הריגת חפים מפשע הרב יוסף אליצור

במהלך פעילות צבאית מותר לפגוע בחפים מפשע כאשר יש צורך בדבר.

הדברים הבאים נכתבו בזמן המבצע הצבאי כנגד אויבינו באזור עזה. במסגרת המבצע, חיילי צה"ל פגעו, ברוך ה', גם בערבים שאינם שייכים 'רשמית' לצבאות הרשע והרצח של הערבים [א]. כאן יתבאר, בקיצור נמרץ, מדוע פגיעה זו מותרת ונצרכת על פי ההלכה. הדברים מבוססים על ברורי ההלכה שנדפסו בינתיים בספר תורת המלך. הרחבה רבה ומקורות נוספים ניתן למצוא שם.

ביחס למציאות הקיימת כיום בעזה, כאשר הלוחמים כנגדנו מסתתרים בכוונה בתוך האוכלוסיה: ודאי שבכדי להציל את חיי היהודים – בעורף ובחזית – ניתן לפגוע גם באוכלוסיה המכונה 'חפה מפשע'.

הכלל הגדול הוא "בשעת מלחמה טוב שבגויים הרוג" – כדברי חז"ל וכפי שנפסק בהלכה[ב]. כלומר, כאשר חיי יהודי בסכנה – אין להסס מלפגוע גם בגוי שאולי נדמה כ'טוב', מתוך דאגה לחיי החיילים והאזרחים שלנו. לצערנו, כהני התקשורת ו"מחנכי" הצבא (כמו מנסחי "הקוד האתי") מנסים לעוות את הדרך הישרה הזו, על ידי החדרת "כללי מוסר" כביכול, ונורמות טמאות של "טוהר הנשק" – המתכחשים לקדושת חיי ישראל ואף מנוגדים לשכל הישר הנוהג אצל חכמי אומות העולם.

למעשה, ניתן היה להסתפק בכך. אולם, בתוך בית המדרש יש צורך לברר גם את הנושא לפרטיו, ככל סוגיא הלכתית בתורה, ולא להסתפק רק באמירה הכללית. בניתוח הסוגיא, עולים הנימוקים הבאים:  

א. רודף

ראשית – רוב ערביי עזה תומכים בצורות שונות של רצח יהודים, ומעודדים את אנשי הכנופיות שפוגעים ביהודים (בין אם זה אש"ף, חמאס, או ארגוני טרור אחרים מכל סוג). מי שמעודד ותומך באלו שהורגים ופוגעים ביהודים – אינו 'חף-מפשע' כלל. אדרבה, הוא עצמו רודף ומצוה להורגו כדי להציל מנזקו.

כך, לדוגמא, מבאר המהר"ל[ג] את הריגת בלעם במלחמת מדין:

ולכך עתה היה חייב מיתה לפי שהיה רודף ומבקש להרוג כל ישראל, שכל מי שמביא מורך בלב אנשים במלחמה הרי הוא גורם שיברחו מן המלחמה ויהיה נהרג הבורח. לכך דנו אותו במיתה על ידי מה שעשה עכשיו.

וכך ביאר הרב שאול ישראלי[ד] בהקשר למציאות של האויב הערבי:

כפי הנמסר, האוכלוסיה של כפרי הגבול הערביים נותנת מחסה מדעת לכנופיות הרצחניות, כך שהן יכולות לעשות מעשיהן ללא פחד הענשה. מאחר שברור שכנופיות אלו יש לדונן לא רק מצד מעשיהן בעבר כדין רוצחים, אלא גם כדין רודפים מחמת מגמותיהן לעתיד, הרי האוכלוסיה העוזרת על ידם, מסייעתם ומחזקת ידיהם בכל מיני צורות – בגדר עוזרים לרודף לעשות מעשי רצח... ברור שמתן עזרה זו נותנת בסיס רחב יותר לפעולותיהם בעתיד, כך שמספר הפעולות יגבר על ידי עידוד זה שניתן ע"י האוכלוסיה... מכיון שלפי האומדנא המקובלת האוכלוסיה מעודדת בכל מיני אופנים את פעולת הכנופיות וזה ודאי עוזר להגברת ולהרחבת פעולותיהם בעתיד, ונמצא שכל האוכלוסיה היא במקרה זה בתורת רודף שניצל להציל בנפשם... .

