דרך מצוה לציבוריות יהודית ר' עודד כי-טוב

מצוה עלינו להקים מדינה ריבונית, ליטול אחריות טוטאלית ולהיות "יד ישראל תקיפה על עצמן".

מאמר זה, שנדפס בעיתון נקודה, נכתב כתגובה למאמרו של ר' זאב קיציס באותו עיתון (גליון 313), בשם "החזון ושברו – אב ובנו ומדינת היהודים". המאמר עוסק בדברי ר' אליהו כי-טוב זצ"ל בפרק שכתב על יום-העצמאות כתוספת לספר-התודעה הנודע שלו, ובדברי ר' עודד כי-טוב יבדל"א – בנו של ר' אליהו – אשר ניסח את "מגילת העצמאות החדשה". המאמר שלפנינו עומד בפני עצמו (והשמטנו ממנו את שורות הפתיחה).

השאלה העיקרית איננה היחס הרגשי למדינת היהודים דהאידנא, אם להתייאש ממנה ולפנות לאוטופיות למיניהן, או להכיר בטובה ולפעול במסגרתה בענוה, בתפלה ובתקוה; הענין גם לא בשאלה אם לקבוע מסמרות לקב"ה ולכפות עליו את הבנותיך, או לאפשר לו להפתיע אותך. השאלה היא האם יש היום ביד שלומי אמוני ישראל תורת ציבור – ומצות ציבור – שתוכל להדריך את פעולותינו כיהודים (וממילא גם להתמצא התמצאות כל שהיא) במצב הנתון, או שמא אין, ואז לא נותר לנו אלא לדחוק את התורה לקרן זוית של חיי משפחה וקהילה, כבגלות אשר אז "מלכה ושריה בגוים אין תורה" (משמע: תורת-ציבור, כי אין ציבור של ממש אלא בארצו כנודע), ולהניח את הציבוריות לקיסר, הוי אומר לנכרים (או, להבדיל, ליהודים עוזבי תורה), ולשיטת-מדינה נכרית, שבודאי אינה נעדרת כח, יופי וחכמה – ובודאי גם היא מונהגת בהסתר על ידי "שכינתא בגלותא", בלב מלכי גוים ושריהם אשר ביד ה' ללא מודעותם לכך – כידוע ש"חכמה בגוים תאמין", היינו נסיון מצטבר לגבי תפיסת היש הנתון ושימורו, אך "תורה בגוים" – לתפוס כיוון ולהוליך את הנתון אל תיקונו וגאולתו – "אל תאמין".

 

Read More 

ההכרעה בשאלה זו היא קריטית, שכן אם הכרעת שיש תורה ומצוה בדבר, ממילא הכרעת שדרך התורה והמצוה ריאלית, שהרי אין הקב"ה בא בטרוניא עם יהודיו לצוותם על פנטזיות פרועות ומסוכנות שאין הדעת מתיישבת בהן – ויתר על כן: היא לבדה ריאלית ובלעדיה אין קיומנו (או קיום ריבונותנו) מובטח, וכחתימת פרשת המלך-המדינה הראויה "למען יאריך ימים וגו'", ומכלל הן אתה שומע לאו; מאידך, אם הכרעת שאין תורה ומצוה בדבר, הרי הכרעת "לטובת" הגלות, בה כל פעולה ציבורית-גאולתית-משיחית היא בחזקת "עליה בחומה" הזויה ובלתי-ריאלית-בעליל, ועלולה להתיר את דמם של ישראל כצבאות ואיילות השדה, וזאת בלא הבדל אם הנך משוללי המדינה הציונית, מן האדישים לה, מן המשתוממים נכחה, מן החוגגים אותה, מאומרי חצי הלל או הלל שלם, בברכה או בלי ברכה. 

ועוד זאת: אם הנך הולך בדרך מצוה, הרי דרכך מאירה לפניך גם אם לא "ישתף הקב"ה פעולה" ולא יתמלאו ציפיותיך; מתוך אותה גישה תדע ותבין היכן ובמה טעית ואיך להתקדם ולתקן עד שיתגשמו הבטחות המצַווה במלואן. מאידך, אם אין כאן דרך מצוה, אפילו תעשה את שלך בשלמות ובתמימות ישרה, שום דבר אינו מובטח שהרי אתה "בעונש" ולא כאן ועכשיו חלות הבטחות התורה.

