"ואמר כל העם אמן" הרב יצחק שפירא

על משמעות הקללה 'ארור' כמבטאת את היחס הנכון בתוך בני ישראל.

"אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעברכם את הירדן... ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל.. וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם: ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה... ואמר כל העם אמן."

זהו מעמד מיוחד במינו. ישראל מקבלים את התורה עם הכניסה לארץ באמירת ברכות וקללות, כאשר ברור שהקללות הן עיקר הענין ולכן רק הן כתובות במפורש (כפי שמסביר המהר"ל ב'גור אריה'). אך מהי משמעות הקללה "ארור"? בתורה קיימת מערכת עונשים שלמה, ולכל עונש משמעותו המיוחדת – מיתה, כרת, מלקות וכדו' – אבל מהי משמעות ה"ארור" על חטאים מסויימים?

Read Moreאין צורך להרחיק כדי להבין את משמעות ה"ארור"; זוהי קללה שכל ישראל מטילים על החוטא. הוי אומר, מעתה, העובר על החטאים האלו אינו נענש רק על המעשה החמור מצד עצמו, אלא נושא עליו את קללתם של כל קהל ישראל!

אך באמת, מדוע צריכים כל ישראל "להכנס לנשמה" של אותו חוטא ולהטיל עליו קללה כזו נוראה? מדוע לא להסתפק בכך ש"הנפש החוטאת היא תמות", ומדוע להניף את שוט ה"ארור"?

ערבים זה לזה

חז"ל אמרו שבמעמד הברית בהר גריזים והר עיבל נעשו ישראל "ערבים זה לזה" (רש"י דברים כט, כח). הערבות היא אחריות הדדית. הערב הוא האדם המתחייב לדאוג שחברו ישלם את חובו, וכך כל אחד מישראל ערב ואחראי לכך שכל אחד מישראל ישמור את התורה. הערבות הופכת את שמירת התורה האישית של כל אחד – לענין ציבורי! מעכשיו, גם מה שעושה החבר שלי בתוך ביתו ובינו לבין עצמו – הוא ענין שלי. וכשם שאני מחויב להניח תפילין כך אני מחויב שחברי יניח תפילין.

אך הערבות אינה מסתיימת בכך. הערב גם מתחייב שאם חברו לא ישלם – ישלם הוא עצמו. וכך גם "ישראל ערבים זה לזה"; אם חברי לא ישמור את התורה – גם אני אענש על כך. אם כן, קבלת התורה בערבות הדדית משמעותה שכל אחד הסוטה מדרך התורה, פוגע לא רק בעצמו אלא בכל ישראל, שהרי כולם ערבים לו!

פשר ה"ארור"

כעת מובן מדוע באים ה"ארורים". כל ישראל מטילים קללה על החוטא מפני שהוא פוגע במעשיו בכולם! כל העם מתקומם כנגד מי שחותר תחת יסודות הקיום של ישראל, כנגד מי שמערער את קיום התורה, ומטיל עליו "ארור" – מפני שהוא בשר מבשרנו ובמעשיו הוא פוגע בכולנו.

אמנם עם המעשים הגלויים ניתן להתמודד בגלוי, להזהיר את החוטא ולהענישו בעונשים הרגילים, ואין צורך להגיע ל"ארור". אבל המעשים הנעשים בסתר – "אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר", "מכה רעהו בסתר", או המגלה עריות בתוך המשפחה, וכו', המעשים הנסתרים שקשה להתמודד איתם – עליהם נאמרו ה"ארורים". "כל הארורים... כולם עבירות שרגילים להיות בסתר הם" (רשב"ם).

כך פונה העם כולו לכל אחד ואחת, ומזהיר: אתה, החושב לעשות בתוך ביתך ככל העולה על רוחך, דע לך שאנו ערבים עליך וכיון שאתה מתחמק מהביקורת הציבורית – אבל גורם רעה לכולנו – קללת ה"ארור" תרדוף אחריך. יתירה מזו, בסופו של דבר, עצם קללת ה"ארור" מבודדת את החטא ומונעת את התפשטות השפעתו.

כולנו יחד

הערבות ההדדית היא יסוד היחס הנכון בתוך ישראל: אף אחד אינו יכול לדאוג לעצמו בלבד ולומר "אני את נפשי הצלתי". לא הצלת את נפשך אם לא רצית להציל את כל ששים-רבוא ישראל הערבים זה לזה. כל אחד ואחד מישראל צריך להשתדל כמידת יכלתו לתיקון הכלל כולו.

אך מאותה הערבות נובע גם היחס הביקורתי כלפי החוטאים. כשם שאסור לאדם להיות אדיש לחטאיו שלו, כך אסור לו להשאר אדיש ושוה-נפש לחטאי אחרים. לא ניתן להתייחס למי שמעשיו אינם טובים כמישהו אחר, זר ומנותק ונפרד ממני – שהרי הוא קשור אלי ואל כולם בקשר האמיץ של הערבות. לכן תבוא הקללה על חטאים מיוחדים, ולכן טורחים כל ישראל לומר "ארור" כלפי הפוגעים ביסודות הקיום היהודי.

בנוהג שבעולם, המעגלים הקרובים ביותר לאדם הם גם המפריעים לו ביותר. אם בתוך המשפחה משהו לא כשורה, הדבר מטריד ומכעיס במיוחד. פחות מזה, כשמשהו משתבש עם החברים והשכנים. פחות מזה, כלפי מכרים רחוקים, וכן הלאה. אם כן, כשכל ישראל אומרים "ארור" בכל-התוקף כלפי כל מי שעושה מעשים מסוימים – הרי זה מפני החיבור הפנימי והעצמי בין כל ישראל.

נמצא שהקללה באה רק מפני הקשר העצמי שבין בני ישראל. הקללה באה רק לבטא את רצינות הקשר הזה, אך ברור שתכלית הכוונה היא להגיע לברכה, "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך".