איסור נגיעה ותיקונו מו"ר הרב יצחק גינזבורג

על המשמעות העמוקה של איסור הנגיעה בין איש לאשה.

ההבנה העמוקה של כל מושג עולה מהתבוננות בשרשו בלשון הקדש. מתוך התבוננות במהות איסור הנגיעה (בעיקר על יסוד התבוננות בשרש נגע) – איסור לבן ובת שאינם נשואים לגעת זה בזו (כשכמובן, גם לבני זוג נשואים יש תקופות בהן המגע ביניהם אסור) – נעמוד בע"ה גם על דרך התיקון לנכשל באיסור זה ועל הדרך להעלות את כל ענין ה"נגיעה" לקדושה (בכמה תיקונים שונים, המשלימים זה את זה).

בין נגע לענג

עיקר המלחמה בנפש – מלחמת היצרים – היא בין הנפילה לנגע ובין העליה לענג הקדוש (זהו ה"כלל גדול" של התורה כולה). שרש מלחמה זו הוא בהופעה הראשונה של שרש נגע בתנ"ך – "ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב"[1] – הנגיעה של הקליפה מופיעה מתוך מלחמת יעקב בשרו של עשו. נגיעה זו פגמה ביעקב – ועל פי הקבלה זהו פגם הברית[2] – ועשתה אותו חולה ונגוע. לדורות, השטן הצליח לפגום אצל יעקב בענין הנגיעה גופא, ולגרום לכך שבני ובנות ישראל לדורותיהם יכשלו באיסור נגיעה (הפוגמת בברית).

על שרש נגע נאמר בספר יצירה[3] "אין ברעה למטה מנֶגַע". בפשטות, דברי ספר יצירה מוסבים על "נגע צרעת"[4] – מחלת עור, דיבוק ונגיעה שלילית של גורם זר בעורו של האדם – והדבר מדגיש את חומרת איסור הנגיעה, הדומה לנגע הצרעת. מצורע חשוב כמת[5], ועל פי ההלכה עליו לצאת מחוץ למחנה, להיות בבידוד בשער פרוע ובגדים פרומים ולהזהיר כל מי שקרב אליו על טומאתו. ההתבוננות הזו בחומרת איסור הנגיעה שייכת בעיקר לתחום חשבון הנפש והחרטה. תיקונו של המצורע הוא "והובא אל הכהן"4 (כמבואר בחסידות שהכהן לא רק מבחין בנגעים ופוסק לגבי מהותם, אלא יש כח בראיתו לתקן ולרפא את הצרעת[6]) – להתקרב אל הצדיק המצטיין באהבת ישראל (כאהרן הכהן, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"[7]), להתקשר אליו וללמוד ממנו דרך של תיקון ורפואה.

התיקון ל"אין ברעה למטה מנגע" הוא להגיע לקצה השני (המבואר בספר יצירה) – "אין בטובה למעלה מענג". מי שנכשל באיסור נגיעה ונפל למצב עליו נאמר "אין ברעה למטה מנגע" צריך להגיע לעבודה שבבחינת "אהבה בתענוגים"[8] – להגיע לתענוג ולשמחה בעבודת ה' שלו.

נקיות הדעת

בעומק, הנגע העיקרי בנפש הוא מצב בו האדם עושה שקר בנפשו, ושיא הענג הוא כשהאדם זוכה להיות אמיתי עם עצמו. מתוך שיש לאדם 'נגיעות' (– אינטרסים) הוא מרמה את עצמו, ורק כאשר מסוגל האדם לסלק את כל נגיעותיו האישיות הוא מסוגל לפעול באופן אמיתי וכנה (כך, כותב הרמב"ן[9], היא הדרך לקבל החלטות נכונות ואמיתיות). ה'נגיעות' גורמות לאדם ענג שקרי חולף – ענג של עולם התמורות המתחלפות, "עלמא דשיקרא" (כשחוית הנגיעה היא הדוגמה הטובה ביותר לענג חולף, "כחציר יבש וכציץ נובל כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף"[10]). כשאדם מנוגע בחויות ענג חולף, כשהוא נשבה בתחלופת העולם הזה ומאבד את אחיזתו בחיי הנצח האמיתיים, הריהו "מצורע חשוב כמת". חוית הענג האמיתית היא ענג נצחי – "אין בטובה למעלה מענג" – שלא ניתן להחליפו.

