלח את השבטים למשביר בר לכל ארץ מצרים – כשהעסק היה מסובך ונצרכה בקשת רחמים – התפלל ואמר לבניו "אל שדי יתן לכם רחמים"[יז] (וידוע הרמז שראשי התיבות הם ישראל[יח], ללמד כי זו מדתו שלו עצמו). עפ"י פשט זה כמו הפסוק "ונתן לך רחמים" – שה' ירחם – אך כמו הפירוש שם (שה' נותן לך את מדת הרחמים, וככל שאתה מרחם כך הוא מרחם) גם כאן: "אל שדי יתן לכם רחמים" – אם אתם רוצים שה' ירחם עליכם וישלח בחזרה את אחיכם – אז צריך שאתם תלמדו לרחם אחד על השני יותר. זה ישראל, וזה עיקר החינוך של יעקב אבינו.

רחמים במסירות נפש

אחד מהספורים על יעקב אבינו, שמדתו רחמים, הוא הספור של שכם – ספור שמעון ולוי ודינה אחותם. לכאורה מה ששמעון ולוי עשו היה למורת רוח אביהם, וגרר ויכוח אידיאולוגי בין יעקב לשמעון ולוי על המעשה. אך מוסבר בחסידות שבעצם מה שהם עשו הוא סימן ההצלחה הגדולה ביותר של חנוך יעקב אבינו. אפילו שבסוף, בגלל שקולים שכליים, הוא לא היה מרוצה, לכאורה, ממה שעשו בפועל, אבל מה שעשו נבע מתוך החנוך העצמי שקבלו מהבית. אין הצלחה בחינוך יותר ממה שבא לידי ביטוי בספור הזה. מה זה רחמנות? זה אכפתיות אחד על השני, עד כדי מסירות נפש. כמו שנסביר תיכף, האכפתיות והרחמנות על בת זה גם יותר מאשר על בן. אם הם באים בסוף עם התשובה הנוצחת שלהם, החותמת את הסיפור - "הכזונה יעשה את אחותנו"[יט] ויעקב לא עונה אחריהם דבר, בכך הם בעצם מאשרים את החנוך שקבלו מהבית: שיהודי צריך למסור את הנפש בכל דרך כדי להציל וכדי לנקות את הבזיון של אחיו או אחותו.

כמובן, כמו שנסביר בסמוך, יש את כל האיזונים – יש הרבה שאלות של קדימה ואיחור. כאן יש שיקול, שלכאורה אתה מרחם על דינה אך מתאכזר על אנשי שכם. צריך שיקול איפה הרחמנות ואיפה האכזריות.

[בכלל ענין נחמד, שלפעמים ההורה מצליח לחנך ומה שיוצא זה הפוך ממה שחשב בשכלו, וזה הסימן שהצליח בחנוך. זה תופעה נפוצה ביותר היום: אם יש הורים טובים, בעלי מדות טובות אך לא שומרים מצוות, ולפתע ילדיהם חוזרים בתשובה – זה יכול להיות במודע למורת רוחם, אך זה סימן שמדותיהם הטובות עברו בהצלחה ו"יפה כח הבן מכח האב"[כ] (היינו שיפוי כח הבן נובע מכח האב עצמו, כנודע בחסידות[כא]), אפילו כאשר האב לא מודע לכך, או אף מתנגד לכך.]

נחזור לעניננו: אם יש לילד יהודי רחמנות יש לו הכל. אם יש לו רחמנות אז הוא יתפלל. צריך לחנך אותו – האבא צריך להסביר לו שלהתפלל זה לעורר רחמים, לבקש מה' שירחם עלינו, ואם יש ילד שלא אוהב להתפלל כנראה כי אביו מעולם לא הסביר לו מה זה להתפלל. אם האבא הסביר לו, אז אפילו אם יש חתולה צולעת ומעוררת רחמים – כמו שאנו רוצים שה' ירחם עלינו – הוא מתפלל עליה. אם יש בעיה לקחת את הילד לבית הכנסת זה כי לא מבין בכלל מה זה להתפלל. אם אין לו בכלל את מדת הרחמים קודם – גם ההסבר לא יעזור. קודם הוא צריך חוש ברחמים.

כך גם לגבי תורה: בגמרא מצטטים פסוק כ"רחמנא אמר" – "רחמנא" זה הקב"ה, אך הפשט בגמרא שזהו ציטוט מהתורה שבכתב, שכל פסוק נאמר מפי "רחמנא". זה בא להחדיר לתוך המודעות הכרה שכל התורה כולה זה "רחמנא".

אם כן, "על שלשה דברים העולם עומד – על התורה ועל גמילות חסדים" זה "על שלשה דברים העולם עומד – על רחמנא, ועל רחמי ועל רחמים". אם יש לך בלב את מדת הרחמנות, אז יש לך את הכל.

יודע צדיק נפש בהמתו – תיקון הרחמים

אחד הפסוקים החשובים ביותר בכל התנ"ך לגבי מדת הרחמים – ולגבי היכולת לאבחן נכון בין רחמים במקומם לרחמים שאינם במקומם (כמו כל מדה בנפש, שצריכה להיות במקום ובמינון הנכון; צריך לדעת איך מתחילים לחנך ילד לרחם, אך קודם כל תלוי בכך שהאב והאם יודעים לרחם, ואם לא החנוך הוא לא כלום) – "יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי[כב]"

סוף פסוק זה הוא עיוות מדת הרחמים – "רחמי רשעים אכזרי" – ומכך מובן שראשית הפסוק זה מדת הרחמים המתוקנת. אם הכי רע זה "רחמי רשעים אכזרי" צריך לומר שהכי נעלה ברחמים זה "יודע צדיק נפש בהמתו".

לפני שנעמיק ב"יודע צדיק נפש בהמתו" – במה עושה כאן הבהמה – נשים לב לכך שבתקבולת הפועל שכנגד "רחמי" זה "יודע" ["יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי"]. ממחיש באופן מובהק מה שהזכרנו שפנימיות מדת הרחמים זה הדעת שבנפש, ולפי הדעת והאחדות באה היכולת להרגיש את הזולת באמת, החל מצערו וכלה בשמחתו. כל הרחמים על פי הדעת, עד שלא צריך להזכיר כאן את המלה רחמים, ומספיק לתאר זאת כ"יודע צדיק נפש בהמתו".

רחל ורבי עקיבא – רחמי איש ואשה

מי אמר על עצמו "יודע צדיק נפש בהמתו"? יש רק דמות אחת כזו בש"ס. מסופר[כג] על רחל בת כלבא שבוע, אשת רבי עקיבא (גלגול יעקב, בעל מדת הרחמים, שעל כן אשתו רחל כמו אשת יעקב), ששלחה את רבי עקיבא, עם הארץ בין הארבעים, ללמוד תורה לשתים עשרה שנה, ואחר כך שלחה אותו לעוד שתים עשרה שנה. אז חזר רבי עקיבא עם 24 אלף תלמידים, וכבר לא הכירוהו. כלבא שבוע היה אדם רחמני, שכל מי שנכנס אליו רעב ככלב יצא שבע, אך לא היה לו חוש ברבי עקיבא. אך "יפה כח הבת מכח האב", ובגלל שהאבא היה רחמן זכה לבת כזו שהיא הגלגול של רחל אמנו, שהכירה בגדולת רבי עקיבא כשהיה עם הארץ מתוך מדותיו הטובות. גם רבי עקיבא היה רועה, כמו יעקב אבינו, וכנראה שרחל הרגישה את מדת הרחמנות שלו. יהודי שיש לו את מדת הרחמנות יש לו הכל – והיא לא הייתה צריכה שום דבר יותר מזה.