ב. פגיעה באוכלוסיה בכדי למנוע פגיעה ביהודים

גם אלו שאינם מעודדים רצח – מותר להורגם כדי שיהודים לא יפגעו, מהטעמים הבאים:

א. כשאומרים ליהודי "הרוג את פלוני הגוי או שנהרוג אותך" – היהודי לא צריך למסור את נפשו. שהרי אין בזה את הכלל של "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?"[ה] (שבגללו אסור ליהודי להרוג את חבירו בכדי להציל את נפשו)[ו].

 ב. גם כאשר מדובר בעימות בין גויים: במקרה בו רוצח תופס בן ערובה ומסתתר מאחוריו כדי לאיים על אדם אחר (אפילו שלא בשעת מלחמה) – מותר למאוים להרוג גם את בן הערובה בכדי להינצל[ז]. וכן בשעת מלחמה, נוכחותם של החפים מפשע עוזרת לרוצחים, ולכן מותר להרגם כדי להינצל.

וכיון שבמקרים אלו מותר לגויים לנהוג כך זה עם זה, לכן גם ליהודים מותר לנהוג כך כלפי הגויים. שהרי יהודי אסור בהריגת גוי מכח מה שגוי אסור בהריגת חברו[ח], ובמצב בו לגוי מותר להרוג גוי אחר כדי שלא להסתכן – גם ליהודי מותר לעשות זאת.

על פי הטעמים הנ"ל מותר להרוג גם תינוקות[ט], כשזה נצרך כדי להציל נפשות ישראל.

ג. חשד על שפיכות דמים

בנוסף על הנ"ל, חשודים הגויים באופן כללי על שפיכת דם ישראל[י], ובמלחמה החשד הזה הופך ל'חזקה', וכמו שאמרו חז"ל "טוב שבגויים הרוג בשעת מלחמה" בגלל שברור שהוא יעזור לאויבינו מהעם שלו.

בודאי שהדבר נכון אצל הערבים, ש'תרבות העדר' מובילה אותם לרציחות מזעזעות וברבריות ולכל מעשה נבלה, כמו שראינו כמה וכמה פעמים. לכן רובם ככולם אינם 'חפים מפשע' אלא מחפים על פשע.

ד. דין בעוברים על שבע מצוות

ועוד: רשעותם להרוג אותנו היא חלק מזה שהם עוברים באופן כללי על שבע מצוות בני נח, ולכן יש לנו ענין לדון ולהרוג אותם על עבירותיהם, ובמציאות כזו ודאי שהדבר מותר[יא].

בין העבירות שאפשר לדון אותם עליהן ניתן למנות:

א. גזל: כיון שהערבים תובעים לעצמם את ארץ ישראל שירושה לנו מאבותינו[יב].

ב. מצות דינים: לפי הרמב"ם[יג], מי שלא מתאמץ לעצור את מעשי העבירה של המלכות שהוא שייך אליה עובר על מצות דינים ומותר לדונו ולהרגו על זה (ולכן הרגו שמעון ולוי את אנשי שכם).

ג. רבים מהערבים עוברים על מצוות נוספות שנצטוו בני נח, כמו שידוע (למי שבא איתם במגע) עד כמה הם פרוצים בגילוי עריות ובגזל.

ה. קל-וחומר מסיכון החיילים שלנו

מלבד כל זה, יש סברא פשוטה שחיילינו הם ודאי חפים מפשע, ואם מותר לשלטון לסכן את החיילים במלחמה כי זה צורך הציבור[יד] – גם מותר לו לפגוע בחפים מפשע אחרים אם הדבר יעזור לכך שהרשעות לא תרים ראש.

כאן מצטרפים כמובן שיקולי ההרתעה והנקמה, וכפי שרואים בהרבה מקומות שרק התנהגות תקיפה, מידה כנגד מידה, היא הערובה לנצחון מול הרשע, וכמו שכתבו הפוסקים על חשיבות הנקמה מן הרוצחים "שאם ח"ו לא יהיו נוקמין מן הרוצח יהיה דמן של בני ברית ח"ו כהפקר"[טו].

ולבסוף יש לזכור שנקמת ישראל היא נקמת ה', "שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד נגד הקב"ה"[טז].



[א] נזכיר במיוחד את המקרה בו התקשרו לרוצח ואמרו לו שיצא מביתו כדי שייהרג לבד בלי משפחתו, ואחרי שסירב לצאת הופצצו הוא ומשפחתו. עם זאת, חשוב להבהיר שלצערנו, צה"ל עדיין לא נלחם לפי גדרי ההלכה, הן בסיכון חיילים שלא לצורך, הן ברחמנות על אכזרים, והן בענין כיבוש הארץ, ואכמ"ל.

[ב] מסכת סופרים טו, ז; מכילתא שמות יד, ז. והובא בכסף-משנה על הרמב"ם בהלכות רוצח ד, יא, ונושאי הכלים בטור ובית-יוסף יורה-דעה סימן קנח וחושן-משפט סימן תכה.

[ג] גור אריה במדבר לא, ח.

[ד] בספרו עמוד הימיני סימן טז פרק ג.

[ה] סנהדרין ע,ד א, פסחים כה, ב, יומא פב, ב.

[ו] ירושלמי שבת סוף פרק יד. כן מוכח גם מדברי רש"י בגמרות הנ"ל והרמב"ם בהלכות יסודי התורה ה, ז, המדגישים שמסירות הנפש כדי שלא להרוג היא רק כלפי ישראל. וכן כתב כדבר פשוט הפרי-מגדים (ב'משבצות זהב' על אורח חיים סי' שכט).

[ז] עיין בדברי המהר"ש יפה בספרו 'יפה תואר' בתחילת פרשת וישלח, הובאו גם בפרשת דרכים (לבעל המשנה למלך) דרך האתרים דרוש שני (עיין גם במשנה למלך על הלכות מלכים י, ב). ובמקרה שלנו כולם מודים לו שאין סברא לאסור שהרי יש טענת 'חיי קודמים', ואכמ"ל.

[ח] מכילתא שמות כא, יד (וכמו שהובא בפשיטות באנציקלופדיה התלמודית בערך 'גוי').

[ט] מלבד זאת, יש לדון שגם התינוקות אינם מוגדרים כ'חפים מפשע' גמורים, כיון שחשודים להיות רשעים כמו הוריהם כשיגדלו, כמבואר באריכות בפירוש רבנו בחיי על התורה בדברים כ, י.

[י] רמב"ם הלכות רוצח פרק יב; שולחן ערוך דעה קנג-קנו.

[יא] רמב"ן על אנשי שכם (בראשית לד, יג), ועיין גם באור החיים שם. וכן עיין בית יוסף וש"ך ביורה דעה קנח, וגם לפי הט"ז שאסור מדרבנן להרגם – זה רק בשעת שלום, שהרי ראייתו מהרמב"ם (הלכות עבודה זרה י, א) ובדברי הרמב"ם מבואר שזה רק כאשר אין בינינו ובינם מלחמה.

[יב] עבודה זרה נג, ב; בבא בתרא קיט, א-ב. ועיין ב'שם משמואל' (שופטים תרעא) ובמאמרי הראי"ה 'נאום על ישוב א"י' (עמוד 252).

[יג] סוף פרק ט מהלכות מלכים.

[יד] ובמקום אחר בארנו מה היסוד ההלכתי לכך.

[טו] פתחי תשובה חו"מ תכו, סק"א בשם שו"ת צמח צדק (הראשון).

[טז] רש"י במדבר לא, ג.