הנגע, הפוגע בכלל בכושרו של האדם לזהות את האמת הפנימית שלו ולהתעצם עמה, פוגע בפרט בחוש הבחירה האמיתית המאפשר לאדם לבחור את בן/בת הזוג האמיתי/ת שלו. מי שפגם בחוש הבחירה שלו עלול 'ליפול בפח' ולהשבות בקסמיו של בן/בת זוג של שקר. לעומת נגיעה בין בני זוג שבאו בברית הנישואין – התומכת ומבססת את הקשר האמיתי שנוצר ביניהם על יסודות שכליים-רוחניים, ומגלה כיצד "קירוב הדעת" ביניהם מתפרס על כל תחומי החיים – הרי שנגיעה בין בן לבת שאינם נשואים גורמת קירוב דעת מעושה, ומפרה את האיזון התקין בין "קירוב הדעת" (החושף זיקה אמיתית) ל"נקיות הדעת" (השומרת מפני זיקות של שקר; להרחבה אודות "קירוב הדעת" ו"נקיות הדעת" ניתן לעיין במאמר "פרצוף הדעת" בספר שערי אהבה ורצון). אם כן, התיקון לפגם הנגיעה הוא הידור ב"נקיות הדעת". הידור זה מתבטא בשמירה על חברה נאותה – "כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין, לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן ולא היו יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן"[11] (וכן באופן פשוט, ברור כי הכשלון בנגיעה תלוי מאד באוירה החברתית בה נמצא האדם – "הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושין"[12]).

מה נוגע לי באמת

בעומק יותר, בלשון החסידות משתמשים במושג "נגיעה" כדי לציין את מה שקרוב אל האדם ונוגע ללבו באמת – וכלשון הפסוק: "אשר נגע אלהים בלבם"[13]. ענין שנוגע לאדם מכונה "מחשבה טובה"[14] – מחשבה שאיננה נשארת בהשגת השכל בלבד, אלא נוגעת ללבו של האדם ומביאה אותו לידי פעולה טובה (ובלשון החסידות[15], "מחשבה סתם" היא קרה ואינה מולידה – בבחינת "מצות אנשים מלֻמדה"[16] – ואילו העיסוק ב"מחשבה טובה" מוליד מדות טובות בלב האדם). בהקשר זה, על הנגע עצמו נאמר "אין בטובה למעלה מענג" – הנגע עצמו נהפך לטובה.

כמובן, ענין זה מתקשר להבחנת הנגע והענג כשקר ואמת – הנגיעה הטובה היא בירור האדם מה נוגע לו באמת ולמה ראוי שיקדיש את חייו. לפי זה, הנגיעה האסורה היא הליכה של האדם בעקבות חויה שקרית, בחירה בדברים שאינם נוגעים לו ואינם מענינו בעולם (אלא שכח המדמה מטעה אותו לחשוב שדברים אלו שייכים לו ונוגעים אליו). המניע הסמוי של הנגיעה הוא חיפוש של האדם – גישוש של "סומא בארובה" אחרי הנקודה האמיתית הנוגעת לו. אכן, על האדם לדעת שאל לו לחפש במקומות בהם לא אבדה לו אבדתו – עליו לחפש בחכמה, במקומות הנכונים[17]. הנגיעה האסורה היא חיפוש וחיטוט במקומות לגביהם אומרת התורה שאין מה לחפש בהם וכי האדם לא ימצא בהם את מבוקשו.

[ההבחנה האמיתית "בין נגע לנגע"[18], בין נגע רע ואסור (כנגיעה לפני הנישואין) לנגע טוב ורצוי (כנגיעה בין בני זוג נשואים), תלויה בהבחנה "בין דם לדם"18, בין כח המדמה השלילי והמטעה את האדם לבין כח הדימוי החיובי המאפשר לאדם לקרב דברים אל לבו (– להפוך אותם מהשכלה יבשה ל"מחשבה טובה" הפועלת עליו)[19]. זו גם ההבחנה "בין דין לדין"18 – בין "קל וחומר" (המכונה "דין") של שקר ל"קל וחומר" אמיתי. לבן ולבת נדמה כי אם השיחה ביניהם גורמת לקירוב הדעת והנאה הדדית "קל וחומר" שמגע פיזי יגרום לקירוב דעת רב יותר והנאה עמוקה יותר – לפני הנישואין זהו "קל וחומר" שקרי, אך אחר הנישואין יש בו משום האמת (כמבואר בספר שכינה ביניהם פ"ג על מעלת הנשיקה על גבי הדיבור, אך מעלה זו יכולה להתקיים רק לאחר שהדיבור נתקן בשלמותו).]