כשרבי עקיבא חזר אחרי 24 שנים לא הכירו אותו – כלבא שבוע, איש טוב שהחרים קודם את רבי עקיבא, גם לא הכירו. אז אשה אחת לבושה קרעים נפלה לרגלי רבי עקיבא, והתלמידים[כד] רצו לדחוף אותה הצדה. למי שצעק לה "מה את עושה?!" ענתה - "יודע צדיק נפש בהמתו". אז רבי עקיבא אמר לתלמידיו "הניחו לה, שלי ושלכם – שלה הוא".

אנו נסביר בפסוק זה, שעצמת מדת הרחמים – גם של איש ואשה – מתואר הכי חזק, יותר מרחם איש על אחיו או רחם אב על בנו, דווקא בלשון "יודע צדיק נפש בהמתו". בזה אנו רוצים להעמיק בהמשך.

רחמיו על כל מעשיו

בין חכמינו ז"ל מי שהכי דומה ליעקב אבינו – שהוא מדת הרחמים – זה רבי יהודה הנשיא. בין כל התנאים, הוא עיקר דמות הנשיא – אם כי הנשיאות התחילה שבעה דורות קודם, מהלל הזקן סב-סבו – והוא חבר את המשניות. מה הרמז שהוא שייך ליעקב? סוד הנשיא – שנאמר בעיקר בו – הוא "נצוצו של יעקב אבינו"[כה]. כנראה יעקב "יושב אהלים" ישב וקבץ כל המשניות עד אליו, וכך עשה רבי יהודה הנשיא בדורו.

רבי יהודה הנשיא סבל בסוף ימיו יסורים מאד קשים – ובזכות כך זכה להיות דמות משיחית, כפירש"י על "אם מן חיי הוא רבינו הקדוש", "דסובל תחלואים וחסיד גמור הוה"[כו] (ואם כן, כמה שקשה ובלתי רצוי לאף אחד, זה מה שמכשיר אותו להיות משיח) – ולמה סבל כך? הרי אין דין בלא דיין ואין יסורים בלא חטא, במה חטא שקבל מנה כל כך כבדה של יסורים? חז"ל מספרים[כז] שפעם אחת הובילו עגל לשחיטה, ועגל זה – שהתקיים בו "סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה"[כח] – בא והתעטף בבגד רבנו הקדוש והחל לבכות-לגעות. רבי אמר לעגל: "לך, לכך נוצרת". כאשר אמר כך לעגל מן השמים הכריזו עליו שצריך לקבל יסורים, כי אין לו מדת הרחמנות. מה שהוא אמר לעגל כן היה נכון – "סוף בהמה לשחיטה" – ולא רק שזה נכון, אלא שכאשר שוחטים בהמה ויהודי צדיק ("ועמך כלם צדיקים") אוכל אותה, בפרט בשבת או סעודת מצוה, זה הכיף והעליה הכי גדולה לבהמה. אף על פי כן – אף על פי שנכון גם מצד הדין וגם מצד החסד שרוצים לעשות עם הבהמה – בגלל אמירתו זו הוא קבל יסורים מן השמים. ראו שיש לו מדת הדין, ואפילו מדת החסד (כנ"ל שזה חסד עם הבהמה), אך אין לו רחמים – שוב רואים שרחמים יותר עצמי מחסד או דין, זו מדת יעקב. אז אמרו בשמים "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו[כט]". איך היסורים נלקחו ממנו? חז"ל מספרים שפעם אחת עבר בבית וראה אמתו מטאטאה החוצה את גורי החולדה שהיתה שם, ואמר לה לא לעשות כך. אז אמרו מן השמים ש"אתה רחמת על הבריות לכן נרחם עליך" ונלקחו ממנו היסורים.

דבר פלא: אין כמו רבי יהודה הנשיא, הגדול בתורה, אוהב ישראל באופן מוחלט – אם סופו שראוי להיות משיח, ברור שאוהב ישראל בתכלית – וכאן נבחן כמה יש לו רחמים, לגמרי לפנים ולפני ולפנים משורת הדין. כלומר שעליו, וכך על כל ילד יהודי מאז עמדו על דעתו, להתדמות לקב"ה ש"רחמיו על כל מעשיו". גם שאסור להפריז ברחמים, ולא לרחם על אכזרי, אך מצד הטבע צריך לרחם – כשהקב"ה ראה מצרים טובעים ביד אמר ברחמים "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה"[ל]. לא גזר שהמצרים יעלו מן הים, אך שגם כאשר עושים דין ברשעים זה לא יהיה על חשבון חווית הרחמים. מעלת ישראל זה נשיאת ההפכים, שלעשות דין ברשע לא בא על חשבון הרחמים שבלב. אין כל רע באמירת שירה, זה גם דבר טוב, אך כנראה הקב"ה הרגיש שהמלאכים אמרו שירה בלי רחמים (ואי אפשר לצפות מהם, כי הם לא יהודים..) – היהודים כן אמרו שירה והקב"ה לא דחה זאת, כי יהודי הוא רחמן בעצם (אפילו כאשר זה לא במודע שלו). לפעמים צריך "טוב שבגוים הרוג"[לא], בשעת מלחמה, ובכל זאת לא לבטל את הטבע היהודי של "רחמנים בני רחמנים".

אין ספור כל כך מרגש כמו הספור של רבינו הקדוש, שבגלל שלא רחם על העגל סבל יסורים וכשרחם על החולדות הצעירות נלקחו ממנו היסורים. מה רואים מכאן? שיש משהו ב"צער בעלי חיים", ברחמים, הכי עצמי.

עד כאן זו הקדמה, שעיקר החנוך זה לרחמנות – תיקון מדת הצער בנפש, שתלויה בדעת. יש פסוק "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"[לב] – יש בזה פירוש לטובה ופירוש לרעה – אך גם לטובה שתוספת דעת מוסיפה כאב בהרגשת הזולת ("כאיש אחד בלב אחד"), ובלי דעת זה כלום.

צער בעלי חיים – מיקוד הרחמים

אמרנו שנקשר שני ביטויי צער בחז"ל: "צער גדול בנים" ו"צער בעלי חיים". יש משהו ב"צער בעלי חיים" שהוא מזהה וממקד בנפש את מדת הרחמים, אפילו יותר מאשר רחמים של אחד על זולתו. לכן רבינו הקדוש נבחר בצער בעלי חיים, ולא בצער של אבות לבנים או אפילו יהודי על יהודי או אפילו צער גלות השכינה. כך כל מנהיגי ישראל – ועל כל אחד לגלות ניצוץ משיח שבו – שנבחנו כמה רחמו על הצאן (כמשה, דוד ויעקב). על משיח כתוב "כי מרחמם [= משיח] ינהגם"[לג]. לא בוחנים את המשיח בין אדם לחברו, אלא לגבי בהמות – ולא רק לגבי בהמות טהורות (כמו בצאן של משה ודוד וגם יעקב אבינו ורבי עקיבא) אלא ברחמנות על החמור, בהמה טמאה. איך יודעים זאת? על המשיח כתוב "צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור"[לד] – מפסוק זה יודעים שהוא צדיק, "יודע צדיק נפש בהמתו" – והראש-תוך-סוף של פסוק זה הוא צער[לה].

עוד סימן יפה: הראש-תוך-סוף של "צער בעלי חיים"[לו] הוא צלם. ידוע שהקב"ה ברא אותנו בצלם – "בצלם אלהים עשה את האדם" – זה מיוחד לאדם, ואחרי חטא אדה"ר זה חזר להאיר בגילוי החל מאברהם אביו ובעיקר מיעקב אבינו שמטתו שלמה, שכל בניו היו צדיקים.

בהמה רבה – הבהמה שבנפש

זה שהיהודי בטבעו אוהב בהמותיו, כולל המשיח שאוהב בהמתו, רואים בתחלת נחלת הארץ. בני גד ובני ראובן מבטיחים שיעברו חלוצים, אך קודם יבנו בעבר הירדן ריכוזים לבהמתם וטפם. משה אומר להם להקדים את העיקר – את הטף – אך ההוא-אמינא של החלוצים שהבהמות זה יותר חשוב מהילדים. כמו שנסביר יותר בהמשך, הוא אמינא זו באה ממדרגת "בהמה רבה" שבנפש (כביטוי בסוף ספר יונה)[לז] – מדרגה שיותר גבוהה מהאדם שבנפש. על מדרגת בהמה רבה זו אמר דוד המלך "בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך"[לח] – מצד מדרגה זו כמו ש"אני הוי' לא שניתי" כך "ואתם בני יעקב [שמדתו רחמים] לא כליתם"[לט]. אדם עשוי להתנחם, לחזור בו, להשתנות, ואילו בבהמה אין שום ניחום לגריעותא – שום שינוי – כי טבועה אצלה ביתד נאמן אמונה פשוטה שלא זזה ממקומה לעולם. לכן רחל, דווקא בהיותה בהמתו של רבי עקיבא – היא האמונה שלו, שבזכותה "שלי ושלכם שלה הוא" – אמרה על עצמה "יודע צדיק נפש בהמתו". בנפש ה"בהמה רבה" – הטבע הפשוט, שלא משתנה – מרחמת על בהמות ומרגישה את ה"צער בעלי חיים" כפשוטו, בעוד האדם שבנפש – זה הבוחן הכל באמות מידה שכליות – הוא המרגיש את הצער על הבנים, הצער על האנשים.

כל הגבוה גבוה ביותר יורד מטה מטה ביותר. מוסבר בתניא[מ] שיש מה שלמעלה מן הדעת – מקור הדעת, כפי שנסביר בהמשך – וזה ה"בהמה רבה שלפני האצילות". זה רמוז כבר בב"בראשית ברא" הרומז "בהמה רבה אצילות" או "בהמה רבה אדם" (שהבהמה למעלה מן האדם)[מא]. ידוע הווארט של רבי פינחס מקוריץ שצדיק-גמור אוהב רשע-גמור וצדיק-שאינו-גמור אוהב רשע-שאינו-גמור, ולעניננו יש לומר כי מי שבא משרש הבהמה רבה שלפני האצילות מרחם על הבהמות, ועל האנשים מרחם מי שבעצמו בן אדם. מצא מין את מינו. יש המון פסוקים בהן מופיע הקשר בין שני אלו - "אדם ובהמה". ב"ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת"[מב] מוקדמת הבהמה, וחז"ל לומדים[מג] שחייבים להקדים מזון לבהמתו לפני אכילתו. אם אינו יודע לרחם על בהמתו אסור לו לרחם על גופו. מעלה ברחמים על האדם – בחינת תורה – אך "דרך ארץ קדמה לתורה" ברחמים על הבהמות.

לסיכום ביניים: בהחלט אפשר לחנך ילדים לרחמנות על ידי רחמים על בהמות. שבחיידר תהיה פינת חי, או באופן אחר. יש ערך עצום לכך שילד – שעדיין לא אדם שלם, וממילא הוא עדיין במדרגת "בהמה רבה" בנפש – ירחם על בעלי חיים (עד שירחם על החמור, אותיות רחום, שהרחמים עליו מתבטאים בכמה הלכות). לפי כמה שהבהמה רבה מרחמת על הבהמה כפשוטה כך האדם שבנפש ירחם נכון על בני אדם, וברחמים תלוי הכל. אי אפשר להעמיס על ילד קטן יותר מדי. כשקורה משהו שלילי אז המלמד צריך לבכות בלבו ואחר להעביר לכתה – לא על חשבון הריקוד והשמחה בכתה, אך בלי הרחמים אין כלום – אך אפשר וראוי להתחיל זאת בכך שהילד ידע לרחם על חיה.      

חלק ב' – איסור צער בעלי חיים

לרחם על ה'סגירות הבהמית'

בשעור הראשון דברנו על "צער בעלי חיים" – שאם ילד מתאכזר לבעל חי ראשית החנוך זה לחנכו שאסור להתאכזר. לצערנו, בדור זה חסרות בהמות וחיות בית, מה שהיה נפוץ מאד בדור הקודם – היה בדם משחר הילדות והחנוך שיש רפת ודיר וכו' וצריך לרחם על בעלי החיים, והיום זה חסר.

הזכרנו קודם את רחל, שנקראת על שם "כרחל (כבשה) לפני גוזזיה נאלמה"[מד]. חוץ מזה שרחל פותח בשער רח, השער של רחמים, גם קול הצאן מעורר רחמים. לכן גם רחל של רבי עקיבא אומרת על בעלה שאוהב אותה, אף על פי שלא נמצא לידה 24 שנים, שכל הזמן יודע אותו מרחוק, "יודע צדיק נפש בהמתו". אמרנו ששרש ה"בהמה רבה" למעלה מאדם, כמבואר בספר התניא[מה] – ספר שכל ענינו חכמה בינה ודעת, ואף על פי כן הוא זה שמסביר את מעלת "בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך".

יש פסוק אצל יוסף הצדיק, שפתח את האוצרות למצרים לתת בר בשנות הרעב – שנות הצער – "ויפתח יוסף את כל אשר בהם[מו]". מה זה ה"בהם"? התרגום מתרגם כאילו חסרה מלה – "את כל האוצרות אשר בהם תבואה"[מז] – אך קצת קשה לפרש כך, שהמלה העיקרית ("תבואה") חסרה מן הפסוק, לכן יש מהראשונים שמפרשים ש"בהם" מהשרש של בהמה, ומסבירים שמשמעות שרש זה בלשון הקודש היא "סגור". כלומר, שיוסף פתח "את כל אשר בהם" – כל מקום סגור, והיינו האוצרות. על כל פנים, מתחדש לנו כאן ששרש המלה "בהמה" פירושו "סגור", וצריך להסביר את המשמעות ומדוע יש לרחם על הדבר הסגור הזה. מכאן נלמד שאדם – שהוא ההפך מבהמה – הוא דבר פתוח, הוא עם שכל ובר דעת שסימנם הוא פתיחות לחידושים ויכולת לפרוץ מעגלים. אדם שבאמת ראוי לשם אדם הוא אף פעם לא סגור, בשום מובן של הנפש, הוא תמיד פתוח לחדש. מה שאין כן בהמה, לפי פירוש זה של הפשטנים, היא בעצם נמצאת נפשית – ויש לה נפש – במצב סגור. עיקר צער הבהמה זה בהיותה במעגל סגור, שכל חייה היא סגורה ולא מסוגלת – בפני עצמה – לפרוץ את הסגירה הזו.

ישנו פסוק "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה"[מח]. בפשט הוא מדבר על אדם ובהמה ממש, אך בחסידות[מט] דורשים אותו על שני סוגי נשמות: "זרע אדם" זה נשמות דאצילות (ועל כן "בהמה רבה שלפני האצילות" היא בהמה שלפני האדם, 'אדם' ו'אצילות' זה היינו הך) ו"זרע בהמה" זה רובנו ככולנו שיושבים כאן, נשמות של העולמות התחתונים בי"ע. לפי זה נבין את הגדרת ההבדל בין נשמות דאצילות לנשמות דבי"ע. נשמות דבי"ע זקוקות כולן לרועה, ל"כי מרחמם ינהגם", רק שבשרש כולנו מאצילות וכל יהודי צריך לגלות את האצילות שבו, את ניצוץ המשיח ונקודת הרועה שבו. ככלל, הנשמות דבי"ע הן נשמות במעגל סגור. כל מי שנתפס באיזו סיטואציה והוא סגור הוא "זרע בהמה" (כמו במצב הפוליטי היום, שעם שלם נתפס במעגל סגור ולא יכול לפרוץ – "ופרצת" נאמר במשיח). הבהמה הולכת על ארבע ומסתכלת על הארץ, ולכן היא סגורה, ולעומתה האדם הולך זקוף ומסתכל בשמים, וכשהוא מסתכל בשמים הוא מקבל כחות שמימיים – כחות בלתי מוגבלים לפרוץ ממעגלי המציאות. המשיח נקרא "הפורץ" – מתולדות "פרץ" – ובלי היכולת לפרוץ אי אפשר להביא משיח. הרחמנות זה על אדם סגור, על מי שלא מסוגל לצאת ממעגל הקסם בו הוא נמצא. צריך כח מלמעלה לפרוץ, שבא מהמנהיג (אך כל אחד צריך למצוא זאת בעצמו) – כח יוסף הפותח את ה"בהם", הסגורים, ברחמיו.

רחמים זו לא אהבה!

יש משהו מיוחד ברחמים על בהמה, ובפרט בהמה טמאה, שמדת הרחמים באה לבירורה והתעצמותה האמיתית – אז הנפש מתמקדת רק על רחמים בלי לערב מידות אחרות כמו אהבה וכדו'. לפעמים מוסבר שכאשר יש רק מדה אחת זה תהו – מחד זה תהו, אך לאידך היא הנותנת שזו מדה חזקה ביותר. היכולת בנפש לרחם מתחילה מחיות, כי יש כאן רחמים בלי אהבה. כשמרחמים על בן אדם אי אפשר להפריד ולא צריך להפריד (בעיקר כשזה יהודי) בין הרחמים לאהבה. כאשר מרחמים על חתולה זה רחמים נטו, אני לא אמור לאהוב את החתולה, רק לרחם עליה, כי יש לה רגש וצער הנוגעים לעצם שלי (שם הרחמים, שם הוי', הוא הוא שם העצם – זה נוגע לעצם ממש). ראשית התיקון של הנפש שלי נובעת מכך שאינני יכול לסבול צער הזולת. מה הראיה לכך שזו הראשית? שאינני חייב להכניס את החתולה הביתה, אני רק מרחם עליה נטו אבל זה לא מתורגם לאהבה. זה מסביר את ההבדל בין הרחמנות שהיתה תמיד על חיות לבין גידול כלבים וחתולים היום – זה טשטוש, ולא רחמים. זה סיפוק של חוסר אהבה, ואין בזה רחמים אמיתיים – זה רק סיפוק עצמי. להכניס כלב או חתול הביתה זה להתאהב בו, ולא צריך לעשות זאת – לא צריך לחבק וללטף אותו, בפרט לא כאשר מדובר בחיה טמאה. המשיח לא מחבק ומנשק את החמור שלו, אך מרחם עליו ברחמים עצמיים, שיותר מאהבה. ביחס לבני אדם הרחמים חייבים להיות מדה של תקון – להיות כלולים ממדת האהבה – והראשית המשיחית של כל מדה זה כמו שהיא בשרשה, בתהו, ורק אחר כך צריך להכניס לכלים דתיקון. כך הרחמים דתהו על החיה, רחמים נקיים, הם הראשית, וכשהילד יגדל הרחמים הללו יתורגמו באופן טבעי לרחמים על כל אדם, שזה התכלית.

מאמונה לרחמים

יש כמה וכמה מצוות שלפי המפרשים – החל מחז"ל עצמם ועד לראשונים – הטעם שלהן הוא "צער בעלי חיים". אחרי שלומדים דין "צער בעלי חיים" מהחיוב לפרוק משא חמור, דין זה משתקף בהרבה מצוות בתורה. מהלימוד על מצוות אלו – בחיידר, או הורים עם ילדים (כבר לימוד תורה ממש) – מתחנכים למדות הרחמים.

בתורה ישנם יג מצוות שמוסברות כ"צער בעלי חיים" – מספר מסוגל, מקביל לכל יג.

עוד כלל, לפני פירוט מצוות צער בעלי חיים: ה"בהמה רבה" זה "אני הוי' לא שניתי"[נ], וזה מתבטא ברגש הרחמים שבלב. אפשר להקשות שעצם הרחמים שייך לדעת, כנ"ל, ואם עצם הרחמים שייך לאמונה פשוטה שלמעלה מהשכל ובא לידי ביטוי בלב, אז לכאורה זה לא שייך לדעת אלא ישר מאמונה פשוטה ללב. חייבים לומר שאף על פי כן, ואדרבא, הכח בנפש שממשיך ומביא את האמונה להתגלות בשלמות בלב זה הדעת. הדעת עולה עד לאמונה הפשוטה וממשיכה אותה עד לפנימיות התפארת – מדת הרחמים[נא].

נתעכב על עוד רמז מעניין לפני שנפתח עם המצוות עצמם: אמונה בטול עולה חצי מרחמים.לפי זה, רחמים שלמים זה שתי מדרגות של אמונה ושתי מדרגות של בטול. מה זה?

הרבה פעמים מסבירים שצריכים שתי אמונות – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[נב] – אך לעניננו, בהקשר של מדת הרחמים על יהודים, שתי האמונות זה להאמין בה' ולהאמין שיש ניצוץ ה' בכל יהודי (וכפי שמסביר בתניא פל"ב ופמ"ו שכאשר האהבה מתעלמת ניתן להחזיר אותה על ידי רחמים נטו – רחמים בלי אהבה, כאשר גם על פי תורה לא צריכה להיות אהבה – "יעקב אשר פדה את אברהם"[נג]). איך ניתן לרחם על רשע כזה שאפילו לא צריך לאהוב אותו? רק על ידי שמאמינים שנמצא בו ניצוץ אלקות (כפי שאמר הבעש"ט שכמו שמאמינים בה' צריכים להאמין בכל יהודי) ניתן לרחם עליו (ולהרגיש שהכי רחמנות על מי שאסור לרחם עליו).

גם שני בטולים מופיעים בדרך כלל בחסידות כ"בטול היש" ו"בטול במציאות", אך גם כאן מתפרש לעניננו בצורה שונה, כבטול לקב"ה ובטול לפנימיותו של כל יהודי: בטול בחז"ל סתם זה בטול הרצון (וכדלקמן), כמו "בטל רצונך מפני רצונו"[נד] ביחס לה', אך כפי שאני מאמין בה' אני מאמין בכל יהודי – וככל שהוא בהמה אני יותר מרחם עליו על זה שהוא סגור וכלוא, ולא מסוגל לפרוץ – ואם כן אני צריך לבטל את רצוני מפני הרצון הפנימי והאמיתי שלו. הרבי אמר הרבה פעמים שכאשר יהודי רחוק מתומ"צ מקיים לראשונה מצוה, כמו הנחת תפלין, יש לו באותו רגע גילוי היחידה שבנפש, ומי שזכה לזכות אותו במצוה צריך לעמוד בפניו דום בבטול גמור. לפעמים אפילו "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", כי יש זאת ברצון פנימי אצל יהודי. אנו מנסים להוציא רצון זה בדרכי נעם, אך יש רצון פנימי וכאשר רצון זה מתגלה צריך להתבטל בפניו. עצם היציאה לרחוב על חשבון רצונות שלי של קדושה זה מתוך בטול רצון.

י"ג מצוות של רחמים

נעבור בקיצור על יג המצוות (כל מצוה סוגיא בפני עצמה, שכדי לעמוד עליה בעומק צריך לשחות בים התלמוד), כאשר אנו זוכרים כל הזמן שהתכלית היא החדרת הרחמים בילדים על חיות – וכל מצוה מחדירה פן נוסף של הרחמים – ומתוך כך לרחם גם על ישראל עם קדושים. מי שמרחם באמת לא מתייאש אף פעם – אי אפשר להתייאש אם אתה מרחם לגמרי, כי רחמים מחייבים תיקון, לא יתכן אחרת.

כתר - אמונה: שילוח הקן

המצוה הראשונה של רחמנות בתורה היא מצות שילוח הקן[נה]. מצוה משיחית, כנודע שהמשיח יושב בהיכל "קן צפור"[נו]. חז"ל אומרים לא לומר לה' שירחם עלינו כמו שמרחם על קן צפור[נז], כי מי שהופך מצוה זו לרחמים הופך את גזרת ה' לרחמים וכך לא ראוי. אף על פי כן מפורש בהרבה מדרשים שמצוה זו היא מדת רחמים על האם, שהאם לא תראה שלוקחים ממנה את הילדים[נח]. כתפלה אין לומר כך, אך כמצוה אין שום חולק ומערער שהטעם הפנימי של מצוה זו כדי להקנות בנפשנו את מדת הרחמים. מכל יג המצוות מצוה זו היא כנגד האמונה הפשוטה. כשאני לוקח לעצמי את הבנים זה הנאה מסוימת, והאם כאן מסמלת את האמונה – האמונה צריכה להיות תמיד חפשית, לא תפוסה בשום הנאה. מותר לי לקחת את הבנים, אך שהאם לא תראה זאת. בלשון הקבלה, רדל"א זה תענוג בלתי מורגש – תענוג נעלם, שיתגלה רק לעתיד לבוא – ולכן צריך לשלח את האם ולקחת את הבנים. הבנים כאן הם ז"ת דעתיק – תענוג מורכב, שמותר להנות ממנו גם בעולם הזה. זה בקצור נמרץ לגבי המצוה שהיא לכל הדעות גולת הכותרת של מצוות התורה שטעמן רחמים.

נחדד יותר: רחמים זה רגישות. האמא הזו מרגישה מה שקורה – זו חיה שיש לה רגש עמוק ביותר מה קורה איתה ומה קורה עם ילדיה, והתורה אומרת שאם אתה לא רגיש למה שקורה עם רגשות הצפור אתה לא יהודי בכלל. היה אפשר לומר שאל תקח את הבנים בכלל, אך כל דבר בתורה זה מאוזן ובתיקון – להנות מהבנים מותר, ואפילו לקחת את האם בפני עצמה, אך אסור לקחת את האם על הבנים. זה צער, ואסור לצער את האמא. מכאן גם רואים – וכדלקמן עוד כמה פעמים – ששרש הצער בעולם הוא צער האמא. על אף שבעיקר על האב אומרים "צער גדול בנים", אך האמא היא שמרגישה את הצער עמוק בבטן, ברחם, ולכן גם לאמא יש הרבה צער מאז חטא עה"ד – "צער עבּור" ו"צער לידה", ביטויים קצרים יותר של "צער" מ"צער גדול בנים" ו"צער בעלי חיים", בטויים הקשורים במיוחד לאמא.

כתר - תענוג: מנוחת הבהמות בשבת

 מצוה הקשורה לענג מורכב, "אז תתענג על ה'"[נט] – מצות שבת. הפסוק בעשרת הדברות, ועוד יותר מודגש במשפטים: "ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך"[ס]. פלאי פלאים – קוראים ולא שמים לב למה שכתוב – כתוב שה' נתן לנו שבת בשביל שהשור והחמור ינוחו! אחר כך גם "בן אמתך והגר", אך עיקר הטעם שהתורה אומרת למצות שבת זה מנוחת השור והחמור. שבת זה ענג – "רישא דאין" – הראש השני של הכתר. כמו שכל יום צריך להאכיל את הבהמה לפני שאתה אוכל, כך יש משהו בשבת שקודם תדאג שהבהמה תתענג, ואחר כך גם אתה יכול להתענג. יש דין קדימה במנוחה – שהיא עיקר העונג בשבת, "שינה בשבת תענוג" – והתורה אומרת שעיקר העונג בשביל שהבהמה תנוח (ומודגש שור וחמור, שתי הבהמות הסתמיות, הטהורה והטמאה). זה שצריך לענג את הבהמות – גם מתוך רחמנות – שייך לתענוג. אז, כאשר אתה מודע לכך במודעות טבעית – וחושב קודם על בהמתך – אז יהיה לך ענג שבת. בלי זה, כל העונג האישי שלך לא שוה שום דבר.

כתר – רצון: לא לשחוט לשם משחק

מצוה זו שייכת לצער בעלי חיים לפי הסבר הרמב"ם במורה נבוכים, כמו כמה מצוות נוספות שהרמב"ם מסביר שטעמן הוא צער בעלי חיים. כתוב לגבי אכילת בשר בכלל – בפרשת ראה – "כי תאוה נפשך לאכול בשר"[סא]. התורה מתירה לאכול בשר אחרי "וזבחת כאשר צויתך", ומכאן חז"ל לומדים שהלכות שחיטה מדאורייתא. הרמב"ם מסביר במורה נבוכים שהתנאי "כי תאוה נפשך לאכול בשר" – ההיכי תימצי לאכילת בשר – מתחיל מכך שאסור בשום פנים לפגוע בחיים של בהמה, אלא אם כן יש לך רצון חזק לאכול את הבהמה. הרצון החזק לאכול בהמה הוא גם כן כעין רצון תהו בהמי, ואז מותר לך לאכול בשר, ובלבד שתשחט את הבהמה ברחמנות. כל זה בא לאפוקי מהתעסקות בשחיטה לשם שחוק – כך כותב הרמב"ם. אסור לשחוט, אפילו שחיטה כשרה עם כל ההלכות, ללא רצון חזק ואמיתי לאכול בשר. אם כן, ההלכות זה לא העיקר – זה פרטים משניים של היתר שחיטה, אך אם אין לך רצון לאכול השחיטה הכשרה היא איסור, כי זה רק משחק בחיי הבהמה (מזכיר את סיפור רבינו הקדוש – "לך כי לכך נוצרת", שכנראה שם לא היתה לו התכללות של רחמים, כפי שמעידה הגמרא). פשיטא שה"תאוה נפשך לאכול בשר" זה כנגד הרצון, "רישא דאריך" בנפש, שהוא גם מדה תוהית, חזקה. התורה אומרת שאם מתגלה אצלך מדה תוהית זו מותר לך, בתנאי שתשחט "כאשר צויתיך", עם כל הדגש על זהירות מצער בעלי חיים תוך כדי השחיטה עצמה, אבל אסור לשחוט לשם משחק.

חכמה – ביטול: פריקת משא החמור

 "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו"[סב] – המקור של צער בעלי חיים. ראשית כל, זה שמכאן דווקא לומדים דין צער בעלי חיים זה מתבקש, שהרי "אורייתא מחכמה נפקת"[סג] – זו המצוה התורנית בה מלמדת התורה בכלל על האיסור לגרום צער מיותר לחיות או בהמות. פנימיות החכמה הוא הבטול. מה הבטול כאן? ה"עזוב את השנאה שבלב", כפי שאומרים חז"ל. כדי שהאדם יקיים את מצות פריקה צריך להתפרק ממשא השנאה הרובץ עליו, ועד שלא מתפרק מהשנאה לא יכול לקיים את השנאה ולרחם על הבהמה. קודם אמרנו שמתוך הרחמים על הבהמה בא לבטל את השנאה, וכעת מסבירים שגם הפוך – שלפני שאתה מתפרק מהשנאה לא יכול לקיים את המצוה שהעצם שלה הוא רחמים על הבהמה.

בינה – שמחה: מחוּסַר זמן

הבינה זו אמא – "אם הבנים שמחה"[סד]. התחלנו ממצוה הקשורה לאמא, ויש עוד שתי מצוות של אמא. יש מצוה של "מיום השמיני והלאה ירצה להקריב קרבן להוי'. שבעת ימים יהיה תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה"[סה]. אסור להקריב בהמה לפני שעובר שבוע, כי חייבים לתת לאמא שבעה ימים להיות עם הבן שלה. זה יותר חשוב שהיא תניק את הבן שלה במשך שבוע מאשר להקריב את הבהמה לקב"ה. קודם לרחם על האמא ורק אחר כך מותר להקריב את הבהמה לה'. עיקר הפשט – שצריך לתת לאם ימים לטפל בבנה, בחינת אמא. רק אחרי שעושים את זה המקריב הוא בכלל יהודי, בעל רחמים, ובלי זה – אם הוא לא יהודי – הרי כל הקרבן לא שוה כלום.

דעת – יחוד: איסור סירוס בהמה, חיה ועוף

היהודים מתייחדים בדעת, ובלעומת זה נאמר כי "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"[סו]. יש מצוה בתורה "ובארצכם לא תעשו"[סז] – שאסור לסרס שום בהמה וחיה ועוף, שום בעל חי, ואף על פי שכתוב "בארצכם" חז"ל לומדים שזה בכל העולם. כלומר, מתייחסים לבהמה – גם בהמה טמאה – כשייכת לסטרא דקדושה, שאיננה סריס. אם החמור היה שייך לסטרא אחרא מה הבעיה לסרס אותו, הרי הוא סריס מעיקרא, אלא שכל בעל חי שרוח חיים באפיו, אין לו דעת מספקת כדי לצאת מהמעגל הסגור שלו, אבל) יש לו מספיק רגש שאסור לפגוע בו. לי צריכה להיות מודעות טבעית לכך שלסרס בהמה זה במובן מסוים כמו להרוג אותה. אם יש תועלת לאנושות זה דבר אחר – כך הקב"ה עצמו סרס את הלויתן שלא ישחיתו את העולם, אך כל יוצא מהכלל בא לחדד את הכלל ולומר שרק במקרה כזה מותר. אם לא היה יוצא מן הכלל זה היה כלל של תהו, בתיקון תמיד יש יוצא מן הכלל, והוא עצמו מחדד את עוצמת הכלל (עוד יותר ממדת התהו).

חסד – אהבה: לא תחסום שור בדישו

המצוה של החסד זה "לא תחסום שור בדישו"[סח] – כששור עובד אסור לחסום אותו שלא יאכל. צריך לתת לו לאכול תוך כדי עבודתו. למה הדבר דומה? השור כמו עבד שלך וצריך לפרנס אותו ולדאוג לו. רחמים זה לא אהבה, אך כאן יותר מכולם זה דומה לאהבה פשוטה – אסור להתאכזר על השור שעובד עבורך. כמו מדת החסד של אברהם, להאכיל עוברים ושבים, ובמיוחד להאכיל את השור שלך. נשליך זאת על חנוך של ילד: יש לפעמים בדקות איזה מדה אכזרית כזו, שאף על פי שבסוף הילד יתן בנתיים שומר לעצמו ולא מוכן לתת – הוא חוסם את ההשפעה. אסור לחסום את השפע – מדת החסד זה להשפיע ישר, בלי שום מחסום. אפילו אם תתן לשור לאכול אחר כך, ורק כרגע אתה רוצה שלא יפריע לעבודה, אסור לחסום אותו כרגע – אסור להיות מטומטם, לא רגיש לצער הבהמה, ולחסום ממנו את האוכל שהוא רואה כשהוא רעב כרגע. מאד קל להשליך על סיטואציה אנושית. לא לחסום את השור – עיקר הרצון להשפיע.

גבורה – יראה: אבר מן החי

המצוה המתייחסת למדה הכי אכזרית, השייכת לנטיה של הגויים לאכזריות – נטיית עשו היוצא מיצחק. "ולא תאכל הנפש עם הבשר"[סט] זה שאסור לתלוש מהחי אבר ולאכול. כך עשו פעם, וגם היום יש שעושים כך. אין אכזריות מובהקת יותר מדבר זה, לכן איסור זה מכוון כנגד הגבורה.

תפארת – רחמים: גדי בחלב אמו

 מצוה שיש בה הרבה פירושים, אך יש ראשונים שמפרשים שבשביל לנטוע רחמנות בנפש. גם מצוה של אמא – "לא תבשל גדי בחלב אמו"[ע]. מצוה כל כך חשובה שכתובה שלש פעמים בתורה. יש ראשונים[עא] שמסבירים שלקחת בשר ולבשלו בחלב מקנה אכזריות – לקחת את חלב האמא, שנועד להניק את בנה, ולבשל בתוכו את הבן (אף על פי שהאמא לא רואה). כל הפרצוף הזה עוסק במדת הרחמנות בנפש, דווקא כלפי חיות. בכתר היתה מצות שילוח הקן, ובתפארת – המשקפת את האמונה הפשוטה יותר מכל ספירה אחרת – האיסור לבשל את הבן בחלב אמו. חלב האם הוא בעצם הרחמנות של האמא – הביטוי הגשמי העיקרי של רחמי האם על בנה. איסור בשר בחלב מופיע בתורה שלש פעמים, זה גם כן רמז לתפארת שנקראת "שיר משולש". בישול או אכילה או הנאה של בשר וחלב מקנה אכזריות בנפש. למה בתפארת?. חלב ובשר זה ערבוב של חסד וגבורה, זה הכלל בקבלה, וערבובם פוגם במדת התפארת. מה עוד, ששרש התפארת ביסוד אמא המתפשט עד תפארת ז"א וד"ל.

