הכנעה-הבדלה-המתקה - מה זה? איתיאל גלעדי

הקדמה כללית למערך שיעורים בנושא "הכנעה הבדלה המתקה". נאמר כדברים שבעל-פה במסגרת יום-עיון למדריכים, במטרה 'להוריד' את התורות העמוקות של החסידות עד לעולמו של הנוער. עובד ונערך על ידי תדהר הירשפלד נ"י כיד ה' הטובה עליו. לא מוגה.

 

א. הקדמה כללית: מבנים קבליים – על מה ולמה?

נדרשנו כאן להניח יסודות להוראת הנושא "הכנעה הבדלה המתקה" – הבסיס למהלכים בעבודת ה' לפי דרכי החסידות, בראי אקטואלי-חינוכי הנוגע לבני הנוער של דורנו, בדגש על הציבור הקרוי 'דתי-לאומי'.

הסדר "הכנעה הבדלה המתקה", מיסודו של מרן הבעש"ט זי"ע, מהווה דוגמא קלאסית לשיטה הקבלית-חסידית כולה – שיטה העוסקת תדיר, באופן שעשוי להיראות אפילו אובססיבי, בהגדרת ו'כליאת' כל נושא נידון על פי תבניות מוכנות מראש, תבניות 'עיוורות' שתופשות בכל זמן ובכל מקום.

על פי רוב, בני דורנו אינם מחונכים בדרך זו; עצם הרוח הזו הריהו עדיין זר להם – ובצדק מסויים; ועל כן, בטרם ניגש להורות את הנושא עצמו – את הנושא שלנו כעת, או כל נושא אחר בקבלה וחסידות – מן הראוי לפרוש בפני התלמידים ראשית כל את עצם מהותה של השיטה, ולבאר להם את ההגיון המונח בה. לכשתתיישב השיטה עצמה על ליבם, נוכל לגשת להוראת הנושא המבוקש באופן ספציפי.

Read More 

ובכן, כפי המקובל הוראתה הישירה של המילה 'קבלה' הינה העברת המסורת בשרשרת הדורות, ותורת הקבלה מתבארת על פי זה כחכמה נסתרת שעברה מרב לתלמיד על פני שנים עד שנתגלתה ברבים. אולם באופן פנימי ומדוייק יותר, שורש קריאת החכמה הזו בשם 'קבלה' הינו שונה. 

בתורה שבכתב, שמטבע הדברים מהווה גם אב ומקור ראשוני למילות לשון הקודש, מופיע השורש 'ק.ב.ל' במובן אחד בלבד – הקבלה. "מקבילות הלולאות אישה אל אחותה". לאמור, כי הקבלה – עיקר עניינה הינו הַקְבָּלָה. הקבלה משמעותה שישנם כמה מבני יסוד, אשר הם 'אבות' המציאות כולה, וכל גילויי המציאות הרבים והמגוונים – הן המציאות האובייקטיבית, הן זו הנפשית והן אלה אשר למעלה מהן – כולם-כולם נגזרים מהם.

נמצאה עבודת הלומד את תורת הקבלה – למצוא את ההגדרות המונחות בבסיס הדברים, ולהקביל אותן אל אותם יסודות ראשוניים; מה שלעתים נקרא 'להעלות את המציאות לשורשה'. פירוש, להבין את הפרטים על פי השלד הקדום שמתוכו נולדו, וממילא להתחיל לראות את העולם כפירוש וכהרחבה של עקרונות בודדים המהווים את יסוד הכל.

 

ע"פ המוסבר ב'שער הייחוד' לאדמו"ר האמצעי מחב"ד נ"ע, עבודה 'מחקרית' זו של הקבלה היא בעצם מצוות ייחוד ה', המבוטאת בשיא עוצמתה בפסוק ראשון של קריאת שמע. פסוק זה הננו אומרים כיום בעצימת עיניים, משום שהטענה כי ה' אחד ואין עוד מלבדו נראית לעת-עתה תלושה למדי מן המציאות. המציאות כאילו ממאנת לאשר אותה באופן מיידי, ועל כן כדי לטעון אותה בוודאות ובנחרצות נאלצים אנו לנתק כל מגע עימה. על כן, להשלמת תודעת הייחוד ולאישושה, נדרשים אנו לעסוק בעבודת ההקבלות – להקביל את העולמות התחתונים לשורשיהם העליונים, וממילא להקל ולקצר את הדרך אל ידיעת ה' וייחודו על כל מעשי ידיו. העיסוק בהקבלות מלמד להבחין ולהבין כיצד כל המציאות הנבראת בעצם מתהווה ונולדת מתוך רחמם של יסודות נעלים – וממילא פועל הדבר גם על המציאות עצמה, כביכול 'משכנע' גם אותה, וגורם לה להיפתח לכל זה בפועל ובאמת להתקרב יותר אל ה', אל שורשה[א].

 

יתרונה של שיטת המבנים ברור – שכן היא מעניקה כלים יציבים ל'טיפול' במציאות ולהתייחסות אליה. הסכֵמה היא הכלי העיקרי שעומד לרשותו של כל עוסק בפרטים. היא מקצרת התלבטויות ומקלה את עומס המחשבות.

ואולם עם כל זה, הנער בן ימינו יתקשה על פי רוב להסכין לשיטה זו. זאת, משום שבאופן חיצוני היא עשויה להיראות מופשטת מדי, ועל כן גם בלתי-משכנעת במידה רבה. לעתים נראים מערכי ההתבוננות שמיסוד תורת החסידות כנסיון מאולץ לפרש מציאות חופשית וספונטאנית על פי תבניות שאינן בהכרח אקטואליות לגביה. לומר שכל דבר בהכרח מתחלק דווקא לחמש, לשלוש, לעשר או לארבע וכדומה (לפי מבנים שונים הקיימים בתורת הקבלה) – אין זה נשמע רציני. ולא די, אלא שיש בכך אף צד מריר ומרגיז – כאילו מישהו מנסה לקצץ את החוויה האישית-הספונטאנית שלי וללחוץ אותה בסד קבוע של תבניות מחשבתיות מחייבות ומעיקות. האווירה שעשויה להיקלט אצל התלמיד הינה אווירה של קרירות, חוסר אנושיות, ואיבוד הטעם הטוב שבדברים. הרי לא יתכן שכל היופי הזה שמסביב, כל ההדר הזה של טבע ושירה, של מחשבות ותחושות, של אהבות ורצונות – הכל-הכל אינו אלא מתמטיקה פשוטה, שרק מתלבשת למראית-עין בלבוש יפה ומשובב-נפש.

