אכן גדולה נקמה ישראל אריאל

ביאור לדברי מו"ר הרב גינזבורג במאמרו "גדולה נקמה". נכתב כתגובה למאמר שניסה להשיג על דברי הרב.

"אמר רבי אלעזר, גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות שנאמר "פעלת ה' מקדש אדנ-י"... מתקיף לה רב אחא קרחינאה, אלא מעתה גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר "אל נקמות ה'"! אמר ליה אין במילתה מיהא גדולה היא"[א].

על יסוד דברי חז"ל אלו כתב מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א מאמר בשם "גדולה נקמה"[ב]. והנה פרסם אחד הרבנים מאמר בשם "גדולה נקמה או גדולה אהבה"[ג], אשר מתיימר למתוח בקורת נוקבת על המאמר "גדולה נקמה". אני מוצא חובה לעצמי להגיב על דברים אלו, ובדברי תהיה גם מחאה על הגישה החד צדדית והמזלזלת במקצת, הן כלפי תוכן דברי הרב גינזבורג והן כלפי אישיותו התורנית.

אשתדל להתייחס לפחות לרוב הטענות במאמר הנ"ל, בעיקר לאלו שמטילות ספק עקרוני בכך שנקמה שישראל נוקמים עשויה למצוא חן בעיני ה', ושחשובה היא לא רק כאמצעי [להלן אקרא לכותב המאמר: הרב א'].

א. שמאל דוחה וימין מקרבת

כבר הכותרת הפרובוקטיבית 'גדולה נקמה או גדולה אהבה' רוצה לומר לנו שנקמה איננה מעשה של אהבה. אך התורה מצפה דוקא מן הקרוב האוהב שיבוא ויגאל את דם קרובו!

כדי להכנס להבנת הפן החיובי שבנקמה, עלינו להתמודד עם גישה הקונה לה מהלכים נרחבים והמובעת גם במאמר זה. זו הגישה המסתייגת ממלחמה ברוע ובטומאה, והקוראת להתרכז רק בקרוב ובחסד (מתוך הנחה שמלחמתיות מעכירה את נפש הלוחם ועושה אותו עצמו רע). על כן נתחיל מסוף המאמר, שבו מדבר המחבר על הסכנה הקיומית שבשנאה, ומסיק שבמצבנו היום עלינו להרבות אהבה ונתינה וכו', ומסיים בדברים שנאמרו בשם הראי"ה קוק זצ"ל: "מוטב לנו לשגות ולחטוא באהבת חנם מאשר להכשל בשנאת חנם"[ד].

 גם אני מודה שעדיף לחטוא באהבת חינם מאשר להכשל בשנאת חינם, אך טוב מזה ומזה שלא להכשל כלל. ואין זו רק מליצה. ראשית, עלינו לדאוג לאמת התורה, ששמאלה דוחה וימינה מקרבת, ואין בה רק אהבה חמלה ורחמים אלא גם דין ומשפט ויראה, ורק בזכות זה הריהי תורת אמת מפוארת ולא איזושהי גישה חד-ממדית.

אך מעבר לזה, יש כאן שאלה קיומית למצב היהדות והנוער בכלל בימינו. הכותב הרבה לתאר כל מיני התפרצויות אלימות ומכוערות וכו', הקשורות ל"סכנה הקיומית שבשנאה". אבל האם אינו חל ואינו מרגיש מה נהיה לנו מהקצנת הגישה ההפוכה, זו המסירה עיניה מן הרע ובכך מטפחת את האשליה כי "הכל טוב" (או בניסוח עדין יותר: הכלל טוב, והרע מצוי בפרטים הזניחים)? חז"ל הדריכונו כי "יצר תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"[ה], והיום קיימת נטיה לשכוח הדרכה זו. החינוך להצדיק את הכל, ולמצוא את הטוב בכל, תוך כדי טיפוח החסד של הימין המקרבת והרדמת הגבורות של השמאל הדוחה, הביא לנו אוירה של ותרנות. מוותרים ל'תינוקות', כי כולם תינוקות שנישבו, ואח"כ ל'נשים', ומוחאים כפיים לכל מי שמתעקש לפעול דווקא מתוך טבעיות, מתוך 'האמת הפנימית שלו', לכל מי שטוען אמת היא אמת רק אם היא "אליבא דנפשיה"[ו]. ולבסוף, והוא העיקר, מוותרים ליצר. וכאשר הויתור מחלחל פנימה הכל מתעמעם, "יועם זהב ישנא הכתם הטוב"[ז].

כתוצאה מזה, יש לנו היום המוני נוער (וכמובן גם מבוגרים, אבל הנוער הוא זה שאמור להאמין במחר) שאיבדו את חדוות "אתה בחרתנו", שחשים כי זה צודק וגם זה צודק, והכל רק אמת יחסית וחלקית, ובכל דבר יש בחינה של טוב, ואין לפיכך שום דבר שראוי להלחם עליו ושום דבר שראוי להלחם כנגדו.

וכאן אנו מגיעים אל מושג הנקמה כמייצג את נקודת המשען היציבה החסרה כיום. הלא זהו כל עניינה של הנקמה שבאה להקים מעפר את מי שחש חלש ועלוב; הנוקם הוא זה שמתעורר ומתנער מרפיון וחידלון, מהשלמה והסכמה עם אויבו כאילו באמת אין לו מקום של ממש. לא לנקום היינו להפנים את הגולה, לתת לגיטימיות למי שסובר שאכן לא ראוי שיהיו לנו מקום ותקומה; ואילו לנקום היינו להרגיש שייך לגאולה (והרי התורה השוותה בלשונה בין גאולת דם לגאולת האדמה[ח]), היינו להרגיש שהאמת שבקיום שלנו יוצאת ממאסר האילמות שלה.

מה כל-כך מעוות בתחושה של בני נוער רבים כי אין להתייחס בסלחנות ובסובלנות לרצון אויביהם להכחידם ולהיפטר מהם, ומה כל-כך מעוות בכך שאינם 'מחפשים בפינצטה' מי כבר העיז לעשות משהו כנגדנו ומי רק חולם על כך ומסיע בממונו בחינוכו או בתמיכתו המוראלית לרוצחים? ומה כל-כך מעוות ומכוער בכך שצעירים רבים אינם מוחלים על דם חבריהם הטובים ביותר שנשפך, ועל אזלת היד ונמיכות הרוח והשנאה העצמית שאפשרו את שפיכות הדמים בקלות נוראה כל-כך?

[נוכח האמור עד כה אפשר לכאורה להגדיר כי הרוצים לנקום חשים כי אלו שאינם חפצים בה איבדו את אינסטינקט הקיום ובעקבותיו את החוש לזהות מה ומי מאיים עליו (וחוש הקיום אובד כאשר חשיבות הקיום מתמעטת), אבל אם נהיה כנים יותר, ננסח זאת אחרת: התחושה היא כי אלו שנלחמים נגד נקמה פועלים לא מתוך מניע של אהבת כל חי וכו' אלא מתוך הצורך לזכות באישור מבחוץ לזכות הקיום שלהם, ואישור מן העולם כי אכן מוסריים ואוהבי אדם הם, הוא להם סם חיים, ומבלעדיו הריהם מטילים ספק בעצמם אם אכן עם נבחר הם. אבל הרי זה גופא עדות על ניוון החיים היהודיים, ניוון שהיכולת לנקום באה לנער ממנו.]

ב. הצורך בהבדלה

אמנם ראוי להסביר יותר את הנחיצות העקרונית לעסוק ב"גבורות", ב"שמאל דוחה" של התורה. ההזדקקות לעיון בנושא הנקמה באה דוקא על רקע ריבוי המאמרים נגדה, באשר הללו מייצגים רוח של התנערות מהבדלה, וההבדלה היא נשמת אפה של היהדות. במושג "הבדלה"[ט] אנו מתכוונים להבחנה בין טוב לרע ובין אור לחושך, הבחנה הקיימת במימד העולם החיצוני כמו גם בתוך האדם עצמו. הבדלה משמעותה להבחין התמודדות, היינו להבחין ש"כשזה קם זה נופל"[י], היינו להבחין שיש שני קטבים הנוטים להתפשט עד אין סוף וממילא כל אחד מהוה איום קיומי על חברו.