[מכל מקום, דרך שלישית אינה לגיטימית מבחינת שלומי אמוני ישראל, היינו לחשוב שיש כאן דרך תורה אך היא "הזויה" או "אוטופית" ובלתי מתיישבת; יש כאן מצוה אך אינה "ריאלית" –  הרחמן יצילנו מזו הדעת! כך מתפוגגת לה תקפותה של התורה כולה, כך מטילים ספק בבחירת ישראל וכך מגיעים עד מהרה למסקנה שעזב ה' את הארץ. זה מה שכמעט אירע לאבותינו בחורבן בית ראשון, וזה מה שאירע בדורותינו למיעוט מבני עמנו שהתבולל בגוים. ואם אולי במקצת מ"קליפה" זו נגועים אנו כולנו במדה זו או אחרת עד שימלא כבוד ה' את כל הארץ, הרי עלינו להכיר בה כ"קליפה" ולא להשלים עמה במודעתנו].

 

לדידי על כל פנים, וסבורני שרוב אחינו בני ישראל, הישרים עם א-ל, אינם רחוקים מכך, ההכרעה ברורה וחד משמעית: "שלש מצוות נצטוו [ציבור] ישראל בכניסתם לארץ" והראשונה להם להעמיד מלך, הוי אומר: להקים מדינה ריבונית, ליטול אחריות טוטאלית ולהיות "יד ישראל תקיפה על עצמן". וכך מפורש בתורה: "כי תבוא אל הארץ... וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים... שום תשים עליך מלך" – מצוה לשעתה ולדורות, כדעת-נוטה בחז"ל ובפסקי רמב"ם ושאר מוני המצוות. לטעון הלכתית כי טרם באנו אל הארץ, או טרם ירשנוה כי עדיין כפופים אנו לגורמים בין-לאומיים וכו', הרי זו קולא מופרזת הגובלת ברוע לב – כלום בימי התנ"ך לא היו באזור מעצמות בין-לאומיות? וכלום לא נאספו פלשתים למלחמה כששמעו שהומלך שאול? – יש ויש חששות וסיכונים כאז כן עתה, אולם דרך המצוה אומרת: מרגע שהינך רוב בארץ עליך-מצוה להיות ידך תקיפה על עצמך וליטול אחריות טוטאלית, ולא להניח חללים – כבימי שפוט השופטים ושבוט השבטים – המזמינים או מניחים מקום לשליטת זרים עם כל המשתמע מכך.

ודוק: מצוה זו קיימת גם נוכח הרצון להקים מדינה ככל הגוים! וכפי שבא הנוסח בכתוב. כפי הנראה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאי אפשר להם לישראל לדלג על השלב הזה, שאין טבעי ממנו כאשר אתה בא ממצב טרומי, בו נתון היית לשליטת עמים שקדמה מלכותם לפני מלוך מלך לבני ישראל [ובמקביל – כפי הנראה אי אפשר למלכות בית דוד שתופיע בלי שתקדם לה מלכות שאול שבביתו נתגדל דוד], אם כי מובנת היטב אי-הנחת האלקית מחוסר היכולת לקפוץ ישירות למלכות-מדינה בנוסח ישראלי מקורי (כדלהלן), מה שמסביר היטב את רתיעתו הראשונית של שמואל מבקשת המלך. מכל מקום צוה הכתוב "שום תשים עליך מלך" על כל פנים, וכך נצטוה שמואל וכן עשה בסופו של דבר לא-בלי התלהבות.