 

כאשר אנו באים להעביר ולהסביר חסידות, חשובה עד מאוד הרגישות לנקודה זו שבנפש, נקודת אמת, המסרבת להסכים לכך ש'הכל מתמטיקה'. בשלב הראשוני, המקדים, עלינו לבאר לתלמיד כיצד ההיפך הוא הנכון – כיצד דווקא ידיעת המבנים היסודיים והעיסוק בהם הם המעשירים את הנפש עד אין-קץ ומגדילים עוד יותר את שמחותיה ואת חוויותיה.

שכן באופן פשוט נראה, שבעולמה של החסידות המבנים הא-להיים הינם ה'פשט', הדבר הראשון שנתפש ומובן, ועל פיהם באים אנו אל המציאות – וממילא גוזרים את צורתה לפי מידותיהם. זוהי עבודה של הפשטה וכיווץ – הליכה מן הריבוי אל המיעוט, ומשם אל האחדות הפשוטה הקודמת לכל (כאשר יבואר אי"ה בסמוך).

אולם האמת ניתנת להיאמר, שבמידה רבה ההיפך הוא הנכון.

כאשר אנו מקבילים, לדוגמא, יסודות כימיים העומדים בתשתיתו של העולם הטבעי כולו לכוחות ולמדרגות בעולמות עליונים, לא את היסודות הכימיים אנו מכווצים כלפי מעלה, אלא להיפך – את כל אותם סתרי-תעלומה הגנוזים בשחקים אנו מורידים ומלבישים כלפי מטה. איתור הנקודה הרוחנית המסתתרת בעולם הטבע, אין מטרתו בדווקא להכניע ולבטל את הטבע אל מול שורשו – כי אם אדרבה, להוסיף נופך, עושר וחיים ביסודות הרוחניים עצמם, המתרחבים ומתמלאים בנפח, בצבע ובצורה כאשר הם נפגשים בריבוי הקיים כאן למטה.

אם, לצורך דוגמא, אטול מבנה קבלי יסודי – כמו למשל זה שאנו עוסקים בו, 'הכנעה הבדלה המתקה' – ואמצא לו חמשה עשר מערכים מקבילים בעולם החומר, בעולם התוצאות, הרי שמעתה אבין את השורש הרוחני הזה עצמו בצורה טובה הרבה יותר, אבין אותו פי חמש-עשרה ממה שהבנתי אותו קודם לכן. הוא עצמו ירד כביכול מתוך גנזיו, ויתלבש בשלל צורות וצבעים. לכשיתרגל מוחי לחשוב בצורה כזו, הרי שהקבלות נוספות יצוצו לעיני כל העת – ולפתע אשמע את קול ה' קורא לי מכל פינה, והעולם החווייתי שלי יתעשר ויתמלא. נמצא, שבהגדירי את פרטי המציאות לפי תבנית יסוד של שלוש מילים לא כיווצתי ולא העלמתי דבר – אדרבה, גרמתי שפע חדש וגדול של עושר רוחני, והעצמתי את התענוג שבחיים.

ואף יותר מכך – סיגלתי לעצמי את היכולת להבין נכון, וממילא גם לפעול ולתקן; כביכול רעיון טוב או עצה טובה נתגלו לי, ומעתה יש ביכולתי ליגוע במציאות הסובבת, לשנות אותה ולהשפיע עליה. הפכתי ממתבונן חסר-אונים לכוח פעיל ופורה; הפכתי להיות מועיל – ודבר זה, הפוך הוא לגמרי ממגמות הדיכוי והכיווץ שהורגשו קודם לכן[ב].

ב. הקדמה ספציפית: ארבע רמות התודעה

המערך הקבלי בכללו עשוי מהרבה אופנים שונים של סידור ומניין, וניתן 'לתקוף' אותו מכיוונים שונים, שכל אחד מהם עשוי להיתפש כבסיס הדברים.

כאן בחרנו לפתוח במאמר ידוע מספר הזהר, המדבר אודות השיר שיתגלה לעתיד לבוא – "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע". משפט קצר זה מגלם באופן נפלא את המעבר מאחדות ה' הפשוטה הקודמת לכל – עד לכל אותו ריבוי מסובך של המציאות, אשר אותו אנו באים לברר ולתקן בעזרת ה' הגומר עלינו.

"שיר פשוט"

ובכן, ראשית כל ישנו "שיר פשוט". 'שיר פשוט' משמעו, התודעה הבסיסית התופשת באופן פשוט שבעצם הכל אחד. זוהי מצוות הייחוד – הראשונה שנצטוו בה ישראל: "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד". מבחינת סדר ההוראה לתלמידים, אנו למדים מכאן שהדגש הראשון אותו עלינו לשים בפניהם הינו זה – שבעצם ובאמת הכל-כאשר-לכל אינו אלא לבוש לאחדות אחת, אחדות ה', שמלבדה אין עוד כלום. דגש זה, מלבד עצם החידוש שיש בו, מניח את היסוד הראשון לעצם היומרה לבוא ולתקן את המציאות, בכך שהוא מבסס נקודת הנחה ראשונית שבעצם הכל טוב ומאיר כבר עכשיו. בבואנו לטפל בבעיותיה של המציאות, איננו אלא כמסירים מסיכה דקה מעל פנים הידועות לנו זה מכבר. אין לנו כאן עבודה ממשית, אלא רק עבודה של גילוי וחשיפה כלפי מה שקיים ממילא. מודעות מחודשת זו – שיש לעמול להטמיע אותה בכל אמיתתה, בכל פשטותה, בנפשות התלמידים – מעוררת קודם כל את האמונה והוודאות הפנימית שאפשר בהחלט לתקן ולשנות, ושנית מעוררת היא את החשק, הרצון והשמחה לקום ולעשות זאת בכל המרץ. שכן המטרה גלויה כבר בראשית הדרך, והסוף ידוע ומובטח. ממילא מתחלפת האווירה השלטת בעניין כולו, מאווירה של לחץ, פחד ומצוקה – לאווירה של שמחה, של ישוב הדעת ושל מנוחת הנפש. לא בכדי בחר הזוהר לכנות את המודעות הזו בשם 'שיר' – כי על כן חדורה היא לא רק באמונה שכלית, אלא גם בהמון תענוג, רצון וטוב-טעם.

"שיר כפול"

ה'שיר' הבא הינו 'שיר כפול'. משמעו, שהאחדות הפשוטה הקודמת לכל מתפצלת, בשלב הראשון, לשניים. האחד השלם והמוחלט מפריש מתוכו עוד אחד זולתו – ו'אחד' נוסף זה יהיה תמיד חלש יותר, זקוק יותר, תלוי יותר באביו-מולידו. "אתה אחד ושמך אחד – ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

מבחינה נפשית, המשמעות המיידית של התפצלות האחד לשניים הינה ראשיתה של מציאת חן. חן – היינו תשומת-לב לאחר ומודעות לקיומו. ישנם סוגים שונים של חן – חן בין דברים מנוגדים, חן בין דברים דומים, חן זכרי, חן נקבי, ועוד – אולם ככלל יש לדעת שהמציאות מעצם הגדרתה הינה תמיד תולדה של נשיאת הפכים. פירוש, שתמיד היא נושאת בתוכה משהו משברי – חוויה בסיסית של פיצול והיפרדות – ולכן תמיד השאיפה שלה היא לחזור אל תחושת האחדות והקירוב שבין ההפכים. תנועה מתמדת זו, של חזרה והתקרבות, היא היסוד הנפשי הראשוני לכל פעולה חיובית במציאות, ובעצם לעבודת ה' כולה.

מבחינת ההוראה הקבלית, כאן הננו מתקדמים מן היסוד האחדותי אל היסוד הבא – והוא, שכל מבנה רוחני, וכל מבנה של התבוננות על המציאות, תמיד יהיה מושתת על היסוד הזוגי – על ניגוד בסיסי שבין משפיע למקבל, בין בלתי-גבולי לגבולי, או – בלשונו של ר' אברהם אבולעפיה נ"ע – בין 'שלם' ל'חצי'. עצם היותנו שלנו בעולם, כשאנו עומדים כאן ומדברים על האחדות הפשוטה – בעצם זה כבר האחדות הזו איננה כה פשוטה, שהרי יש מי שעומד ומדבר עליה – סימן שהיא חיצונית לגביו, סימן שהוא עומד מחוצה לה. התרופה היחידה לפיצול הקיומי הזה הינה בתודעה – ובאמירה בפה – שהאחדות הפשוטה יכולה אף לשאת הפכים, ועל כן נשארת היא בתומתה גם לאחר הפיצול. מכאן נגזר אופן של התבוננות על כל דבר במציאות – בחשיפת היסוד הזוגי שבו, המחלק בין שורשו לבין מציאותו, ומוצא בתוכו מערכת של יחסי גומלין ומציאת חן.

מן התודעה הבסיסית הזו של זוג הולכים ומתפצלים המבנים הנמוכים יותר – וכאשר יתבאר להלן בע"ה.

"שיר משולש"

ה'שיר' הבא – המשולש – 'מוליד' כבר גורם נוסף. המציאות המפולגת שביסוד הזוגי מולידה לבסוף, מתוך החיבור והערגה שבין שני חלקיה, את התוצאה המסכמת את מעלותיה לכלל אחד. בחוויה הנפשית, יש כאן חזרה למימד האחדותי – אם כי באופן שונה מזה שמופיע ברמת האחדות הפשוטה והשורשית. כאן המימד האחדותי מתאפיין בעיקר ביכולת ההכרעה – לתפוש את שני הצדדים במלוא העומק שלהם, ומתוכם ליצור מכלול. האיזון הדו-צדדי של השיר הכפול הופך כעת שוב לנקודת כובד אחת מרכזית. כאן נולדים – בתורת הקבלה – כל אותם מבנים משולשים, אשר על היסודי והכולל שבהם – לפי הגדרת הבעש"ט – נדבר כאן: הכנעה הבדלה המתקה. ובע"ה יתבאר בפירוט בהמשך.

"שיר מרובע"

כאן נולד, בעקבות קודמיו, הגורם הרביעי שב'סיפור'. הגורם הרביעי בעצם התוצאה הסופית, התגשמותו של הרצון. הגורם הראשון הינו עצם האחדות הקודמת לכל תנועה והתרחשות; השני הינו עצם היציאה מ'רשות היחיד', עצם הולדתו של רצון המשהו זולת אחדות פשוטה; הגורם השלישי הינו ההכרעה והיכולת להוריד את הרצון ארצה ולשוות לו כיוון ביצועי, מעשי; ואילו הגורם הרביעי שבכאן – הוא השלב בו מתרחשים הדברים במציאות שבפועל.

במבנים הקבליים, כאן מופיע אורו של השם המרובע – שם הוי"ה, י – ה – ו – ה. שם זה מכונה בין השאר בתורת החסידות: "צמצום התפשטות המשכה התפשטות". בכך מתואר התהליך, מרגע הולדת הרצון הא-להי ועד להגשמתו המלאה במציאות: ראשית כל 'צמצום' תודעתי בו נולד בתוך האחדות הפשוטה הרצון במשהו אחר זולתה; שנית, היווצרותו של אותו 'משהו אחר', המתרחב ומתפשט מנקודת רצון גולמית למציאות של ממש; שלישית, התבררות הרצון המשותף של שני הצדדים הגורם הורדה והמשכה כלפי מטה, לכיוון הביצוע; ורביעית – הביצוע עצמו.

ארבעת השלבים בנפש התלמיד

מבחינה חינוכית ונפשית, ומבחינת היכולת והדרך להתייחס למציאות נתונה, ארבעת השלבים הללו צריכים להיערך בנפש התלמיד באופן הבא:

אחדות פשוטה – חוויה בסיסית על-מודעת, העומדת למעלה מהגדרות ומהסברים. חוויה זו הינה עמוקה מאוד בנפש, הכל מושתת עליה, אך אין היא מתיישבת היטב על החלק המודע שבאדם. ממנה נובע – ושמא נובל – הכל; אי אפשר לבטאה במילים, אך היא המעניקה את הרקע לכל מה שבא אחריה.

שיר כפול – ההבנה הבסיסית שהמציאות כולה הינה חיבור ואיזון בין שני הפכים – בין האמת הגדולה של האחדות הפשוטה, לבין כל מה שנראה כסותר אותה במציאות הנבראת. תודעה זו תבסס ותאשש את תודעת האחדות הפשוטה באופן שלא ייגרע ממנה כלום גם נוכח תופעות סותרות, אשר הראשונה שבהן היא עצם קיומה של מציאות נבראת ומסועפת.

שיר משולש – הרצון והיכולת להכריע כי באמת ראוי שאור ה' יופיע בתוך המציאות. כאן מקומה של השאיפה הבסיסית לפעול למען שינוי ותיקון המציאות, ומכאן גם הכוח והתבונה לבחור בכיוון הנכון והרצוי[ג].