נצח – בטחון: לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו

מזכיר את ה"לא תחסום" של החסד – מצות "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו"[עב]. הראשונים מסבירים שזה משום צער בעלי חיים. גם זאת אפשר להשליך מאד יפה – כמו שאר המצוות – על ילדים. הראשונים מסבירים שקצב השוורים תקיף ומהיר וחמורים הם עצלנים, ולכן מסבירים פשט שהיסוד כאן רחמנות על החמור. אם תשים שור וחמור יחד השור ידחוף ויוליך את החמור לא לפי הקצב שלו. אסור לתת לשור להפר את הקצב הטבעי של החמור. גם מתבטא בחיי נשואין, כמבואר בכ"מ באריכות, וכמובן בחנוך ילדים: יש ילד יותר מהיר וחריף ויש אחד שפחות חריף. אם שמים ביחד ילדים עם קצב שונה, היותר מהיר ידחוף את היותר חלש ואיטי ללכת לפי הקצב שלו, וזה צער בעלי חיים. כמובן, האיזון כאן הוא עמוק ביותר – לפעמים טוב לשים מישהו חלש עם מישהו יותר זריז כדי ללמד אותו ולזרז אותו, אך הכל צריך להיות מאד מחושב. אם כמו כאן – אי אפשר לחנך את החמור ללכת יותר מהר, הוא מקרה אבוד – אז זה רק גורם לו לצער, והמשיח מרחם על החמור. החמור זה האיטיות של ביאת המשיח, והמשיח מרחם עליו (אם היה רוכב על סוס או אפילו שור היה בא יותר מהר, אך רוכב על חמור..). חשוב לדעת, בהקשר זה, שהרמב"ם במורה נבוכים[עג] לומד מקור בתורה לצער בעלי חיים מ"על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים"[עד].

הוד – תמימות: אותו ואת בנו

"בינה עד הוד אתפשטת"[עה] – הוד זה סוף התפשטות מצות "שבעת ימים יהיה תחת אמו" (שבה כאילו שהאמא בסוף שבעת הימים – כמה שקשה לה להפרד מהילד – כבר בנויה נפשית לגזרה זו) – בהמשך אותה פרשה מצות "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"[עו]. זה לא רק בקרבן – גם היום אסור לשחוט אמא ובן באותו יום (מחלוקת בחז"ל לגבי האב). למה? כי זה דבר של עגמת נפש, של צער, של "הודי נהפך עלי למשחית"[עז]. מחד, האמא כבר בנויה לאחר שבעה ימים להקריב את הבן, אך לא יחד איתה – זה כבר יותר מדי.

יסוד – אמת: בהמתך לא תרביע כלאים

היסוד הוא ענף הדעת (גם ענף התפארת, אך בעיקר הדעת – היסוד עולה לדעת והדעת נמשכת ליסוד). בדעת היה איסור סירוס בהמה, וביסוד עוד איסור ששייך לכח הרביה בבהמה – "בהמתך לא תרביע כלאים"[עח]. גם כאן ברור שזה פגם בזיווג, ויש כאן גרימת צער לשתי הבהמות בכך שבא מישהו ועובר על חוקי הטבע שהקב"ה חקק במעשה בראשית שכל מין צריך לדבוק במינו (כידוע שרק המינים שדבקו במינם שרדו במבול, כי הרבעת בהמה על בהמה שלא ממינה זה משחית את העולם). ברור שאיסור זה כנגד היסוד – זה פגם הברית.

מלכות – שפלות: כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית

זו מצוה שקשורה בעצם לארץ ישראל. אף על פי שבדעת היה "בארצכם לא תעשו", הרי חז"ל למדו שלא רק בארץ. בארץ ישראל ממש יש "שבת תתאה", שבת הארץ (בתענוג היה "שבת עילאה", שבת בראשית) – שנת השמיטה. חז"ל לומדים גם ביובל וגם בשמיטה שמותר לאכול בבית ממין התבואה כל זמן שקיים לבהמה בשדה – "כלה לבהמה מן השדה כלה גם לבהמה מן הבית"[עט] וחייבים לבער את התבואה. המלכות היא התכלית. שנת השמיטה כולה שבת לה', והשיא זה שאתה וכל מה שאתה אוכל תלוי בבהמה בשדה, וכשאין לה אסור גם לך (ולבהמתך שבבית) לאכול זאת. בשנה השביעית האדם הפך להיות "ת.פ." – תחת פיקוד, במובן רוחני, גם של החיות. בשבת עילאה האדם שובת כדי לענג את הבהמות – "למען ינוח" – אך בכל אופן האדם הוא המשפיע והבהמה היא המקבלת. כאן, בשבת הארץ, האדם מקבל, ולא סתם מהבהמה, אלא אפי' מהחיה שבשדה. יש כאן פיתוח של מודעות טבעית בנפש שהחיה בשדה היא מקור הפרנסה שלי, ואין לי מה לאכול אם אין לחיה בשדה מה לאכול. תכלית זו של מצות צער בעלי חיים מבהילה את הרעיון. הפך להיות שאני המקבל, אני כל כך מצטער אם לחיה אין מה לאכול עד שאסור לי לאכול. לאורך כל הדרך היה "צערא דגופא עדיף", אך כאן מצוה שלמה בתורה שהאדם לא עדיף – אסור לך לאכול זאת, ולא יעזור שאתה רעב.

לסיכום: פתחנו כאן את נושא צער בעלי חיים, וכדרכנו סדרנו ב'פרצוף' של י"ג המדות בנפש, י"ג מצוות שחז"ל והראשונים מסבירים כסניפים לצער בעלי חיים. כמובן, התכלית של היום הזה של עיון בחנוך, שכל המצוות האלה הן שפיץ-חנוכיות, ואפשר בכל מצוה כזו למצוא פן חינוכי והשלכה חינוכית לילדים (לכל החברים, שכולם חיות – כל אחד צריך להתנהג עם השני לפחות כפי שצריך לחנך את הילד לרחם על החתול). אם יש את החדרת הרחמים על פי התורה, אז בסוף יודעים על מי לרחם ועד כמה, ובעיקר כאשר אנו נאמץ לעצמנו את מדת הרחמים ירחם עלינו ה' מן השמים.



[א] יבמות עט א

[ב] מסכת כלה

[ג] שמות יט ב

 [ד] רש"י שם

[ה] ע"פ זוה"ק ח"ג קצא ב ; עץ חיים שער כ"ה דרוש ב ובכ"מ

[ו] ראה בספר "סוד ה' ליריאיו" בהסבר פנימיות הספירות.

[ז] כפי שנכתב כסדרו: י - ה - ו – ה.