נחמד וחביב לצפות שלא תהיינה מלחמות, אבל באותה מידה גם חביב לצפות שלא יהיה יצר הרע. אם נבחר להתמקד רק בעתיד הזה, ונראה את כל מצב המלחמה עד אז כאיזו אי נעימות, כאפיזודה חולפת, הרי בזה נהפוך את הנושא העיקרי שהתורה עוסקת בו מלחמת הטוב והרע על ידי צווים כופים (על ידי קבלת עול מלך בניגוד לחשק אישי) לנושא שאם לא עבר זמנו, אזי הנה או-טו-טו תכף יעבור, שהרי תיכף "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[יא], וכולם מתוך טבעיותם ודעתם ההולכת ומתרחבת לרגל הזמן החדש וכו' חפצים בתורה ובה'. זו גישה מסוכנת ורעה: מסוכנת מפני שאינה מציאותית, ורעה, מפני שחשה את העתיד אליו חותרים כבר אלפי שנים וסובלים בשבילו אין סוף דם יזע ודמעות, למשהו קליל וזמין, במקום להבין שהוא מהפכה גמורה ביחס למצבנו הנוכחי.

מצב המלחמה, המצב בו הטוב מרגיש מאוים מן הרע ולחוץ להטות את הכף לצד השני על ידי הפלת יריבו, הוא מצב רציני ומשמעותי, ובמובן מסוים אפילו יפה. בספר התניא (פכ"ז) מוסבר שיש לו לה' שני סוגי מטעמים, מטעמים ערבים ומתוקים מהצדיק החי בעולם שכולו טוב, ומטעמים חריפים וחמוצים, המעורבים בתבלינים, מן ה"בינוני" העומד על נפשו מול הרע. אבל גם מי שממאן לראות במלחמה עצמה יופי, אינו רשאי לדלג על החשיבות העצומה הטמונה בה, כי בסופו של דבר רק גאולה שכרוכה בהעדפת צד אחד, ובהתהפכות הצד השני אליו, היא גאולה אמיתית; לפיכך בין כה וכה המלחמה היא שלב קריטי, גם כשחושבים שהעיקר שהכל יהיה טוב.

ובקיצור: אם נאמר רק ש"הכל טוב" מבלי להקדים שהטוב ינצח את הרע, אין זה טוב אמיתי אלא תערובת מזויפת מתקתקה וחסרת מעוף, כמודגש גם בדברי הרב קוק זצ"ל במקומות רבים[יב].

 האוירה של הסתייגות מנקמה מתפרשת, ואפילו במידה רבה של צדק, כחולשה והתנערות מלראות בעולם את השחורלבן. ידוע כי חכמים בעיני עצמם אוהבים לראות לא בשחור-לבן, אוהבים לגלות שיש מורכבות צבעונית. אבל החכם האמיתי מבין כי ציור שחור-לבן הוא הפשטה של המציאות הצבעונית הפונה אל הדמיון. הצבעים מטשטשים כאילו אין כאן אלא סקלה אחת עם שינויים מתונים, אבל השכל מזהה הבדלים אמיתיים.

ובאמת, אין כאן רק התקוממות עיונית על טשטוש, ותביעה לחדות ובהירות, אלא יש כאן צעקת הלב האוהב (ולא השונא, כפי שהוצגו הדברים על ידי הרב א'). "עזה כמות אהבה [ולכן גם:] קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה"[יג], אהבה של אש זוהי אהבה הנובעת מתוך בחירה והעדפה, אהבה השורפת את המונעים החוצצים העומדים בדרכה, "אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו, הלא אח עשו ליעקב נאום ה' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי"[יד]. על אהבה זו נאמר: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה"[טו] – אלו המים הממסמסים ומציפים באהבה שוה, המשוה קטון וגדול. כלומר, הנקמה מבטאת אכפתיות וקריטיות, חוסר השלמה עם הדם המסוים שנשפך ואין לו תחליף, בעוד שהתנערות מן הנקמה מבטאת אהבה של התפשטות נינוחה להרחיב את האופק עוד ועוד, ולחבוק עוד ועוד מן המציאות. זו האחרונה יש בה אמנם הלך נפש יפה ונעים, אבל אין בה ממד קיומי.