 

כך אז, וכך בדיוק בדורנו אנו: הקמת המדינה – קרי: הכרזת הריבונות – מצוה גמורה היא, ולפיכך קדושה וברכה בה, ומכוחה קיימת מדינת ישראל עד עצם הימים הללו. אכן, מאחר שהתייצבנו בדרך מצוה, נצבים אנו מיד בפני המצוה הבאה בענין: מצוה נפרדת, העומדת בפני עצמה: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא", והתרגום לעולמנו שלנו: מרגע שנטלת ריבונות, ולוּ במחשבת "ככל הגוים" – "צא מזה"! אל תכפיף את הריבונות למערכת נכרית – חכמה והגונה ומתקדמת ככל שתהיה – אלא משלך ומתוכך תחצוב את כללי המשחק, את דרכיה וכיווניה ומהלכיה של המדינה, וכך – ורק כך (עם שאר המצוות שבהמשך הענין) – תאריך הריבונות ימים, תוסיף אומץ ותרבה חיילים לטוב לה ולטוב לעולם כולו [במדה רבה ניתן אף לומר שעיקר מצותה וקדושתה של מדינת-יהודים-אשר-ככל-הגוים, אינו אלא מחמת הרקע הנח והנכון שהיא מספקת למצוות ההמשך – לכונן בה מערכת יהודית-יחודית שבאמת רק היא מבטאת בשלמות את הריבונות ומאריכה את ימיה, מה שלא ניתן להעשות – וממילא לא לחייב – בטרם היות מדינת יהודים].

ובנקודה זו, עלינו להודות ביושר לבב, כשלנו לגמרי ומעיקרא: בו ביום שקיימנו את מצות הקמת הריבונות, עברנו להדיא – ומרצון, באין גורם חיצוני שכפה אותנו לכך – על המצוה השניה, וכופפנו במוחלט את הריבונות למערכת נכרית ומושגיה, מה שבא לביטוי קודם כל ב"מגילת העצמאות", שלהוציא כמה קישוטי לשון כל-עיקרה מצהיר ואפילו זועק שלא באנו לחדש חידושים בתורת מדינה – כי אין כזו בידינו – אלא להשתלב במשפחת העמים הנאורים, ומקבלים אנו עלינו באהבה את כללי המשחק הנהוגים. אם מתחילה היו פה ושם מעטים שהשתעשעו בתקוה שמצוה תגרור מצוה ועתידה לצמוח איכשהוא מתוך הריבונות דרך-מדינה יהודית, הרי מהר מאד נתבדו התקוות, ואדרבא, מיום ליום הופנם –­ באמצעות ריבי-רבבות חוקים ותקנות, ושיח ושיג ציבורי-תקשורתי אינסופי ברוח מגילת העצמאות – הזיהוי האוטומטי בין מדינה, קרי ריבונות, לבין מערכת חילונית-דמוקרטית חפה משמץ של יהודיות-יחודיות, מערכת של סתם, חסרת פשר של ממש, הבאה משומקום והולכת לשומקום.

 

הזיהוי הזה בין שני מושגים שונים בתכלית, "עזר" מצד אחד לרבים מתופסי התורה להתנתק מכל החבילה, ולחזור מנטלית לגלות הישנה והטובה תוך כדי איבוד ענין ו"מבינות" ב"מצוות המלך" שנתחדש חיובן בארץ ופטירת עצמם מכל וכל מעיסוק במתחייב מהן. מצד שני גרם הזיהוי הזה לרבים אחרים משומרי התורה לקדש יחד עם הריבונות גם את המערכת הנוכרית, ולבלוע אגב כך כמויות של צפרדעים בהכשר מפוקפק. כפועל יוצא מכל זאת – איבת עולם בין שני המחנות, בלא שיושם לב לדמיון העקרוני ביניהם: הסכמה למעשה כי "אין מה לעשות" עשיה ריאלית לתיקון בשרש של המדינה, כי אין בידינו תורת מדינה ומצות מדינה, ולא נותר לנו אלא לעסוק – כבגלות – בשימור וטיפוח המגזר, כאשר המוני בני המדינה, עמך בית ישראל שבאו הנה לשם – ומכח – הריבונות הקדושה, יהודיותם נשחקת ונאנסת כרחל לפני גוזזיה תחת גלגלי המערכת הזרה לרוחם.