[ח]  קהלת ז,ב. עוד נקודה מעניינת: בהמשך לפסוק "טוב ללכת לבית אבל מלכת אל בית משתה" כתוב "טוב כעס משחוק". באותו פרק – קהלת ז – נאמר ו פעמים "טוב... מ...": "טוב שם משמן טוב", "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה", "טוב כעס משחוק", "טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים", "טוב אחרית דבר מראשיתו", "טוב ארך רוח מגבה רוח". בפשטות, ה"טוב כעס משחוק" הוא כנגד התפארת – מדת הרחמים. נראה לא מובן, טוב לכעוס? חז"ל אומרים שמדובר כאן בכעס של החנוך הנכון, והפסוק מופנה לדוד מלך ישראל חי וקים שלא חנך ילדיו כמו שצריך, ובפרט אדוניה בן חגית עליו נאמר "ולא עצבו אביו מימיו" – שלא הכניס בו תחושת צער. "בכל עצב יהיה מותר" – צריכה להיות טפת מרה שחורה (לא צריך הרבה, אך צריך לכלול זאת בחנוך). הצער הוא כעין כעס – כשאדם מצטער הוא כועס. בצער על זה שמישהו נהרג אדם כועס – לא נאמר שכועס על רבונו של עולם, אך כועס על המציאות. כעס זה יהפוך לשמחה בנחמה. גם בנוגע לחיידר של ילדים – יש חדר שרק "שחוק", רק משחקים, וזה על דרך "ולא עצבו אביו מימיו". צריכה להיות החדרת הכעס החיובי – ההפך מכעס על חבר, זה צער על דבר שצריך להצטער עליו. זה במקום התפארת ב- ו ההופעות של "טוב ל... מ...", כהמשך ל"טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה והחי יתן אל לבו". "טוב כעס משחוק" זה כותרת של חנוך יהודי אמיתי – חנוך להצטער עם הצבור, וכל המצטער עם הצבור רואה בנחמתם. מכך הכל יצמח – ילד זה יצמח להיות שוקד על דלתות התורה, מתפלל בכוונה וגומל חסדים.

[ט] תענית ל ב 

[י] עמק המלך שער טז

[יא] מדרש רבה בראשית פר' ע"ו א

[יב] אבות, סוף פרק ה

[יג] אבות א ב

[יד] שבת קנא ב

[טו] דברים יג יח

  [טז]ולכן פותחת התפלה בהכרזה -  "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך", ועיקר הרחמים זה לרחם בפועל בעת צרה, אחרת האהבה איננה כלום.

[יז] בראשית מג יד

[יח] לקו"מ תנינא סב

[יט] בראשית לד לא

[כ] שבועות מח א

[כא] של"ה שער האותיות אות ד', ובספרי חסידות שונים – ר' למשל תפא"ש לפרשת אמור

[כב] משלי יב י

[כג] מופיע פעמיים: בכתובות סג א ובנדרים נ א

[כד] ובגירסא אחרת: אדם רשע

[כה] מגלה עמוקות על התורה, פרשת ויצא

[כו] סנהדרין צח ב  ורש"י שם: "אם משיח מאותן שחיים עכשיו ודאי היינו רבינו הקדוש, דסובל תחלואים וחסיד גמור הוה".

[כז] ב"מ פה ב

[כח] ברכות יז א

[כט] תהלים קמה ט

[ל] ילקו"ש שמות פי"ד רמז רל"ג

[לא] מכילתא בשלח

[לב] קהלת א יח

[לג] ישעיהו מט י

[לד] זכריה ט ט

[לה] שאר האותיות עולות 1000, בסוד אלף אורות שנמסרו למשה רבינו ונתנים למשיח המצטער, שמצטער על החמור שלו. איך יודעים בוודאות שהמשיח מצטער על החמור? כי הנושא של צער בעלי חיים לומדים דווקא מהחמור. בבבא-מציעא לב, ב נידונה באריכות – ובכ"ד בקיצור – הסוגיה האם צער בעלי חיים הוא דאורייתא או דרבנן, וכל התנאים (כולל רשב"י) סוברים שדאורייתא. רק רבי יוסי הגלילי סובר שדרבנן. הלכה כרוב התנאים. באיזה הקשר המחלוקת? ביחס למצות פריקה – "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו". "עזוב" את השנאה שבלבך ו"תעזוב" במשמעות של תעזור בפריקת משא החמור. המחלוקת האם רחמנא אמר לפרוק חמור השונא מפני צער בעלי חיים – מתוך רחמנות על החמור (כפשוטו, לא רק החמור שבלב) – ורוב חכמי ישראל (וכך ההלכה) סוברים שיש כאן צער בעלי חיים דאורייתא, רק חשוב שעם העזרה לחמור באה עזיבת השנאה והלב – מתוך הרחמנות על החמור ניתן לתקן גם את שנאת הזולת בלב.

[לו] רמז לכבוד מקום מגוריו של חתן הבר מצווה:  צער = שכם;   בעלי חיים = חצי שכם, יחס של "שלם וחצי".

[לז] יונה ד יא

[לח] תהלים עג כג

[לט] מלאכי  ג ו

[מ] תניא לק"א פמ"ו

[מא] וכן בהמה בהכאת אותיות (ב פעמים ה פעמים מ פעמים ה) עולה רבה בהכאת אותיות (ר פעמים ב פעמים ה) העולה 2000 – ב רבתי דבראשית.

[מב] דברים יא טו

[מג] ברכות מ א

[מד] ישעיהו נג ז

[מה]  פמ"ו וע' גם פי"ח

[מו] בראשית מא נו

[מז] "ופתח יוסף ית כל די בהון עיבורא"

[מח] ירמיהו לא כו

[מט] תורה אור ויצא כג ג ובכ"מ

[נ] מלאכי ג ו

 [נא] בכך רמז חשוב מאד: יש יג כחות פנימיים של הנפש – אמונה, תענוג, רצון, בטול, שמחה, יחוד, אהבה, יראה, רחמים, בטחון, תמימות, אמת, שפלות – בהן המון תופעות לשוניות חשובות. אחת מהן, שאמונה - רחמים עולה 400 – ת, עשרים בריבוע (סימן של התאמה שיש בה שלמות). עוד יחוד בספירות העליונות שנותן אותו מספר – בטול שמחה. כשמציירים זאת, אמונה זה הכי למעלה, רחמים זה באמצע, ובדיוק ביניהם מימין ומשמאל בטול ושמחה. הקדמה זו כדי להסביר שבעצם הדעת היא כאן המנווטת ופועלת את כל היחודים שבנפש – שהרי פנימיות הדעת הוא כח היחוד – ובפרט את היחוד בין האמונה לרחמים. לפי ציור הספירות ברמז זה, מתבקש כאין סוד המוסבר במאמר "סוד הנשימה" (בספר אשא עיני), שמה שנדרש בנפש כדי לחנך לרחמים זה להמשיך מאמונה לרחמים דרך הבטול ואז הרחמים עצמם עולים לשרשם באמא – לאחר שאדם לומד איך להשתתף בצער הזולת התכלית זה שהוא שמח בשמחת הזולת. מעגל של אמונה-בטול-רחמים-שמחה וחוזר חלילה – את כל זה פועלת הדעת, כח היחוד.

[נב] שמות יד לא

[נג] ישעיה כט כב

[נד] אבות ב ד

[נה] דברים כב ו

[נו] זוה"ק ח"ב ז א

[נז] "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך...משתקין אותו" ברכות ח ג

[נח] דברים רבה ו א ועוד

[נט] ישיעיהו נח יד

[ס] שמות כג יב

[סא] דברים יב כ

[סב] שמות כג ה

[סג] זוה"ק שמות קכא א

[סד] תהילים קיג ט

[סה] ויקרא כב כז

[סו] זוה"ק משפטים קג א

[סז] ויקרא כב כד

[סח] דברים כה ד

[סט] דברים יב כג

[ע] שמות כג יט, לד כו; דברים יד כא

[עא] ראה ראב"ע לשמות כג יט ועוד.

[עב] דברים כב י

[עג] חלק ג פי"ז

[עד] במדבר כב לב

[עה] זוה"ק פנחס רכג ב

[עו] ויקרא כב כח

[עז] דניאל י ח

[עח] ויקרא יט יט

[עט] שביעית ט ב