התיקון לנגיעה האסורה הוא חיפוש אמיתי וכנה של האדם אחרי מה שנוגע לו באמת. על האדם לחפש את חלקו הפרטי המיוחד לו בתורה – כבקשתנו בתפלה "ותן חלקנו בתורתך"[20] (וכך, הרבי מליובאוויטש רצה להדפיס תריג ספרי חסידות, על מנת שכל אדם יוכל למצוא את הספר ש'מדבר אליו' ו'נוגע לו') – ולמצוא את המצוה בה עליו להדר יותר מכל (בלשון הגמרא: "אבוך במאי זהיר טפי"[21] – המצוה בה האדם זהיר ביותר, המצוה המיוחדת השייכת לשרש נשמתו, היא גם המצוה המזהירה לו ביותר, המאירה את נפשו באור יקרות[22]). כשמוצא האדם את מה שנוגע לו ביותר, את חלקו האמיתי והמיוחד בתורה, במצוות ובתיקון העולם, עליו להקדיש את חייו להפצת ענין זה. מה שנוגע לאדם באמת נוגע גם לכל הנשמות הקשורות אליו – ועל כן מצוה וחובת קדש עליו לקרב נשמות אלו לענין זה.

[ותיקון נוסף בהקשר זה: מכיון שאיסור נגיעה נעשה בשנים, הרי מי שנכשל בו (ובפרט הבת) עובר בכך גם על "ולפני עור לא תתן מכשול"[23] ביחס לזולתו (וכשנותנים לעור – למי שמגשש למצוא את דרכו, ועלול לטעות וליפול בקלות – לגעת נגיעות אסורות, גורמים לנגע בעורו). התיקון לכך הוא הקפדה יתרה על קיום מצות "לפני עור לא תתן מכשול". עיקרה של הקפדה זו היא השאת עצות טובות והוגנות לכל הנצרך לכך – עצות טובות, המשוחררות מנגיעות אישיות של משיא העצה[24].]

"נוגע ואינו נוגע" בחיי הנישואין

מעבר לפגיעת הנגיעות האסורות בכחו של האדם למצוא מה נוגע לו באמת, להתוות לעצמו את דרך חייו ואף לבחור את בן זוגו האמיתי, לטווח הארוך פוגע הדבר בחיי הנישואין. בחיי הנישואין צריכה להתקיים בין בני הזוג בחינה של "נוגע ואינו נוגע", עליה נאמר "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף"[25] – רק על ידי החוש המאפשר להיות "נוגע ואינו נוגע" ניתן להגיע למגע אמיתי, שאיננו 'אונס' או שובר את בן/בת הזוג, ודווקא כך מאפשר לגעת בעצמיותו האמיתית והבלתי-מושגת (וראה באריכות בספר ברית הנשואין, מאמר "טהרת המשפחה" פרק א).

שרש החוש של "נוגע ואינו נוגע" בשער ה-נון שבנפש – במה שמעל כל השגה והשכלה, מה שנתפס רק בהכרת אי ההכרה, בנגיעה-ולא-נגיעה של מודעות האדם – והנגיעה האסורה מקלקלת את החוש הזה, כשהיא דורשת מגע מלא וחושפני ומסלקת את שער הנון הבלתי-מושג אל מחוץ לתחומי המודעות. חוש ה"נוגע ואינו נוגע" מתבטא במגע העדין בין בני הזוג – זהו חוש העדינות במגע בני הזוג זה בזה, ההופך את המגע למרפרף, נוגע ואינו נוגע. המגע האסור מסלק את העדינות מן הנפש. ובמושגים שנזכרו לעיל: מפורש בקבלה[26] כי ענג הוא ראשי תיבות עדן נהר גן (כש"עדן עילאה סתימאה" הוא הוא שער הנון, עליו נאמר "עין לא ראתה אלהים זולתך"[27]). הענג נהפך לנגע כשהעדן – העדינות – מסתלק מתחילת המילה לסופה. תיקון פגם זה הוא עבודה מודעת על עדינות הנפש.

ולשם המחשה: במדרג היחסים בין בני הזוג – העליה של "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי"[28] – שייכת הנגיעה לתחום הרגשי, המבוטא בקריאה "רעיתי" (בעוד ש"אחֹתי" היא קשר מעשי הנמוך מחוית רגש וממגע של אהבה, ו"יונתי תמתי" הם קשרים שכליים ועל-שכליים שמעבר לתחום הרגש וחוית המגע ההדדי, כמבואר במ"א). לכן גם נרמז לעיל כי שרש נגע עולה "כלל גדול" – הנגיעה המתוקנת היא בטוי ל"ואהבת לרעך כמוך"[29], ה"כלל גדול בתורה"[30]. חז"ל פרשו כי "רעיתי" בא מלשון רעית צאן – כשם שרועה הצאן דואג לכל מחסורם ומפרנס אותם, כך האוהבים בדרגת "רעיתי" דואגים למלא זה את חסרונותיו של זה, ורגש האהבה מתמקד בסיפוק צרכי הזולת[31]. עיקר עדינות המגע, ה"נוגע ואינו נוגע", היא רגישות מתמדת לרצונו או אי רצונו של בן הזוג בנגיעה זו – כשבפנימיות טבע כל אדם יש תנודה מתמדת בין רצון שיגעו בו לרצון בשמירה על ריחוק (מתוך תחושה, מודעת או לא מודעת, שהנגיעה איננה עמוקה דיה, ויש עוד להעמיק בה, וכמשי"ת) – וממילא, המגע שוב אינו פרי היצר הרע המעונין בסיפוק עצמי, והיצריות מתקדשת והופכת להיות רצון טוב להעניק לזולת. כשהנגיעה לא נעשית מתוך רצון לספק את צרכי הזולת (המחייב רגישות לרצונו של הזולת וצרכיו בכל רגע נתון) היא הופכת מאהבת רעים קדושה וחיובית לנגע רע ושלילי, ח"ו.

געגועים דקדושה

שער המלה נגיעה הוא גע (שער היינו שתי האותיות העיקריות עליהן מושתת שרשה של המלה; בשרש נגע האות נ היא חלשה – כידוע מהמדקדקים – ועל כן השער הוא גע) – סוד הנגיעה המתוקנת, ה"נוגע ואינו נוגע", הוא סוד הגעגועים. היצר הרע גורם לאדם להתפתות לגעגועים שענינם גירוי היצר – געגועים להנאות חולפות ותחושות רגעיות. התיקון לכך הוא געגועי אמת – געגועי האדם לבן זוגו האמיתי ולחיים טהורים וקדושים ביחד עמו. מתוך געגועי הנפש האמיתיים והקדושים זוכים להפוך את ה"געגועים" ל"נענועים" בין בני הזוג – לתנועה מתמדת של קירוב-ריחוק, תנועת ה"נוגע ואינו נוגע" – כשתכלית הכל היא חוית "שעשועים" אמיתית ועמוקה בין בני הזוג (והיינו הענג המתקן את הנגע).

הסדר של געגועים-נענועים-שעשועים מכוון כנגד הסדר היסודי ביותר בעבודת ה' – הסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה שלימד מורנו הבעל שם טוב זי"ע[32]: הגעגועים מדגישים בנפש האדם את חוית הריחוק שלו ממושא רצונו – הוא מכניע את עצמו בתחושת הריחוק העצמית והאין סופית שלו מהטוב אליו הוא רוצה להגיע. ההכנעה העצמית שבחוית הגעגועים עושה את האדם ראוי להתקרב בעדינות וברגישות למושא אהבתו, בתהליך של נענוע תמידי המבדיל בין מה שניתן לאחוז בו לבין מה שנותר תמיד נסתר מכל מגע ואחיזה. ההבדלה בין מה שניתן לגעת בו ובין מה שנותר רחוק יוצרת בסופו של דבר את השעשועים בנפש – דווקא מהמשחק והמעבר בין הגלוי לנסתר – ובכך ממתיקה גם את מציאות הריחוק הראשונית והופכת אותו לחלק מתענוג הנפש, וכמבואר באריכות בכ"מ.

"אז תשמח בתולה במחול"

השעשועים דווקא מתהליך מתמיד של התקרבות והתרחקות הם שעשועי הריקוד בו יוצאים ונכנסים מן המעגל, בסוד הפסוק "אז תשמח בתולה במחול"[33]. על פסוק זה באר הבעל שם טוב זי"ע "שאחר פנים בפנים וקירוב מוכרח להיות הסתר, בכדי שאזי דוקא יוכל לבא לבחינת פנים בפנים בקירוב יותר, וכדרך הריקוד שמתקרבים וחוזרים ומתרחקים"[34]. הנגיעה הגסה והאסורה, שלא מותירה מקום לגעגועים תמידיים, הופכת את בן/בת הזוג למוכר/ת ועם הזמן מובילה גם לשעמום בקשר (היינו שנגיעה בטרם כריתת ברית הנישואין מבלה את הקשר וממסמסת את הטריות והבתוליות של הבן והבת ואת רעננות הקשר – היא יוצרת לבני הזוג תחושה שהם מכירים זמן רב ואין להם עוד מה לחדש זה לזו, נדמה להם שהם 'כבר עברו את הכל', כבני זוג אחרי שנות הכרות רבות). לעומת זאת, ה"מחול" מותיר את הכלה "בתולה" תמיד – בן/בת הזוג נותר/ת בלתי מוכר/ת והקשר תמיד חדש, מרענן ומענין (היינו שהנגיעה העדינה, "נוגע ואינו נוגע", משמרת תמיד את הגעגועים שהיו לבני הזוג בטרם נישאו, ומחזירה תמיד את הטריות והבתוליות הראשונית לקשר שלהם[35]).

במקומות נוספים מבואר כי הקירוב והריחוק במחול – הנענועים של "נוגע ואינו נוגע", המצטרפים לשעשועים של ריקוד אין סופי – אינם מעגל קבוע אלא תהליך ספירלי העולה כלפי מעלה. על מנת שהנגיעה בין בני הזוג תעמיק ותלך, נדרשת בכל פעם אי-נגיעה ביניהם – הריחוק הוא "ירידה צורך עליה" על מנת להגיע לקירוב עמוק ונעלה עוד יותר (שהרי בספירלה – ובמשלו של הבעל שם טוב: במדרגות לוליניות – העליה דורשת תמיד הרפיה מקשר עין ומגע ישיר עם היעד). ובסגנון אחר: "תענוג תמידי אינו תענוג", ואי-הנגיעה מאפשרת לשוב ולהגיע באמצעות המגע לתענוג חדש ועמוק.

[ודימוי נוסף: ניתן לדמות את הקירוב והריחוק שב"נוגע ואינו נוגע" גם לגילוי והסתר שבמשחק מחבואים – על בני הזוג לחפש תמיד זה את זו, כשבכל פעם ההעלמות מהעין וניתוק הקשר הישיר מביאה למציאה הדדית עמוקה יותר. הילדים נוהגים להנחות את המחפש בקריאות "חם-קר"[36] – גם זהו חלק מהמשל העמוק של משחק המחבואים (המתאר גם את יחסי עם ישראל והקב"ה, כפי שנתפרש בחסידות הפסוק "אכן אתה אל מסתתר"[37]). בנגיעה הקרובה יש הרגשה של חום – האהבה בין בני הזוג מתלהטת ועולה באופן מורגש – ובאי-הנגיעה ישנה חויה של קרירות. דווקא מתוך הממד הפנימי של הקרירות – מכך שהאדם איננו משועבד ליצרו, והוא מסוגל גם להתרחק מהקירוב החם עם בן/בת זוגו – הוא זוכה לשמר את הקירוב המלוהט כ"אש קדש", ולא כיצר של סיפוק עצמי (וכנ"ל בסוד העדינות הרגישה של "נוגע ואינו נוגע" בחיי הנישואין). בעומק, דווקא באי-הנגיעה הקרה יש ממד של הכרה פנימית (בסוד הפסוק "כיקר כרים"[38], המלמד שהשערים קר וכר הם "לשון נופל על לשון") – הכרה של מח, העמוקה ומעולה יותר מקירוב הרגש לבדו (שעל כן עבודת כל זוג היא העליה מקשר רגשי של ז מדות הלב – דרך ה-ו, כח הדעת המכונה "מפתחא דכליל שית"[39] – עד ל-ג המוחין העליונים, וד"ל.]

דרך קצרה וארוכה

גע הוא גם השער של המלה הגעה – "נוגע ואינו נוגע" פירושו גם "מגיע ואינו מגיע" (שהרי תרגום המשפט "נוגע ואינו נוגע" הוא "מטי ולא מטי" – ו"מטי" הוא התרגום למלה "מגיע" בפסוק "וראשו מגיע השמימה"[40]). הנגיעה מבטאת רצון להגיע אל היעד, להגיע באמת אל בן הזוג. אכן, הנגיעה המוקדמת מגיעה אל היעד באופן בוסרי (על דרך האמור בדוד כי בת שבע היתה ראויה לו מששת ימי בראשית אלא "שאכלה פגה"[41] – ומתוך ההגעה הבוסרית השתלשלו צרות רבות ורעות).

הנגיעה האסורה נראית כמגיעה אל בן הזוג, כמגיעה אל היעד, אך אליבא דאמת אין כאן כל הגעה לפנימיות היעד – פנימיות לבו של הזולת ופנימיות קשר האהבה שביניהם. על הגעה זו נאמר כי זוהי "דרך קצרה וארוכה"[42] – דרך שנדמה כי היא מגיעה אל היעד באופן קצר וחלק, אך בסופה מתברר כי לא הגיעו כלל אל היעד הרצוי, שנותר מוקף בחומה בלתי עבירה. לעומת זאת, שידוך מתוקן על פי תורה הוא "דרך ארוכה וקצרה"42 – לא ניתן לעשות 'קיצורי דרך' ולגעת-להגיע אל בן הזוג בטרם כל ההכנות הראויות, אך בסוף המסלול זוכים להגיע ליעד בשלמות ולגעת בפנים-פנימיותו של הזולת.

ביאת המשיח

ולסיום, לענין כללי יותר בסוד נגע הנגיעה: על המשיח נאמר "[אכן חלינו הוא נשא ומכאֹבינו סבלם ואנחנו חשבנֻהו נגוע"[43] ו"מפשע עמי נֻגע למו"[44]. המשיח נעשה נגוע מפשעי עם ישראל, ובפרט מפגם הנגיעה (על דרך המסופר כי פעם בא אברך לאדמו"ר האמצעי והתלונן על פגם הברית, ובתגובה הפשיל אדמו"ר האמצעי את שרוולו, הראה לו כי יש בעיה בעורו ואמר לו כי "צפד עורי על בשרי" מפני חטאי פגם הברית שלך). הנגיעות האסורות מעכבות ר"ל את הגעת המשיח ואף הופכות אותו למצורע ונגוע (ולאידך, נגיעה מתוקנת מרמזת למנחם, שמו של המשיח – "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[45] – ומעודדת את צמיחתו; וכן שרש נגעענג כנ"ל – עולה "יחי המלך", הקריאה המוסיפה חיים במלך המשיח ומעודדת את התגלותו[46]).

תיקון נגיעה זו היא במתן צדקה, עליה נאמר "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"[47] (וכמבואר באריכות בתניא פל"ז) – כרמוז בכך ש"נגע למו" עולה צדקה. גם השער גע – גימל עין – רומז להיות האדם גומל עניים (כדרשת חז"ל "גימל דלת – גמול דלים"[48]). במתן הצדקה עושים ומתקנים את שם ה' – בסוד "ויעש דוד שם"[49] (כמבואר בתניא, אגרת הקדש ה). בספרי הקבלה[50] מבואר כי 'עשית השם' במתן הצדקה היא בכוונה שהמטבע מכוונת ל-י שבשם, ה אצבעות יד הנותן מכוונות כנגד ה עילאה שבשם, זרוע הנותן (המקרבת את היד והמטבע שבתוכה למקבל) מכוונת כנגד ה-ו שבשם, ו-ה אצבעות יד המקבל מכוונות כנגד ה תתאה שבשם. תיקון הנגיעה הוא יצירת שם הוי' ב"ה על ידי 'מגע' כל רכיביו המתיחדים במתן הצדקה (כשבמתן צדקה העובר מאיש לאשה יש להזהר במיוחד ממגע בין הידים[51]; על אשה הנותנת צדקה אמרו חז"ל[52] ש"הנאתה קרובה" משום שבדרך כלל היא נותנת לעני אוכל, ולא כסף – כמובן, במתן דברי מאכל קטן מאד חשש הנגיעה בין הידים).