יש להוסיף שאי אפשר לנפנף בדגל היציאה מהגלות והצעידה לכיוון הגאולה בלי להבין שיש לזה משמעות רבה ביחס לקשר שבין המלחמה הפנימית לחיצונית. בגולה, כשעזבנו את הפוליטיקה העולמית, הורגל היהודי לראות את המציאות החיצונית כמעוותת בעצם, יודע הוא אז שעולמו הפנימי זך וטהור, ואילו בחוץ שולטים כוחות החושך והוא מתענה תחת ידם. הגולה הזאת כידוע נחרבה עד היסוד, התודעה היום מצפה שאם יש לי זכות קיום אמיתית מסתבר שתהיה לזה המחשה בכוחות הפועלים בשטח. בגולה יכול היה יהודי לחשוב שהוא הצדיק ואויבו הרשע ולא להיות לחוץ מכך שאין לזה ביטוי פוליטי, אבל בימינו, השלמה עם האויב או ויתור לו משקפים באופן ישיר הרבה יותר ויתור פנימי, הודאה בצדקתו, או הודאה שיש שני צדדים אמיתיים למטבע וכו'.

ג. מעט על מובאות מן המקורות

עד כאן התייחסות בעיקר לאוירת המאמר של הרב א', לכותרות שלו, ולחסרונות הכרוכים בזה, חסרונות שעם התעצמותם הופכים להיות סכנות, מכאן ואילך אשתדל להתייחס לפחות לנקודות אחדות באופן ממוקד יותר.

ראשית אעיר על הביקורת הכללית על מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א: כיון שזכיתי לערוך מאמרים אחדים שלו בנושאים המדוברים כאן, מאד התקוממתי על הנחתו הלא-בדוקה של המחבר כאילו אצל הרי"ג מובאים דברים פשטניים ולא מורכבים, בעוד שראיה מורכבת של הנושא היתה פותחת לראות כיצד גם הנקמה מצטרפת להשתבץ בתוך תורת חסד. והרי תורתו של הרי"ג דוקא מקיפה את הנושא ומנתחת אותו מצדי צדדים (ולעומת ריבוי ההבחנות שבה, מאמרו של הרב א' נושא אופי מגושם משהו, וממילא גם פשטני). כיון שכך הם פני הדברים, הריני מפנה את הקורא לעיין במאמריו של הרי"ג, שם נדונו כמה נושאים שכאן נזכיר בקצור, ויותר ממה שאכתוב לפניכם כתוב שם.

ובכן הרב א’ פותח בניסיון לתקוף את העיקרון שבנקמה יש ערך חיובי בפני עצמו, על סמך הגמרא (ברכות לג, א). שאומרת שגדולה נקמה רק במילתא, והנה המעיין בפירוש "עין איה" שם רואה שמבואר בדברי הרב קוק זצ"ל ההפך הגמור – שנקמה היא שלמות מצד עצמה ולא רק אמצעי הכרחי (עיין שם, שהרב קוק כפל דברים אלו בכמה וכמה לשונות).

 לחיזוק דבריו מפנה הרב א’ בהערה לדברי הרב שאול ישראלי, שדן באריכות בהיבטים ההלכתיים של פעולת התגמול בקיביה. והנה שם מפורש באריכות שיש מצוה בנקמה בפני עצמה, גם כשאין במלחמה תועלת ישירה, ושזה נימוק מספיק ליציאה למלחמה[טז] (ושיטה זו, לרפרף על פני מקורות בלא לדייק בהם, ועכ"פ בלא להגישם לקורא בשלמותם על מנת שישפוט בעצמו, הולכת וחורזת לאורך המאמר, וחבל).

לשיטתו ממשיך הרב א’ ומסביר ששני פתרונות יש למצוקת הרוע שהעולם נתון בה דרך אחת מידית, מעין הוראת שעה, והיא דרך המלחמה, והמשפט ברשעים, ודרך שניה יסודית יותר ונכונה לא רק בתור אמצעי לסילוק הרוע דרך הדעת והמקדש. ולדעתי לא כך דעת התורה. רק אחרי מלחמת עמלק יוכל להופיע אור המקדש ולא כתחליף לה, שהרי חז"ל לימדו ששלש מצוות נצטוו ישראל על הסדר עם בואם לארץ[יז], ומלחמת עמלק – כלומר, המלחמה האחרונה (כמבואר בתורה שזו סיום המלחמות כולם[יח]) – קודמת לבנין בית המקדש. וכאשר שאול מתרשל במצוה הקשה הזאת, המקדש שנוסד שני דורות אחר כך אינו מקדש נצחי.

בהמשך המאמר מובאת ראיה מדוד, ששפך דמים לרוב ולפיכך לא בנה המקדש, משמע שעם כל הנחיצות, המקדש הוא הפך הנקמה. לא כאן המקום לדון בהרחבה בענין, אבל ידוע לכולם מהלכות מלכים שמשיח גם ילחום מלחמות ה' וגם יבנה את בית המקדש[יט].

ובר מין דין, לא רק שמקדש ללא נקמה זוהי המתקה ללא הבדלה (כפי שכבר דובר לעיל על הדלות שבאוטופיות מסוג זה), אלא שזהו גם כלל ללא פרט. האוירה שאפשר למחול כאשר סוף סוף האמת תיודע לכולם, ו"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"[כ], זו אוירה של חוסר רגישות לפרטים שקיפחו את חייהם, ואילו לפי האמת אין תיקון האמת שלם ללא התיחסות לכל פרט בישראל ככזה שאין לו תחליף, כחידוש יקר וחד-פעמי לה', וכמשקף את לבדיותו[כא].

ד. 'מה הוא נוקם אף אתה נוקם'?

לאחר שדן הרב א' ביתרון המקדש על הנקמה, בא לדון האם אפשר לאמץ את מידתו של הקב"ה להיות נוקם. המחבר קובע בפסקנות שלא כל מעשה ומדה אלקית רשאי האדם לחקות, שהרי התנהגות ה' היא מופת עילאי כל-כך עד שלכאורה בלתי אפשרי לחקותו. אדרבא החקוי האנושי עלול להפר את איזונו של האדם וכו'. לחיזוק דעתו מביא הוא את דברי הרמב"ם, ולדעתי זו החמצה של עצם תפיסת הרמב"ם את מצות ההליכה בדרכי ה'.

לדעת הרמב"ם כל התארים החיוביים של ה' אינם עצמיים (ולפיכך לכאורה אינם נכונים אם מתייחסים אליהם באופן עיוני גרידא, בלא לראות בהם הוראה מעשית), ואם כן מה תפקידם? לזהות את ההתנהגות שה' בחר בה לאדם "ועל דרך זו קראו הנביאים לא-ל בכל אותן הכינויים: ארך אפיים גיבור וחזק וכיוצא בזה להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות אליו כפי כוחו. ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר, והם הדרך הבינונית שאנו חייבים ללכת בה, נקראת דרך זו דרך ה'"[כב]. לפיכך מהותית אי אפשר לומר על אחת מדרכי ההנהגה בהן מתואר ה' בתנ"ך כי לא נועדה לבני אדם[כג].

עוד הביא הרב א' לסייעו את המהר"ל[כד], ושוב, קשה שלא להרים גבה על הציטוט הסלקטיוי. הן המהר"ל, כשמבחין בין משפט לחסד, ואומר שבעשיית משפט אין הליכה בדרכי ה', אינו אומר זאת מפני הגבורה והקשיחות שבמשפט ואינו מכוון שם להגיד שיש לפעול רק מתוך חובה ולא מתוך התלהבות, שהרי המהר"ל משווה שם את הרחמים למשפט, וגם הם בעיניו אינם נכללים בהליכה בדרכי ה': "וכן הרחמים, כאשר יש עני ומרחם עליו ונותן צדקה, אין בכל זה שיאמר שהולך בדרכי ה' יתברך, כי אם לא היה העני בצרה, אפשר כי לא היה עושה. ולכך לא יאמר בזה שהולך בדרכי הי"ת רק כאשר עושה חסד, שהחסד הוא הוא עושה מעצמו ואינו חייב בזה", עיין שם בדבריו (כוונת הדברים שם שכאשר אדם פועל כתגובה למציאות וכנגרר אחריה אין זו הליכה בדרכי ה', מה שאין כן כשעושה האדם חסד שזהו מעשה של יוזמה עצמאית, אזי הוא נקרא הולך בדרכי ה'). עכ"פ נראה בעליל שאין להם קשר לסברתו של המחבר.

ולעומת הציטוטים-לא-ציטוטים הללו, הלא עומדים פסוקים מפורשים: "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל ועשו באדום כאפי וכחמתי וידעו את נקמתי נאם אד-ני ה'"[כה], וכשה' מתפאר בנקמתו שלו הלא מלווה את דבריו בתלונה על כך שלא באו לסייעו: "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה, ואביט ואין עזר ואשתומם ואין סומך ותושע לי זרועי"[כו]. ובדברי חז"ל: "'והיה לה' לשם' - זה הנס שעשה הקב"ה שלא נעשה כמוהו, יש לך בעולם שנעשה כנס הזה שעשו נקמה ישראל באומות העולם ועשו בשונאיהם כרצונם?!"[כז]. ובדברי הרמח"ל אותו רעיון שחורז את המאמר גדולה נקמה: "אם הם נוקמים מלמטה, גם למעלה יש נקמה"[כח]. ובמשנה ברורה[כט]: "כתב כנה"ג דללכת חוץ לתחום בשבת לנקום נקמת אביו מרוצחים מותר ותמה עליו המג"א וש"א דהא לא עדיף משאר צורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום עבורה". ועוד ועוד.

ה. המורכבות שבנקמה

למרות כל זאת איני בא לבטל מכל וכל את סברתו של בעל המאמר שאין זה פשוט לאמץ את נקמתו של ה' וקל וברור יותר לאמץ את רחמנותו, אלא שהמקום היחיד שמצאתי התייחסות מורכבת לנושא הוא במאמריו של מו"ר הרב יצחק גינזבורג[ל], והנה חלק מדבריו:

"שרש הענין מצוי בכך שאין אופיין של כל המצוות זהה. יש מצוות שעיקרן מאמץ לחוש את הזולת ולהיטיב עמו, במצוות אלו אוחזים אנו בקצות דרכי ה': 'מה הוא רחום אף אתה היה רחום'. ואולם יש מצוות ששרשן במשפטו של ה'; כאן ודאי שהחיקוי את ה' לא יהיה מוצלח, [מצוות אלו מקיימים אנו] כעבדא קמיה מריה הנה זה העבד אינו מזדהה עם שליחותו על כן נכון יהיה לומר בכללות (ראה לקמן שאין זה מוחלט), כי בבואנו לדון בשם האלקים מרגישים אנו אחריות עמוקה לבצע שליחות הכרחית, אבל לא מזדהים על נקלה עם האמת הנוקבת והחד משמעית. הרי גם אנו בשר ודם, ומבינים ללבו של החוטא ומכירים את מניעיו מתוכנו, ולא נפלאת ולא רחוקה היא שגם אנו היינו בצד האחר של המתרס. הנה מפני המורכבות הזאת איננו מוצאים בפירוש 'מה הוא קנוא ונוקם אף אתה היה קנוא ונוקם'. ועם כל זה, ככל שהנבלה זועקת יותר, או ככל שהמצב המתוקן בעקבות מיצוי הדין נצפה יותר, או ככל שמדובר בצדיק עליון יותר, אזי מוכנים ואף מייחלים אנו ליטול יוזמה ולבצע את נקמת ה', 'וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים'[לא], 'ואז אל סלעי סעיפיך אנפץ את טפיך'[לב]".

ובמאמר "חמש מצוות כלליות" (שנדפס בספר זה) חזר הרב גינזבורג לעסוק בענין, ושם דן ביחוד במושג הנקמה ומתי היא ראויה, שהרי היא באה לכאורה מתוך הרגשת "ישות". וראה שם הבחנות חשובות היכן לגיטימי והיכן רצוי לדאוג ל"יש" של המתעורר לנקום, והיכן אדרבא - ראוי להשפיל עצמו ולראות כאן שבט אפו של ה' שבא להכניעו. עיין שם.

מה חבל שכותב המאמר לא טרח לעיין במכלול משנתו של הרב גינזבורג לפני שיצא לתקפו, שהרי אז אפילו אם היה חולק עליו היינו זוכים לדיון עמוק ורציני הרבה יותר. עכ"פ עולה מן האמור שיש הבחנות רבות, אבל מעולם לא הרחיקה התורה בזרוע (כלומר הרחקה מהותית) את ישראל עם קרובו של ה' מאיזו שהיא מעלה ממעלותיו[לג].

ו. ההשלכות החברתיות של האמור כאן

הרב א’ מתקומם נגד עיסוק אובססיבי בשנאה וכו', אבל מי כמו הרב יצחק גינזבורג איש חסיד שתורתו (לרבות המאמרים המדוברים פה) כולה חסד, רצופה אהבת ישראל ומלאה גם אור לגויים (ותמהני אם יש עוד רב בישראל שזוכה להתעניינות עולמית בתורתו כפי שזוכה לכך הרי"ג באתר האינטרנט שלו).

לצערנו, אלו שמתקומממים כנגד השנאה לגוים, מאבדים את כל הרכות והחסד שלהם בהתייחסם ליהודים שאינם סוברים כמותם (כמעט מעין דברי חז"ל על אלו שרחמנים יותר מדי). אכן, יש הגיון פנימי בהיפוך היוצרות הזה, כי ככל שיש יותר רגישות להיות טוב לגויים מתפתחת משטמה ליהודים ש"מקלקלים את ההצגה". דבר זה מעיד כי לא אהבה העולה על גדותיה ומתפשטת מעל לגבול ישראל היא המניע, אלא לחץ להתקבל על דעתם של גוים וידידיהם.

נראה שללא דבקות בחוט שדרה פנימי משלנו, ולא אמונה שהתורה בתוך תוכה, וללא סיוע מבחוץ, מלאה טוב וחסד, ומרוה טוב וחסד את השותים ממנה, לא נגיע לברור מהי תורת אמת, חסד וחיים.

הרב א’ תמה אם חברה דתית שלא נוקתה מיסודות של אלימות מסוגלת להשפיע על החברה האלימה של ימינו לטובה, ואני תמה אם חברה כמו זו שמצייר הרב א’ יכולה לשמור עצמה מלהיות מושפעת מאותה חברה, ואני מדבר הן על הגילויים החיצוניים: סרטים, טלויזיה, עיתונים, וכו', והן על השורשים הדקים, על תרבות הניכור והתבצרות הפרטים זה מפני זה וכו', נראה כי מה שבאמת יכול לרפא את האחרים הוא דוקא תרבות חיה, שמחה, בוטחת בעצמה, כי ישרה דרכה לפני ה', וטהורת לב, והטהרה הרי היא תנאי הכרחי לשמחה שכל ההצלחה תלויה בה.

אבל דבר אחד פשיטא לי, והוא, שזריקת רפש שמאחוריה מסתתרת מבוכה על אי אלו חלקים שמצויים בתורתנו הקדושה, מפוררת את ציבור נאמני ה' ומועכת כל סיכוי לשמחה פנימית. לכן אוירת ההתפרצות והרוגז שבדברי. מכל מקום, יש לקוות שכל מי שאמת התורה יקרה ללבו יוכל למצוא עניין אמיתי גם בדיון בנושא הנקמה, וגם בקיומה בפועל ממש במהרה בימינו. "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע"[לד].



[א] ברכות לג, א.

[ב] נדפס תחילה בחוברת 'מלכות ישראל' ושוב בספר 'מלכות ישראל'.

[ג] הופיע בגליון "צהר" א.

[ד] אם כי ראוי לציין כי בניגוד לרמוז בצורה הגרפית בה נכתב משפט זה במאמר, הרי שמשפט זה לא נוסח בכתב על ידי הרב קוק זצ"ל בשום מקום, וצריך לשקול היטב כמה משקל יש לתת לשמועות שבעל פה.

[ה] סוטה מז, א.

[ו] ואמנם, ודאי אין להכחיש את האמת שבתביעה הזו, ואסור להעלים את האמת הגדולה החבויה בצורך להפנים הכל. ובאמת יודעים אנו כי מעלת ה"נשיות" הולכת וגוברת, ותלך ותגבר. בימות המשיח "איש ואשה יהיו שווים בקומתם", ולעתיד לבוא אף יותר מזה – אשת חיל תעלה להיות עטרת מעל לראש בעלה. אבל סוף סוף עלינו לזכור כי בזמן הזה מצוות אינן בטלות, ואף העילוי שלעתיד לבא אינו בא להכחיש מצב זה מכל וכל אלא להעלותו מיניה וביה, והדברים זוקקים ליבון בפני עצמו.

[ז] כך מקבל הפוסט-מודרניזם – הכופר באמת אובייקטיוית ונותן לכל ראיה סובייקטיוית מקום שוה כבוד (שהרי הכל "נרטיב" בלבד) – אישור בלתי צפוי מכיוון התורה, ואכמ"ל.

[ח] וראה במדבר לה, לג: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו". והדבר מתקשר עם הגלות לרוצח בשגגה, כידוע.

[ט] במטבע הלשון הזה השתמש הרבה הבעש"ט, כמובא רבות בשמו בכתבי גדולי החסידות. ומי לנו כהבעש"ט שתורתו מלאה וגדושה ביסוד האהבה ועילוי העולם כולו, שהרי "מלוא כל הארץ כבודו", ובכל מקום נצוץ אלקי חבוי. ובכל זאת, ודוקא משום כך, הדגיש הבעש"ט כי ה'קפיצה' להעלות את הכל מבלי להבחין קודם לכן ב'הבדלה', הינה פסולה [וליתר דיוק הבעש"ט דיבר על שלשה שלבים: הכנעה, הבדלה, המתקה. ראשית, הכנעה המסתכלת על ה'סך הכל' שלי ומסיקה כי מצבי הנוכחי ודאי אינו טוב. לאחר מכן הבדלה בין הטוב שבי (שניתן לי מה') לבין הרע האופף אותו, ובעקבות כך התייצבות להתעמת עם אותו הרע. ורק לבסוף ההמתקה, ההדברות וההתפייסות עם מי שהטוב התאמץ להיעקר ממנו (או עם חלקים מאותו רע), ואכמ"ל].

[י] רש"י בראשית כה, כג.

[יא] ישעיה יא, ט.

[יב] ראה למשל בפרקי "ישראל ותחייתו", את ביקורתו הנוקבת על הנצרות.

ידועים דברי ספר התניא (בפרק לב), שגם כאשר יש צורך לשנוא רשע, הרי השנאה מכוונת רק כנגד החלק הרע שבאדם ולא כנגד כללות אישיותו. ועיין בדבריו בפרק ט' שמגדיר מיהו 'צדיק', ומדגיש שם שהצדיק (ורק הוא) מסוגל לשנוא באמת את הרע, ושנאה זו היא המוכיחה שהוא צדיק שאוהב את ה'. והדברים משלימים אלו את אלו.

[יג] שיר השירים ח, ו.

[יד] מלאכי א, ב.

[טו] שיר השירים ח, ז.

[טז] ספר עמוד הימיני סימן טז, סעיפים ל-לא.

[יז] סנהדרין כ, ב. רמב"ם תחילת הלכות מלכים.

[יח] "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב", דברים כה, יט. וראה בראב"ע שם.

[יט] ראה הלכות מלכים יא, ד.

[כ] ישעיה נו, ז.

[כא] עיין על ישראל גאותו עמ' רא.

[כב] הלכות דעות, א, ו-ז.

[כג] ומה שיש לדון על מידת הגאוה שהרמב"ם הרחיק ממנה בתכלית, ומשמע שפסק שאפילו לשמינית שבשמינית אין היתר זהו נושא שאכן דורש דיון. אבל לא בגלל קושיה זו נדחה את העיקרון המפורש שהציג הרמב"ם. והשוה דבריו בפרק ב הלכה ג לדבריו שם בהלכה ב, ובפרק א הלכה ד.

[כד] נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים פ"א.

[כה] יחזקאל כה, יד. וראה רש"י ומהר"י קרא שם.

[כו] ישעיהו סג, ד. ועיין דעת מקרא שם.

[כז] אסתר רבה פרשה י ד"ה ואתם כתבו. וראה בספרי לפרשת מטות (במדבר לא, ב), ופירוש אהלי יהודה שם.

[כח] אוצרות רמח"ל פרשת מטות עמ' קח.

[כט] שו"ע, אורח חיים סימן שו, ס"ק נח.

[ל] במאמר "על מצילות הסוס" (וכיוצא בזה נכתב במאמר "חמש מצוות כלליות" שבספר זה), עיין שם בפנים כי בכל האריכות שכאן קיצרנו מאד. ודרך אגב, הסתייגות מעין זו מובאת גם במאמר "גדולה נקמה": "והיינו שהנקמה הראויה, בידי אדם, היא דוקא כאשר אנחנו קשורים לדעת ולחכמת התורה".

[לא] תהלים קמט, ז.

[לב] קינות לתשעה באב.

[לג] בעקבות האמור כאן רוצה אני לחוות דעה: כי אפילו אלו שצועקים "מוות לערבים" מי שאזנו קשובה ואהבת ישראל בקרבו, שומע בצעקה את זכות ההתקוממות ולא את תאות הרציחה (במאמר גדולה נקמה מופנית תשומת הלב לכך שדוקא בקשר לנקמה מוזכר הביטוי "רחמים עצומים", ללמדך שהמניע הפנימי לנקמה הוא עומק האכפתיות לנרצח, ולא השנאה אשר גם היא נכונה לפעמים כדלעיל).

[לד] תהלים נח, יא.