שיר מרובע – זהו הכוח היישומי שבנפש, כשרון המעשה. בכוח זה פועלים את הפעולות עצמן – כאשר העבודה הרוחנית שקדמה להן ממתקת את כל פרטיהן בטוב-הטעם היסודי ממנו מתחיל הכל, כמבואר.

 

בהגדרה ספציפית יותר של כוחות הנפש, על פי עשר הספירות היסודיות של תורת הקבלה, הרי ש'שיר פשוט' שייך לספירת הכתר – העל-מודע שבנפש, מקום האחדות הפשוטה כנ"ל;

'שיר כפול' שייך כבר למה שנתפש, לעולם המוחין – הנחלק לשני הניגודים של חכמה ובינה, דהיינו עצם הרצון מחד – ויכולת התפישה, ההגדרה והקבלה בלב של אותו רצון, מאידך;

'שיר משולש' יורד מן השכל התיאורטי אל עולם הלב והרגש, אל חסד גבורה תפארת – אשר בהן מתחדשת חוויית הרצון וההזדהות, אשר מהשכל לפי טבעו הינה נעדרת;

ואילו 'שיר מרובע' שייך לנצח הוד יסוד מלכות, החלק המוטבע שבנפש, הכולל את כל הכוחות החיוניים והיישומיים, העוסקים בעיקר בפעולה ובעשייה, ואינם מצויים בעיונים שכליים ובחוויות רגשיות.

 

נמצא, כי כעת עיקר עיוננו – 'הכנעה הבדלה המתקה' – נסוב על החלק הרגשי שבאדם, החלק של השלישיות.

ג. מיקוד: הכנעה הבדלה המתקה – 'שיר משולש'

באופן מעשי, כשאנו באים לטפל במציאות הנתונה ולחנך את הנוער כיצד להגיב אליה, כאשר אני טוען ש'הכנעה הבדלה המתקה' זהו הבסיס לכל – אני בעצם טוען שאינני רוצה לשים את הדגש על אף אחד משני הקצוות: לא על הרמה התיאורטית – הקודמת ל'שיר משולש' – ולא על הרמה המעשית, המופיעה לאחריו. אני בא בעיקר לתקן, לברר ולבנות את הקומה החווייתית שבנער, את ההזדהות שלו. אינני מעוניין ליצור כאן נוער שמשתעשע בשעשועים שכליים, עוסק בתיאוריות ו'מבין לעומק' את המציאות, בעוד שליבו רדום ואדיש לנעשה סביבו. אייני מעוניין בהבנה, עמוקה ואמיתית ככל שתהיה, כאשר אין היא מולידה חשק, רצון ויכולת לפעול ולתקן. סכנה רוחנית יסודית שכנגדה עלינו לעמוד הינה 'סכנת' האמונה: הידיעה ש'הכל הוא ה'', שהכל ממנו, שהכל בעצם אחד כבר עכשיו, ושהכל ידוע מראש – אם תתנתק מכוחות הרגש והלב, תביא להירדמות ולאין-אונים, וממילא תאפשר ותאשר את פשעיה של המציאות. כאן הננו באים לטעון – לא! הלב החי והמרגיש, הוא מטרת הלימוד שלנו. אותו רוצים אנו להקים, לחזק ולמלא בכוח.

מאידך, גם נוער ששקוע כולו ברמה המעשית אינני רוצה לבנות. זוהי סכנה שניה העומדת לפתחנו כיום – סכנת היווצרותו של נוער שעסוק אך ורק במאבק, בתוכניות מעשיות, בביצועים מקומיים. ההתמודדות הפרטנית מול בעיותיה של המציאות, כאשר אין היא נובעת מתוך דעת רחבה המעמיקה לתפוש את הדברים בשורשם, הריהי מקטינה את השכל וגורמת לריכוז כל הכוחות במקום הנמוך ביותר שיש בנו. בהוראת הנושא 'הכנעה הבדלה המתקה' אנו מכריזים מראש כי מקומנו הנכון הינו בתווך, באמצע, בגשר המחבר בין עולמם המנותק וה'מרחף' של המוחין לבין עולמה הסגור וחסר הדעה של ההתעסקות המעשית כשהיא לבדה. אנו מעוניינים לשאוב חכמה בינה ודעת מלמעלה – ולתרגם אותן לפעולות למטה, שבע"ה תהיינה לברכה; אך נפשית, עלינו תמיד להישאר על מקומנו – בלב, באמצע (ואכן 'לב' משמעו אמצע בכל מקום, ודוק).

 

למעשה, מכיוון שעיסוקנו הינו עם הנוער, יש לדייק ולומר כי המקום הזה – של הלב – הוא-הוא המקום האמיתי של ההתבגרות. צא וחשוב, כיצד נמדדת בגרותו של ילד, או של נער? האם לפי כישוריו השכליים? האם לפי יכולותיו הטכניות? לא זה ולא זה; בלב, ברגש, שם נמדדת הבגרות. יתכן ילד רך בשנים ששכלו מפותח מאוד והבנתו רחבה, ועדיין הוא ילד – תלוי רגשית באביו ובאימו, נעדר עצמאות של ממש, חלש ורך מכדי לעמוד ברשות עצמו.

יתכן גם ילד שידיו רב לו בכל עבודה ומלאכה, שמפליא לעשות במלאכת מחשבת ובכלים מכלים שונים, ועדיין הוא ילד – מכל אותן סיבות הנזכרות לעיל. רק הבגרות הרגשית היא בגרות של ממש, ורק משתופיע זו – יתגלה הטעם והערך שבכישורים השונים, אלה שמעליה ואלה שמתחתיה. בדומה לזה, גם אם נחנך את הנוער להיות חכם ומבין דברים לעומקם – עדיין לא גרמנו לו להתבגר, וגם אם נפעיל אותו באופן מעשי לתיקון המציאות – ואפילו יהיו מעשיו מועילים עד מאוד – גם אז עדיין לא הבאנו לכך. התבגרות אמיתית נביא לנוער רק אם נתמיד לתקן ולברר את מקומו בעולם הרגש כלפי המציאות; רק עיסוק זה יקנה לו עצמאות פנימית עמוקה, אמיתית, אשר לאחר מכן תצמיח בדרך ממילא את צמחי המעשה לברכה.

 

במילים פשוטות: איננו באים לומר לנוער "כך וכך צריך להיות", ואיננו באים לומר לו: "לך עשה כך וכך". אנו באים לומר לו: "כשאתה רואה כך וכך, תתייחס לזה כך וכך. וכשאתה רואה אחרת, תתייחס לזה אחרת". אנו באים לבנות אצלו כלים לקביעת היחס, לבניין התחושה והחוויה הפנימית נוכח המציאות, נוכח ה', ונוכח כל דבר שייתקל בו.

ד. עיבור יניקה ומוחין

בסדר המבנים הקבליים, המכונים 'פרצופים' – ישנם שישה פרצופים יסודיים, או שנים-עשר באופן אחר של חלוקה, ואכמ"ל – ישנו פרצוף אחד שאופיו הבסיסי הינו לגדול, להתפתח ולהשתנות, והוא פרצוף ז"א. ז"א –זעיר אנפין – זהו החלק בנפש שכולל את ספירות הלב, זהו הרגש. האר"י ז"ל מבאר, כי סדר התפתחותו של פרצוף ז"א הינו 'עיבור יניקה ומוחין' – מה שמצביע על האופי ההתבגרותי של פרצוף זה, כאשר התבאר לעיל. על פי סדר זה, יש לבנות את המערך החינוכי שמטרתו לבגר ולפתח את חלק הרגש שבנוער.

 

"עיבור", זהו המצב הנתון בו אנו מקבלים את התלמיד. על פי רוב, בטרם העבודה החינוכית, אדם חי את חייו בלא מחשבה יתירה ובלא מודעות – כדוגמת עובר, הטרוד כל-כולו בעצם התקיימותו ואיננו יודע כלל – ואף לחלוטין איננו מתעניין בכך – מה יש מסביבו, או היכן הוא נמצא בעולם. זהו השלב בו התלמיד חי ומתעניין בעיקר ברמה המעשית, ברמת התוצאות.

את העובר מתארים חז"ל כמי ש"ראשו בין רגליו" – דהיינו, ברוחניות, שהמוחין שלו – וממילא גם הלב הנמוך מהם – מסתתרים עדיין בתוך בחינת ה'רגליים', המבטאת בכל מקום את הרמה המעשית-חיונית הנמוכה מכל, את עצם הקיום החומרי בלא שום הרגשה או מודעות. מה שמכונה בקבלה "תלת כלילן גו תלת" – שלוש הספירות העליונות (מוחין) כלולות בתוך שלוש ספירות הלב (מידות), וכולן ביחד כלולות וחבויות בתוך שלוש הספירות התחתונות (מעשים). בפועל, לו יצוייר שנביט בעובר בעודו במעי אימו, לא נראה אלא את רגליו – רק הרמה הזו גלויה אצלו. כל השאר עדיין 'בכוח', לא 'בפועל'. מבחינת היחס למציאות, זהו המצב בו האדם חווה את קושי המציאות וחש שהוא כפוף תחתיו. חוויה זו עשויה להוליד מרירות, ביקורת או אפילו רצון להתנער ולהינצל – אך מכל מקום אין היא מבחינה בשום כוח הנעלה מעל המציאות עצמה.

 

משלב זה, נדרשים אנו לעלות אל שלב ה"יניקה". עם צאת התינוק לאוויר העולם והתנתקותו מרחם אימו, מתחדשת בקרבו הרגשה ומודעות לעצמו ולסובב אותו. מבחינה קיומית הוא עדיין תלוי לגמרי באימו, והתלות המוחלטת ביניקה עוצרת בעד התפתחותה של מודעות שכלית – בשלב זה חי התינוק בעיקר בעולם של תחושות מופשטות, ורצונות שאינם מוגדרים ומובנים; אך שוב אין הוא בלוע באופן סתמי בתוך עצם קיומו, כמו בשלב העיבור. מעתה, הריהו בעל תודעה עצמאית – גם אם עדיין פרימיטיבית במידה רבה. זהו השלב בו מתבהר לתלמיד שהוא עצמו תופש מקום חשוב לעומת המציאות, ואיננו רק חי בתוכה ונגרר לפי תהפוכותיה. הוא מתחיל לתפוש את עצמו כנפרד מן המציאות – אם כי, כתינוק יונק, עדיין הוא עסוק בלהגיב כלפיה ולהתייחס אליה, עדיין אין הוא מוצא בעצמו ערך עצמי נפרד לחלוטין, בלתי-תלוי לחלוטין.

 

מכאן עולים אנו אל שלב ה"מוחין". כאן ה'חלב' מתעכל, ההנקה נפסקת, ותחת יונק הטפל לאימו עולה ומופיע ילד בעל ישות עצמאית, המסוגלת לתפוש באופן מלא את מקומה בעולם, וממילא גם להכיר מבחוץ – ולכן באופן מלא יותר – את הכוחות החיצוניים לה. זהו השלב בו התלמיד מבין את המציאות בשורשה, מכיר אותה מבחוץ לגמרי, מתוך נקודת מבט בלתי תלויה.

 

בכללות ניתן להגדיר ולומר, כי עובר הינו חלק חסר-מודעות מן האם[ד]; תינוק יונק מרגיש את האם; ואילו ילד גדול מכיר ומבין את האם, ולומד לדעת שכל עניינה של האם היה להוליד אותו – ולכן הוא העיקר, והוא הממשיך קדימה.

בדומה לזה, התלמיד בשלב הראשון נסחף בתוך המציאות ומרגיש כפוי תחתיה; בשלב השני הוא לומד להתייחס אליה באופן שקול ולבטא את דעתו כלפיה; ואילו בשלב השלישי הוא מבין שבעצם הוא-הוא עיקר המציאות, וממילא אין טעם בכל העמידה לעומתה. מכאן מתפתחת חשיבה עצמאית-מנותקת, חופשיה ובלתי-תלויה, המעניקה את עיקר הדגש להבשלתנו הרוחנית העצמית ורואה בכל הסובב מעין גרורה חסרת משמעות, שתתהפך בקלות לכל כיוון אליו נפנה אנחנו.

 

וכאן מופיע לנגד עינינו המבנה הראשון של 'הכנעה הבדלה המתקה':

♦ השלב בו אדם חש בעיקר את הצורך בפעולה ובתגובה כלפי המציאות – זה אשר קראנו שמו 'עיבור' – זהו שלב ההכנעה, שכן בו חש האדם כי המציאות מלאה אילוצים, מלאה מועקות, ולפיכך הוא חייב לקום ולעשות מעשה. האווירה הכללית היא של מעין 'פיקוח נפש', או שעת חירום. ממילא נולדת בנפש תחושת ההכנעה – היינו הכפיפות כלפי כוחות חזקים ממך, המאלצים אותך לפעול בכיוון מסויים.  