בפרטות, הסתלקות המטבע – ה-י שבשם – היא הגורמת לכל נגע (כמבואר באריכות בקבלה ובחסידות אודות סוד הצרעת[53]). ה-י מסמלת את ספירת החכמה – את כח הבטול שבנפש, המאפשר לחיים אלקיים לזרום באדם ולהחיותו (בסוד "החכמה תחיה בעליה"[54]). התיקון הוא בהחזרת כח הבטול אל הנפש, שהרי התאוה המובילה לאיסור נגיעה (ככל תאוה בנפש) שרשה בנקודת ישות בלתי-מודעת של האדם (והיינו 'נגיעה' במובן של אינטרס ופניה אישית) – בגאוותו[55]. כשמסלקים את הגאוה ומתקנים את איסור הנגיעה עומד המשיח על גג המקדש (בריא ושלם) ומכריז: "ענוים, הגיע זמן גאולתכם"[56]!



[1] בראשית לב, כה.

[2] תקו"ז תקון יח.

[3] פ"ב מ"ד.

[4] ויקרא יג, ב (ובכ"ד).

[5] ראה נדרים סד, ב.

[6] לקו"ת מצורע ד"ה "זאת תהיה תורת המצורע" אות ב (כה, א).

[7] אבות פ"א מי"ב.

[8] עליה נאמר "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" (שה"ש ז, ז), העולה לזיווג יעקב רחל במילוי – יוד עין קוף בית ריש חית למד – והשוה במנין תיבותיו ואותיותיו לפסוק היחוד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", כמבואר באריכות במאמר "יחוד: אחד = אהבה" בספר שערי אהבה ורצון.

[9] הובא בשמו בכתר שם טוב (הוצאת קה"ת) אות ו.

[10] מתוך פיוט "ונתנה תוקף" (חזרת הש"ץ של מוסף בר"ה ויו"כ).

[11] סנהדרין כג, א. שלש ההקפדות של "נקיי הדעת שבירושלים" מכוונות כנגד הסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה (שיתבאר עוד לקמן בפנים): חתימה על השטר היא אישור המציאות, הנעשית מתוך הכנעה ובטול לאמת המציאותית, לעובדות היבשות, ללא כל הוספה משל העד עצמו (וכן העד מעיד מתוך הכרח, מתוך בטול והכנעה לדיינים). ישיבה בדין היא התרוממות והבדלה מן המציאות על מנת לדון אותה מבחוץ ולברר עם מי האמת והצדק. ישיבה בסעודה היא המתקה מלאה שמחה, כשבסעודה מתקרבים ומתאחדים הלבבות – "גדולה לגימה... ומקרבת את הרחוקים" (סנהדרין קג, ב).

[12] סוטה פ"א מ"ד.

[13] שמואל א י, כו.

[14] קדושין מ, א (וראה תניא פט"ז ובהערה הבאה).

[15] קונטרס ההתפעלות אות ב.

[16] ישעיה כט, יג.

[17] וראה בהקדמת הספר שער האמונה לכ"ק אדמו"ר האמצעי.

[18] דברים יז, ח.

[19] בקדושה, כח הדימוי הנכון הוא מדת "גזרה שוה" המדמה מילתא למילתא – בכח הדימוי לקרב דברים שנראים רחוקים ושונים זה אל זה. דוגמה מובהקת לכח דימוי-דמיון חיובי המקרב בין איש לאשתו הוא סוד המראות הצובאות (שמות לח, ח) – "בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנאמר 'תחת התפוח עוררתיך'" (רש"י שם, עפ"י תנחומא פקודי ט) – על ידי הדימוי וההשוואה בין בני הזוג עוררו הנשים את בעליהן להזדקק להן והעמידו צבאות של בני ישראל. הכח המדמה הלא מתוקן שופך דם לבטלה (בדומה לאיסור הוצאת זרע לבטלה) – מבזבז לריק את כח המדמה דקדושה – בסוד "שֹפך דם האדם באדם" (בראשית ט, ו). התיקון לפגם זה הוא השימוש בכח המדמה לעניני קדושה בכלל, ולקירוב בין איש לאשתו בפרט.

[20] מתוך תפלת שבת.

[21] שבת קיח, ב.

[22] ראה תניא, אגרת הקדש ז.

[23] ויקרא יט, יד.

[24] ספרא קדושים א (וראה רש"י עה"פ).

[25] דברים לב, יא. וברש"י שם: "'על גוזליו ירחף' – אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע".

[26] זהר ח"א כו, א.

[27] ישעיה סד, ג (וראה ברכות לד, ב).

[28] שיר השירים ה, ב.

[29] ויקרא יט, יח.

[30] בראשית רבה כד, ז.

[31] כדרשת חז"ל בשיר השירים רבה א, נא: "מהו 'רעיתי'? אמר רבי יונתן מפרנסתי, הן שירעו אותי בשני תמידין בכל יום" (ובשה"ש זוטא א, טו: "אין רעיתי אלא פרנסים, מעלה אני עליכם כשאתם מפרנסים את העניים כביכול לי אתם מפרנסים. דבר אחר, 'הנך יפה רעיתי' – הקדוש ברוך הוא אומר לישראל אתם מפרנסים אותי, שנאמר 'את קרבני לחמי'. יכול יש לפניו אכילה ושתיה תלמוד לומר 'לאישי', לאישים אתם נותנים. אם כן למה נאמר 'לחמי', אלא אף על פי שאתם נותנים לאישים מעלה אני עליכם כבנים המפרנסים לאביהם").

[32] כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) אות כח.

[33] ירמיה לא, יב.

[34] הוספות לכתר שם טוב (הוצאת קה"ת) אות מ (ועיין גם בהערות שם).

[35] המחול מחזיר את הטריות הראשונית של בני הזוג ביום חתונתם – בו נמחלו להם כל עונותיהם (ועל ידי עבודת המחול המתמדת מחדשים תמיד את הנישואין והמחילה שבעקבותיהם, כפי שכותב הרוגאצ'ובר לענין התחדשות פעולת הקידושין תמיד מצד ההלכה).

[36] חם קר עולה שמח – דווקא יחס זה ממלא שמחה ושעשוע את משחק הקירוב-ריחוק בין בני הזוג (ר"ת חם קר רומז ל-חק, פרצוף הנצח באלב"ם – סוד הנצחיות של "אני הוי' לא שניתי" תוך כדי המעברים של חם-קר, וד"ל).

[37] ישעיה מה, טו. ??? מסופר על רבי ברוך ממעז'יבוז' וכו' (בחב"ד מובא כמשל של המגיד)???.

[38] תהלים לז, כ.

[39] זהר ח"ב קעז, א.

[40] בראשית כח, יב.

[41] סנהדרין קז, א.

[42] ראה עירובין נג, ב (ונתבאר באריכות במאמר "דרך ארוכה וקצרה – דרך המלך" במלכות ישראל ח"א).

[43] ישעיה נג, ד.

[44] שם ח.

[45] זכריה ו, יב.

[46] שיחת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש ב' ניסן ה'תשמ"ח.

[47] בבא בתרא י, א.

[48] שבת קד, א.

[49] שמואל ב ח, יג.

[50] ??? מהחיד"א – לחפש קודם, אולי באגרת הטיול???

[51] וראה ברכות סא, א.

[52] ראה תענית כג, ב.

[53] זהר ח"ג מז, א; מט, ב. ע"ח שער לאה ורחל פ"ז. לקו"ת תזריע ד"ה "בגמרא ב"מ" אות ג (כג, ב), וד"ה הנ"ל הערה 6.

[54] קהלת ז, יב.

[55] השער של המלה גאוה – גא – הוא פנימיותו של שער גע, כנודע שפנימיות ה-ע בכל מקום היא א. סילוק גאות האדם נעשה על ידי גילוי גאות ה', בו נאמר (שמות טו, א) "אשירה להוי' כי גאה גאה" (הפסוק שהוא שירת השור הגועה, כמבואר ב"פרק שירה") – "ארי אתגאי על גיוותנא וגאותא דיליה היא" (תרגום הפסוק). התחושה כי ה' "גאה גאה" הופכת את הנגיעה האסורה (ששרשה בגאות האדם) לגעגועים קדושים, כמבואר בפנים. הדבר רמוז גם בלשון המובאת בפנים ביחס לביאת המשיח – עמידת המשיח על גג (ר"ת "גאה גאה") המקדש והכרזתו "ענוים הגיע זמן גאולתכם", ודוק.

[56] פסיקתא רבתי לו.