 

אין טעם לחפש אשמים במכשלה הזאת שמעיקרא, ועל כל פנים סיבותיה, כאמור, מובנות וטבעיות לגמרי, אך יש ויש צורך להכיר בכך שאכן כאן שרש הקלקלות שבחיינו ומכאן בדיוק – ולא מממשלה כושלת או קואליציה מזדמנת, לא ממנהיג עלוב נפש או משופט ערל לב כזה או אחר – הספק הקיומי וערעור הבטחון העצמי של הריבונות היהודית הפושה והולך בחיינו; מכאן ההכרעות המוזרות, הנסיגות האומללות, חולשת הדעת וטמטום הלב ושאר מרעין בישין שמחמתם יד ישראל על התחתונה בכל הצמתים שבחיינו, ללא יוצא מןהכלל, כאשר על כל זה מנצח בית המשפט העליון (מוסד שראשיתו נעוצה בטרם כינון הריבונות היהודית וראשוניו תרבותם גרמנית או בריטית וברובם פקפקו בעצם ייסוד הריבונות, או אף התנגדו לו) המרגיש –בצדק! – ומקרין שוב ושוב כי רוחה של המערכת הנכרית הנהוגה סותר לא רק את המושג מדינה יהודית אלא אף את המושג מדינת יהודים! (כאשר, לשיטתם, המערכת עיקר, ותלך-לה הריבונות היהודית לגורלה). וכך מתכרסמת ומתפוגגת לה הריבונות משעה לשעה, צעקה ואין מושיע לה.

 

מן התובנה הזאת עולה מסקנה ישירה כי אין תיקון למצב אלא בשנחזור לנקודת השבר. בדיעבד נתברר כי ה"הוה אמינא" של התורה – "אשימה עלי מלך ככל הגוים" – יש בה בכדי להחזיק מעמד לפחות ששים שנה (ואם לנסות להבין קצת ב"כבשי דרחמנא" ניתן לשער שהיה צורך בכך – כמו בציונות החילונית בכלל – מצד הרחמים העליונים בכדי לאפשר לנדחי ישראל הקרובים להתבוללות לשמר את העצם היהודי שלהם על ידי האפיק הזה של עיסוק במצוה רבה של כינון ושימור הריבונות הישראלית, ובודאי שכרם עמם – ולוּ בזאת שזכו הם ובניהם להשאר יהודים), אך דבר לא מונע בעדנו מלהעמיד עצמנו במחשבתנו – ו"במקום שמחשבתו של אדם, שם הוא כולו" כדברי רבינו הבעל-שם-טוב – ברגע כינון הריבונות, ולעסוק – בראש וראשונה אנו, שלומי אמוני ישראל – בכל מאודנו בהצבת תורת מדינה ומצות מדינה ממקור ישראל, ובהגדרת אופיה הכולל המיוחד לה; להעלות זאת לראש סדר היום הציבורי שלנו במוצהר כמצוה ראשונה במעלה; לערוך דיונים פומביים בנושא לעיני כל ישראל ולצבור חומרים ורעיונות מושכלים ומשוכללים ולקרבם אל הריאליות תוךודאות מראש שהדבר אפשרי ויצלח מאחר שבמצוה מעשית עסקינן. כל זאת לפי שעה כאלטרנטיבהתיאורטית למימוש וקידום הריבונות שרוצה בכל מאודה ומכינה עצמה להכנס תחת המערכת הנוכחית כאשר זו "תרים ידים" לנוכח ערימות הבעיות הנצברות והולכות בפניה, או שתאבד סופית את שארית אמון הציבור בה.

המערכת הקיימת-לפי-שעה מתקבלת כנתון, כעובדת-טבע שכאמור, יש בה מצד עצמה כח ויפי ותבונה ובודאי עדיפה היא מאנרכיה גמורה, אך כופרים אנו לגמרי ב"ערכיותה"; בשום פנים אין בה לדידנו לא תורה, לא מצוה, לא קדושה ולא ברכה, לא תקוה ולא תוחלת, ובתור שכזו דווקא מהוה היא רקע נח לעבודת ההכנה שלנו. אין לנו שמץ של אמון בה ובסיכוייה לקיים, ובודאי לא לקדם, את הריבונות היהודית לאורך ימים; אין לנו שום ציפיות ממנה בכיוון זה ולכן גם איננו זקוקים להתחבט ולהתלבט ולהתקוטט עמה; פשוט חדלנו מלהתמסר אליה, מ"לתת לה את הנשמה", ומלקבוע על פיה את קני המדה שלנו או את הערכותינו ביחס ל"ריאליות". במדה שאנו מוצאים עצמנו פועלים במסגרותיה, הרי זאת רק לצורך חיי שעה וצרכים אישיים-אנושיים לגיטימיים, אך בכל מקרה של צורך בהכרעה ערכית-מוסרית-ציבורית מדריכה אותנו כיהודים דרך המצוה אשר לה בלבד אנו מגוייסים באמת ולאורה אנו מכלכלים צעדינו.

 

נקל לראות את היופי או את הרווח בגישה הזאת, מעבר לאמיתותה ופשטותה הניכרים מתוכה: קודם כל היא מאפשרת ממנה-ובה שיתוף של ממש בין חלקי הציבור הנאמן בהיותה "נושאת הפכים": מודה בכל (– בקדושת הריבונות) וכופרת בכל (– במערכת הנכרית-מעיקרא) כאחד; שנית, היא מסוגלת לעניין לעורר ולחבר-מחדש רבים מ"עמך ישראל", בני המדינה, שאינם מוצאים את מקומם במגזרים הקיימים, אך כואבים באמת את המצב והיו רוצים מדינה ריבונית באמת הכפופה לכללי משחק יהודיים, אלו המכונים בדרך כלל "מסורתיים", ובעצם "חילוניותם" היא מסגרתית בלבד, כל עוד אין באופק שום קריאה למדינה יהודית וההנחה הפשוטה היא ש"אין דבר כזה"; שלישית, היא מהווה אור בקצה המנהרה ותקוה כל שהיא לעתיד להמוני המיואשים מן המצב; ורביעית – כסיכוי לא גדול – עלולה היא – במדה שתפשוט ותלך – להחדיר במערכת הקיימת עצמה חשק להתעשת ולנסות להתיר עצמה מבית האסורים בו היא חבושה ולהתגייר "גיור כהלכה".

 

כפעולה ראשונה המייצגת בבהירות את הגישה האמורה, עלתה ההצעה – בראשית ימי אוסלו, כשכבר נסתמנה לכל התדרדרותה של הריבונות על ידי המערכת – להציב מגילת עצמאות חדשה למדינה היהודית, והכוונה כמובן לא לייצג חוגים קיימים כלשהם, ובודאי לא להציעה כאתגר למערכת הקיימת השבויה בקני מדה זרים ומוכרים לעייפה, אלא לפתוח דיון פנימי בשאלה: אלו כללי יסוד יש להן לתורה ולמצוה להציע להתנהלות מדינה יהודית ריבונית, ואגב כך לנסות לקדם את העתיד-לבוא ע"י עצם הדיבור בו, בדרך של פיתוי, היינו החדרת חשק לאיזשהוא עונג נעלם, ולעורר את אותו "ניצוץ משיח" החבוי כידוע אי-שם בלב כל יהודי (מאליו מובן לפיכך שהדברים מופנים אך ורק למי שהדברים "עושים לו טוב" – אולי משום שרע עליו מאד "המצב" ו"לבו דואג בקרבו" – ולא למי שדברים כגון אלו "עושים לו רע". משום מה נדמה לו לכותב שרוב העם מצוי בקטגוריה הראשונה). במסגרת זו נכתבה אז טיוטה שכל עיקרה נסיון לתרגום עכשווי של כל פרשת המלך ומצוותיה, שלדידי היא עצמה פרשת היסוד לאופי המדינה היהודית הרצויה והאפשרית. אופן ההפקה של המגילה מתוך הפרשה הוסבר באריכות בחוברת מיוחדת שמן הסתם תופיע מחדש במדה שאכן יעלה הנושא על סדר היום, והדברים תלויים במדה רבה בנקודה ודומיו. באמת קצת תמוה בעיני שעד כה לא ראה לנכון העורך, ידידי ר' מוטי קרפל שהיה בעצמו בסוד הענין, להציג את נוסח נוסח הטיוטה במלואו לשם פתיחת הנושא לדיון רציני.