♦ בשלב הפנימי יותר, מעל הקומה המעשית-מיידית – בשלב אשר הקבלנו לשלב ה'יניקה' – נבנית קומה של התייחסות נפשית אל המציאות. אדם לומד לזהות את הכוחות הפועלים בתוכה ולקרוא להם שמות – טוב, רע, כשר, פסול, רצוי ובלתי-רצוי, ועוד. מוקד הפעילות עובר כעת מן הרמה הטכנית-ביצועית לרמת ההזדהות והרגש, ואדם קובע את מידת הזדהותו או אי-הזדהותו עם גורמים שונים המקיפים אותו. ממילא כאן שולטת תחושת ההבדלה – דהיינו זיהוי הכוחות וחלוקתם – מבחינה נפשית – למחלקותיהם, תוך תהליך של קירוב או דחייה כלפיהם.

[אגב הדברים ניתן להוסיף כי בהבדלה עצמה קיימות שתי רמות – פנימית וחיצונית. ההבדלה החיצונית היא הבדלה של ימין ושמאל – הבדלה המחלקת בפשטות בין דברים טובים לדברים שאינם טובים. ואילו ההבדלה הפנימית היא הבדלה של פנים וחוץ – הבדלה המסוגלת להבחין במהותם הפנימית של דברים, העשויה להיות שונה מתדמיתם החיצונית. זוהי הבדלה בה ניתן לזהות איך בתוך כל מציאות חומרית-נמוכה חבוי לאמיתו של דבר ניצוץ קדוש, כוח א-להי המחייה ומהווה אותו. ממילא מזמינה הבדלה זו עבודה של בירור, המסוגל לרדת עד השיתין ולהבחין בדקויות סמויות מן העין. ואכמ"ל בזה עוד.]

♦ ואילו בשלב השלישי – המקביל לפי דברינו לשלב ה'מוחין' – אדם מסגל לעצמו חירות וכוח במידה כזו, שהמציאות כולה נערכת לפתע מסביבו, תחת אשר היה הוא נתון בכבליה. עתה הופכת המציאות כולה לכלי המשרת את רצונו, אשר הוא-הוא רצון ה' – וממילא פגה ממנה כל מרירות, והכל מתמתק ומתמלא בטעם טוב – ועל כן זהו שלב ההמתקה.

ה. שלושת השלבים במוטבע, במורגש ובמושכל

כבר ביארנו שעשר הספירות נחלקות לשלוש מחלקות:

חכמה, בינה ודעת – ספירות המושכל (מוחין);

חסד, גבורה ותפארת – ספירות המורגש (מידות);

נצח, הוד ויסוד – ספירות המוטבע (מעשים).

וכמו כן כבר הזכרנו כי בתורת הקבלה בכלל כל מידה כוללת את כל חברותיה, ובתוך כל חלוקה גדולה קיימות גם תתי-חלוקות, ובתוכן שוב חוזר הסדר על עצמו, וכן הלאה.

היוצא מכך, שעל אף שמיקדנו את המהלך של 'הכנעה הבדלה המתקה' בעיקר בחלק המורגש שבנפש, עם כל זה תהליך דומה קיים גם בשאר החלקים. ונפרט אותו כעת לפרטיו, תוך הבנת ההבדלים המהותיים הנובעים משונותם של המקומות בהם מתרחש המהלך.

הכנעה-הבדלה-המתקה במוטבע

במוטבע שבנפש, ההכנעה מיוצגת בספירת ההוד. ההוד, עניינו הודאה על האמת גם מבלי לתפוש אותה; הודאה פשוטה, קבלת האמת כפי שהיא, גם אם אינני מבין אותה באמת. ממילא מובן כי הודאה שכזו קשורה בתחושה נפשית של הכנעה וכפיפות-קומה – וכן יובן כי באגד אחד עם ההודאה על האמת ועל מציאות ה', כרוכה כאן גם הודאה בשפלותי שלי ובקטנות תפישתי.

ההבדלה שבמוטבע, מקומה בספירת הנצח, אשר עניינה ניצחון. זוהי התנועה הנפשית ללחימה ברע, למאבק ולהתרסה כנגדו, השואבת את כוחה מעוצמת-אמיתתה של ההודאה שבהוד.

ואילו ההמתקה שבמוטבע, היא ספירת היסוד – חותם הברית, מקום המימוש וההגשמה, אשר עניינה להצליח לבטא בפועל את מה שאני תופש כרצון ה', להצליח במאבקי כנגד המציאות המתנגדת, וממילא להשרות הרבה מתיקות של טוב בעולם.

הכנעה-הבדלה-המתקה במורגש

בחלק המורגש שבנפש, התהליך עובר התמרה והעלאה למדרגה גבוהה יותר. ההכנעה שבמורגש מקומה בספירת התפארת, המגלה את יקר ה' ואת תפארת גדולתו, וממילא גורמת לאדם לעמוד מול גילוי זה – "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – מחריש ומשתאה, מודע לאפסותו שלו לעומת גודלו של הגילוי, ועל כן מוצף בתחושה של הכנעה. אמנם הכנעה זו הינה מעודנת יותר מהכנעת ההוד עליה דיברנו קודם – שכן כאן כבר יש לו לאדם תפישה מסויימת בזה שהוא נכנע כלפיו; הוא רואה משהו, קולט משהו בחושיו, ולכן ממילא הוא חש כי במקום עמוק כלשהו הוא באמת שייך לאותו דבר גדול שמתגלה עליו.

ההבדלה שבמורגש, מקומה (כמובן מאליו אולי) בספירת הגבורה. הגבורה, היכולת הדינית, היא ה'סכינא חריפא' החותכת, מלה ומבדילה בין טוב לרע, אסור ומותר וכן הלאה. זוהי הבדלה פנימית יותר מזו שבמידת הנצח המוזכרת לעיל, שכן ההבדלה שבנצח כל-כולה מעשית, ביצועית – בעוד שכאן, במורגש, ההבדלה עוברת למישור העקרוני, למישור של הזהויות.

ואילו ההמתקה שבמורגש מקומה בספירת החסד, אשר עניינה להשפיע טוב ללא גבול – רצון המתעורר באדם ממילא לאחר שבסכין הגבורות והדינים עלה בידו לסלק את הרע מן המציאות אשר לפניו. המתקה זו גם היא פנימית יותר מהמתקת היסוד שבמוטבע; שכן בעוד שבמוטבע מתמצית חוויית ההמתקה בעצם ההצלחה 'לעשות משהו', כאן ההמתקה נוגעת יותר אל הנפש פנימה, ומתבטאת לא כל כך בהצלחה הממשית כמו בתענוג הרוחני שבמציאת הטוב, בחוויה החיובית הנולדת מזה.

הכנעה-הבדלה-המתקה במושכל

בחלק המושכל שבנפש – המוחין – ההכנעה מקומה בספירת החכמה. שכן חכמה, עניינה 'ברק המבריק מלמעלה', הופעה של אור מופלא ממך, המאלץ אותך להיפתח, להיכנע ולהתבטל למולו. זהו עומק פירוש רש"י אודות המילה 'חכמה', המתבארת לדבריו כ"כל מה שאדם למד מרבו". למד מרבו – דהיינו מקבל ממקום גבוה הימנו, קבלה הספוגה כל-כולה בהתאיינות ובביטול כלפי מה שאיננו לפי מדרגתך.

ההבדלה שבמושכל, מקומה בדעת. ומפורשים הדברים בירושלמי ברכות אודות ברכת ההבדלה שבעמידה למוצאי שבת, אשר תיקנו חכמים לאומרה בברכת הדעת דווקא, ופירשו חז"ל טעמם: "אם אין דעה – הבדלה מנין?" – דהיינו שהדעת היא הנותנת לאדם את הכלי ואת היכולת להבחין ולהפריד בין דברים שונים. זוהי הבדלה עמוקה יותר מהבדלת הגבורה שבמורגש; שכן בעוד שהגבורה מעניקה לאדם בעיקר את האומץ ואת העוצמה למול (מלשון ברית מילה) ולהפריד בתודעתו בין טוב לרע, הרי שהבדלה זו שבכאן נוגעת לעצם היכולת לזהות את הטוב והרע, עוד לפני שנוצרת התגובה הנפשית הראויה כלפיהם.

ואילו ההמתקה שבמושכל, מקומה בספירת הבינה. עניינה של הבינה הינו הבנה פנימית עמוקה, אשר בראשיתה מהווה מקור ממנו הולכים ומשתלשלים הדברים בפועל, ובאחריתה מהווה נקודת כינוס וחזרה – כאשר מתוך המציאות המפורדת והמעורפלת שנתהוותה ממנה הולך ומתבהר השורש האחדותי המקיף באמת את הכל. בעולם הבינה, מתמתקות בעיותיה של המציאות באור ההבנה כי באמת "לית אתר פנוי מיניה", ובאמת הכל אחוז וקשור תמיד במקורו, בה' יתברך. לכן מעניקה הבינה יציבות נפשית, שמחה פנימית, רגיעה ושחרור מלחצים. זוהי ההמתקה הגבוהה מכולן: עוד לפני התחושה הממשית של מתיקות והזדהות עם הטוב שבמורגש, וכל שכן לפני הניצחון על הרע בעולם המעשה שבמוטבע, כאן באה הבהירות הפנימית היסודית המבטיחה כי באמת הכל טוב מאוד כבר עכשיו, וכי רע ממשי איננו קיים. אם ישנו רע, הרי שמקומו הינו בתודעה האנושית – וכשזו תתלבן ותתברר, יעלם גם הוא ממילא. כאשר יובן ויובהר בכל העולמות מה שמאיר בגילוי רב בעולם הבינה, כי אז יתמתק הכל מאליו. ולא בכדי מקובלים אנו כי בספירת הבינה – אשר בהיחבא משמשת כמקור הדינים והסתרות שבעולם – בה דווקא נמתקים הדינים באופן הנעלה ביותר: "אין הדין נמתק אלא בשורשו".

 

נהוג להגדיר כי ההמתקה שבמורגש – זו המזדהה עם הטוב ו'שוכחת' מעוצם מתיקותו את מציאות הרע – הינה 'המתקה בימין', כלומר המתקה שאיננה יוצרת מהפך במציאות אלא פשוט 'מעלימה' את הרע, קוברת אותו ומפיגה את טעמו בכוח ריבוי הטוב ושימת כל הדגש עליו בלבד, בעוד שההמתקה הגבוהה יותר – זו שבמוחין, זו שבבינה – היא 'המתקה בשמאל'; כי על כן נוטלת היא ללא מורא גם את הצד השמאלי והכעור למראה שבמציאות, ומעלה גם אותו כפי שהוא אל ה', מגלה את עוצם הטוב הגנוז בו, ומאיינת את הרשע הדמיוני החופה עליו מבחוץ. וזה שורש חילופי המקומות – שהרי החסד, שהוא מקום ההמתקה במורגש, שייך לספירות של קו ימין, ואילו הבינה – מקום ההמתקה שבמושכל – שייכת לקו שמאל, ולא עוד אלא שהיא ראשיתו של קו שמאל. דהיינו שה'המתקה בימין' הינה ריבוי אור הדוחה מאליו את החושך – בעוד שה'המתקה בשמאל' מתעלה עוד יותר, עד שהופכת היא את החושך עצמו – לאור. כי על כן שייך עולמה – עולם הבינה – לעולם התשובה, המהפכת זדונות לזכויות.

ו. סיכום מעשי

על אף שלאורך כל הדרך השתדלנו להקפיד על קישורם של העקרונות התיאורטיים לנושאים העומדים בפועל על סדר יומנו בבואנו לחנך את הנוער, עם כל זה נפרוש כאן כעת בע"ה את מסקנותיהם של הדברים ברמה הפדגוגית-מעשית ככל שנוכל. ניתן לראות פרק זה כסיכום המאמר – ואולם לאמיתו של דבר גם נקודות שטרם נתלבנו עשויות להתחדש ולהתחדד כאן.

א. ככלל, עיקרו של המהפך שאנו מנסים ליצור, הינו בהעברת מרכז הכובד של החשיבה וההתייחסות מן המציאות הסובבת אותנו – אל תוכנו פנימה. להבין ולהסביר שיש בכוחנו להיות הרבה יותר משמעותיים ממה שהננו כעת, שיש ביכולתנו להיות לא מגיבים אלא יוזמים, לא להיגרר אחרי המציאות אלא ליצור אותה, ולא להגיב כלפיה אלא לאלץ אותה להגיב כלפינו. נפשית, משמעותם המיידית של הדברים הינה בהפיכת האווירה מאווירה של לחץ, פחד, כעס או ביקורת – לאווירה חיובית ומשובבת-נפש של עשייה, של אמונה ושל ביטחון. מהפך אשר כזה, שורשו נעוץ בהטמעתה של ודאות פנימית – הנרכשת בתחילה באופן לימודי ואמורה לפעפע עם הזמן אל תוך הנפש פנימה – באחדות ה' הכוללת הכל, ובסופם המתוק של הדברים, המובטח – ואף קיים ועומד – כבר עתה.

ב. מתוך אותה ודאות פנימית עמוקה, תעלה לבסוף ותופיע גם הביקורת על המציאות – אך הפעם היא תבוא מנקודת מבט חופשית-עליונה, בלתי תלויה. שפיטת המציאות תתבצע במושגים של טוב ורע, לא במושגים של מועיל ומזיק. בכל מצב בו נפעל באופן של התנגדות כלפי המציאות, לא נעשה זאת מתוך תחושה שהמציאות מסכנת אותנו ועל כן חובה עלינו להיאבק בה, אלא מתוך תחושה שיש כאן לפנינו דבר שלפי האמת איננו טוב, דבר שאיננו משקף כהוגן את רצון ה', ולכן עלינו להכריתו או לתקנו.

ג. על בסיס הרקע הרוחני הנינוח הזה, נרד לפי הצורך גם לרמה המעשית והביצועית. כאשר הרקע יעמוד איתן בפנימיות נפשנו, הרי שיקל עלינו לכוון את דרכינו בעולם המעשה. היסודות הנפשיים שהנחנו עד כה ישמשו כאבן בוחן וכמידת-משקל לפעילותנו, וקטנות-המוחין המתלווה באופן טבעי לכל מערך ביצועי תתמתק ברוחב-דעת יציב המלווה אותה באופן פנימי לכל אורך הדרך.

 

אלה הן נקודות היסוד. במפגש עם קבוצות של נוער, סביר להניח שנמצא לפנינו ספקטרום רחב למדי של דעות, השקפות עולם והלכי-רוח. השלד היסודי הזה שבנינו כאן עשוי להידרש לשינויים ולגמישות – בסדר, בדגשים וכד'. תפישת הדברים באופן פנימי אצל המדריך חשובה לפיכך מאין כמותה. לקראת האתגרים שבדרך, שומה עלינו להתמלא ביציבות רוחנית, בעצמאות פנימית, באופטימיות וביכולת לראות במציאות יותר ממה שגלוי בה לעיניים.

בכוח הזה – הנובע ממעיין פנימיות התורה אל תוך נשמותינו – נקום ונתגבר, ו"באלקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו".



[א] כדוגמת זה מובא במאמר ידוע של רבי נחמן מברסלב ע"ה (עי' ליקו"מ א' רפ"ב) כי "על ידי זה שמוצא בו" – ברשע – "איזה (אפילו) מעט טוב, ודן אותו לכף זכות – ע"י זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויכול להחזירו בתשובה". דהיינו שחשיפת הטוב המונח בעומק המציאות, גם אם הינו נסתר מאוד (כדוגמת טובו של הרשע, אשר – לטענת ר' נחמן – ודאי מוכרח להימצא), לא רק את תודעתי שלי היא משנה, אלא גם את המציאות עצמה, הנחשפת מכוח הבירור הזה אל הטוב הגנוז במעמקיה ולומדת לראות בו את עיקר מהותה. ממילא מתבטלות ממנה כמה וכמה קליפות, ומסכים מבדילים נעקרים ונעלמים, והריהי הולכת ושבה אל ה'.

 

[ב] כהערת אגב ניתן לומר כאן, שדרך זו שאנו מבקשים להורות במידה מסויימת עומדת במהופך לדרך הוראתו של הראי"ה קוק זצ"ל, אשר הנוער מחונך ע"פ רוב לפי רוחו. הרב קוק זצ"ל היה בקיא גדול ועצום בכתבי הקבלה, וכפי שהוא עצמו מעיד, 'היסוד הרזי' הוא העומד בבסיס משנתו הרעיונית העשירה. אמנם במתכוון ובמודע העמיד הרב את אותו יסוד בהיחבא, ולא בגלוי – שכן לגבי-דידו מוטב לבאר את תוצאותיהם של הדברים מאשר לעסוק בהם כפי שהם במערומיהם. לפיכך, הקורא בכתבי הרב ימצא עושר חווייתי רב מאוד – אך בלא ידיעה מוקדמת לא יוכל להעלות בדעתו כי חוויה מרנינה זו הכתובה שם, בעצם יסודה בתבניות קבליות קלאסיות. משל למה הדבר דומה, למי שמציג בניין כליל-יופי – בוודאי יסתיר את השלד ואת הפיגומים, אף על פי שהם יסוד הכל, ולא יראה לקהל אלא את הנוי החיצוני המבריק, המחפה על שורשי הדברים.

שיטתנו שלנו הולכת במהופך. אנו מתחילים בהצגת היסודות – ואז, צעד אחר צעד, הולכים ומקיפים אותם בקרומים חיצוניים יותר, עד לקרום האישי-חווייתי הנמוך ביותר. הטעם בדרכנו הינו, שאנו מבקשים לא להציג את הבניין היפה – כי אם להעניק לנוער את הכלים ואת היכולת לבנות בניין כזה בכוחות עצמם. ולזה לא יעזור שום ברק חיצוני; מלאכת הבניין – מתחילה ביסודות. ואכמ"ל.

[ג] להבהרת הדברים ניתן להשתמש בדוגמא מעולם לימוד הגמרא. 'שיר כפול' דומה למבנה הקלאסי של הסוגיה התלמודית, בה מופיעים צדדים שונים, סברות שונות, אוקימתות ואפשרויות שונות להסבר. ה'ראש' הלמדני השגור הינו ראש של איזון ושל נשיאת הפכים, המודע תמיד לאפשרויות השונות, משתעשע מן המורכבות שבסוגיה, ואיננו חותר לשום הכרעה. לעומת זאת ב'שיר משולש' מופיע הרצון "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" – להכריע ולהחליט ביו האפשרויות השונות, להצביע על כיוון מסויים ולבחור בו. כאן האיזון האופקי משתנה והופך להליכה אנכית, כלפי מטה, הליכה המאחדת ומגייסת את כלל הוכחות לכיוונה של הכרעה.

[ד] כן מצינו בחז"ל: "עובר ירך אימו". והלשון מדוייקת, 'ירך' דווקא – בבחינת ה'רגלין', כאשר התבאר לעיל.