 

מובן מאליו שכניסה רצינית אל הנושא של תורת מדינה יהודית, זקוקה לתשובות-מן-המוכן בנוגע לכמה וכמה שאלות בוערות בנושאים שונים בחיינו, אכן עצם הגישה המניחה מראש שתורת ציבור ומצות ציבור ישנן בידינו ונוהגות בימינו, וכי הן הן הריאליות במיטבה, מאפשרת להפיק ויהי-מה – תוך כדי דיון ציבורי בפרשיות הרלוונטיות בתורה – בזמן לא ארוך כללים ופרטים מאירי עינים ומשמחי לב בכל נושא שבעולם, ואכן יש ויש בידי הכותב – ובלי ספק בידי רבים אחרים – רעיונות יצירתיים מן הסוג האמור בכמה וכמה תחומים. מה שחסר כאן היא המסגרת הציבורית הפותחת, שהיא לבדה מסוגלת להוות כלי רחב המזמין ושואב לתוכו מכלול של חומרים.

 

ומה יאמרו הגוים? בניגוד לסברה הנדושה – תוצאה ישירה מן ההתבטלות שלנו למערכות נכר – דומה כי דווקא לזאת מצפים המתוקנים שבגוים (והרי ברור שרק אליהם צריך להתייחס!) מאיתנו היהודים, שכבר הביאו לעולם את התנ"ך ושכידוע "אפשר לסמוך עליהם" שלא יצר ההרס מניע אותם – שנתנסה בעצמנו ואחר כך ננחיל לכל תורת מדינה חדשה שתגאל סוף סוף את האנושות מסתמיותה וריקנותה של הדמוקרטיה שאין בה נחת-של-אמת, וכידוע לגוים מכבר ש"היא המשטר הגרוע ביותר פרט לאחרים" – הידועים לגוים מנסיונם. אולם הלב לא חדל לצפות למשהו טוב, ולא רק הכי-פחות-גרוע, והיכן ימצא הטוב ("אין טוב אלא תורה") אם לא בקרב היהודים ה"טובים" ( – אלו ישראל, ככתוב "היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם"), שלכאורה רק בידם "תורה" (ולו כמושג בלבד). ההצקות האינסופיות דהאידנא מצד הגוים "על חודו של קראוון" אינן אלא על חוסר הנאמנות מצדנו לכללי המשחק הנכריים שקבלנו עלינו מרצון, אך משנציב את הכללים המאירים והשמחים שמשלנו לעיני כל הגוים מראש, באמונה וביושר לבב, הסיפור שונה לחלוטין. וכמובן – האופטימיות הזו גופא היא תולדה של גישה יהודית הרואה עצמה אחראית ל"צורת אדם" כצלם אלקים, ולכן גם מאמינה בגרעין האמת, הטוב והיושר הטמון בכל הנברא בצלם.

ומכל מקום, גם במבט אובייקטיבי מפוכח, נטילת עצמאות לקביעת כללי משחק מתוך מדינה ריבונית קיימת, היא הרבה-פחות פנטסטית והרבה יותר ריאלית ממה שכבר ראינו בעינינו – כינון מדינה יש מאין לאחר אלפים שנות גלות (אם כי בפנימיות ובאמת לאמיתו, העצמאות הרוחנית משמעותית יותר מזו הפיזית).

* * *

ולסיום מעט על אבא ז"ל ודרכו: תנועת פאג"י הוקמה בארץ כעשר שנים לפני קום המדינה על ידי אבא ז"ל וחבריו – עולים צעירים מחוגי אגודת ישראל – כאלטרנטיבה מהפכנית לפא"י העולמית, הסתדרות העובדים של אגו"י, שבמקום ליזום ולספק עבודה לחבריה, גילתה אזלת-יד גמורה, אם מתוך בטלנות ואם מתוך מורך-לב, והסתפקה בפירורים משולחנה של ההסתדרות הכללית בתנאי שלא תיזום דבר בעצמה. קמו אפוא הצעירים ואמרו: אנחנו פועלי אגו"י (ולשם ההבחנה הוסיפו את ה-ג'), עשו והצליחו וראו ברכה בעמלם, תוך כדי מאבק בלתי פוסק הן עם עסקני פא"י והן עם אבירי ההסתדרות. ברבות השנים נתברר להם ששיטת השנור והאחוזים שלטת בכל פינה גם בהתנהלותה של התנועה-האם, ה"אגודה", מול מפא"י שלקחה פטרונות על עם ישראל, ולפיכך נגשו עם הקמת המדינה לבחירות הראשונות והשניות כמפלגה עצמאית שזכתה במושבים בכמה עיריות וכמעט עברה את אחוז החסימה בבחירות לכנסת. כל ימי פעילותה היתה זו תנועה תוססת ומתסיסה, התנועה התורנית המהפכנית היחידה בשטח שדברה בקול צלול (בעיתוניה שקדמו בזמן לעיתונות החרדית) על מדינה יהודית ודרכה הראויה ממקור ישראל, ולא פלא שבן גוריון רדף אותה בשצף קצף, בעוד הוא מסתדר יפה עם ר' איצ'ה-מאיר לוין ז"ל מהאגודה ועם הרב מימון ז"ל מהמזרחי.

מאז הכשלון בבחירות השניות הלכה תנועת פאג"י וגוועה מאליה, כאשר מצד אחד מפא"י מבססת את שלטונה ובן גוריון מסתולל בעמו ולכאורה מצליח בדרכו, ולצדו ה"אגודה" וה"מזרחי" מבוססות במי-אפסיים, אי-שם בשוליים, בלא להתייחס לעצמם ברצינות יתירה ובלא שיש בהם רוח לומר מלה ציבורית של ממש [ואילו זו המכונה היום פאג"י, שידועה בציבור בעיקר בזכות הבנק הנושא את שמה, הלא היא תנועת פא"י העולמית הותיקה שעלתה על הבמה הציבורית-מפלגתית שנים לאחר מכן, כאשר ראשיה הסתכסכו עם ראשי אגו"י ונגשו ברשימה עצמאית לכנסת ללא שום חידוש אידיאולוגי משמעותי וללא שום קשר עם פאג"י של אבא וחביריו].

בכך תם פרק פעילותו הציבורית של אבא ז"ל, והחל הפרק החינוכי. במסגרת ספר התודעה המבקש להנחיל לצעירים את מועדי ישראל בודאי אין מקום לגישה מהפכנית-תובענית (ומה גם בשעה שכאמור, "אין מצב" ומבוא למהפכה), ולא נותר לו אלא "לנקות את השטח" מבלבולים של "מעשה שטן", ויחד עם זאת ביטא היטב את חוסר אהדתו לחגיגת הלל כתקנה קבועה (על ידי הרבנות הממוסדת, שהיא עצמה סעיף במערכת הנכרית לגמרי!) – מה שיכול רק לחזק את הזיהוי הפסול בין הריבונות מעשה אלקינו, מעשה מצוה, לבין המערכת הבאה בעבירה. זה ורק זה הוא ענינו של הספק המדובר – לשם עמידה נכוחה החותרת להבדיל בין התבן ובין הבר, בין קדש לחול, בין טמא לטהור ובין אור לחשך לשם עשיה-של-מצוה, בעוד שספק-לשמו חזקתו שהוא נגוע בספק הכללי "היש ה' בקרבנו" שאינו אלא תולדת עמלק הבא בקרי בדרך, לרפות ידים מלהתייצב בדרך סיני, דרך התורה והמצוה.

מכל מקום, דוק ותמצא שכל הטובות הבאות עלינו שמונה אבא ז"ל בפרק "כבשי דרחמנא" תולדות ישירות הן מעצם הריבונות, ודבר אין להן עם אופיה של המערכת המסוגלת רק לערער אותן, כפי שכולנו רואים וחווים יום יום.

לאחר מלחמת יום הכיפורים (במחצית היובל למדינה, אשר מאז, מטבע הדברים (ואכמ"ל), החלה הנסיגה של הריבונות הנמשכת עד עצם היום הזה), חזר אבא ז"ל – והוא כבר על ערש דווי – אל הרוח הציבורית-מהפכנית בחוברת "ששה פרקים לבן דורנו". ואם כי עיקר ענינו שם במהפכה יהודית-תודעתית-מוסרית-חברתית ולא בתורת מדינה ספציפית מן המקור, מכל מקום בודאי אין כאן שום סתירה והדברים בהחלט יכולים להשלים ולהעצים אלו את אלו. על כל פנים, מבחינת הרוח הכללית, בוודאי יש כאן סייעתא ואולי גם מקור לדרכנו.

 בסיכום כללי מרשה אני לעצמי, לפיכך, להאמין שבמצב הדברים היום היה אבא ז"ל סומך שתי ידיו על הדברים.