פתיחה לנושא עלייה להר הבית יוסף פלאי

מאמר פשוט בצורה של שאלות-ותשובות. על-פי הספרים אל-הר-המור ואל-גבעת-הלבונה.

למה בדיוק אנו מתכוונים כשאנו אומרים "הר הבית"?

הר הבית, הוא הר המוריה שעליו נבנה בית המקדש הראשון ע"י שלמה המלך, והבית השני ע"י עולי בבל, ובו יבנה גם הבית השלישי במהרה בימינו. קדושת המקום המיוחדת קיימת עוד מראשית הבריאה, כפי שאמרו חז"ל שממקום זה החלה בריאת העולם ומאדמתו נברא אדם הראשון. כבר לאברהם אבינו אמר הקב"ה לאחר עקדת יצחק כי בהר זה יראה הקב"ה לזרעו בעתיד, ובימי דוד המלך נודע והתפרסם מקומו המדויק של המזבח והמקדש בהר המוריה.

בתוך הר הבית יש להבחין בין המקדש לבין רחבת הר הבית שסביבו. המקדש הוא "בית" – מבנה גדול, שבו נמצאים ה"קודש" ו"קודש הקדשים". לפני פתח הבית נמצא המזבח להקרבת הקרבנות. הבית והמזבח נמצאים בתוך שטח מוקף חומה הנקרא "עזרה". סמוך לעזרה ממזרח נמצאת עזרת נשים. העזרה ועזרת הנשים מוקפות בשטח נוסף הנקרא "חיל". השטח החיצוני ביותר הוא רחבת הר הבית, המגיעה עד חומות ההר.

ב. אם כן, המושגים הר-הבית ובית-המקדש אינם מושגים זהים?

נכון. גם המשמעויות ההלכתיות והרעיוניות אינן זהות לגמרי. כך, למשל, ההלכות בנוגע לכניסה להר הבית הינן קלות מההלכות הנוגעות לכניסה למקום המקדש. וכך, למשל, יש להפריד את הדיון ההלכתי על כניסה להר הבית מן הדיון על בנין המקדש (ועוד יש להוסיף שגם הדיון על הקרבת קרבנות הוא דיון נוסף, העומד בפני עצמו).

ומבחינה רעיונית: אפשר לומר, באופן כללי, שהמשמעות של הר הבית עבורנו היא ההכרה בחסרון הגדול הקיים בחיינו הפרטיים והלאומיים (כמו בחיי העולם כולו) ללא המקדש והשראת השכינה בקרבנו, וממילא – הגברת ההשתוקקות לבנינו ולהחזרת השכינה לציון.

ג. האם מותר היום להכנס להר הבית, והלא אנו טמאי-מתים!

אמנם, היום אנו נחשבים כולנו כ"טמאי-מתים" (–טומאה הנגרמת ע"י מגע במת או קירבה מסוימת אליו), ולעת עתה אין באפשרותינו להטהר מטומאה זו בגלל החסרון באפר פרה אדומה. אלא שלפי ההלכה טמא-מת אסור להכנס רק למקום המקדש עצמו, וביתר דיוק – רק למקום החיל, המקיף את המקדש. אבל לרחבה החיצונית של הר הבית מותר לטמא מת להכנס.

לכן, למקום המקדש עצמו אסור לנו היום להכנס (בדרך כלל, מלבד חריגים מיוחדים), ואיסור זה חמור הוא עד-כדי עונש "כרת" בכניסה למקומות הפנימיים ביותר. אך לרחבת הר הבית החיצונית מותר לנו, עקרונית, להכנס גם בזמן הזה.

ד. אם כן, מותר להכנס לרחבת ההר החיצונית בלא שום הגבלה?

בהחלט לא! ישנן טומאות מסוימות שמי שטמא בהן אסור לו להכנס להר הבית כלל. טומאות אלו הן הטומאות הנגרמות ע"י הפרשות היוצאות מן האדם עצמו. על כן, למשל, לאשה אסור להכנס להר הבית כשהיא מוגדרת טמאה בטומאות הנגרמות כתוצאה ממחזור הדם (כמו טומאת נידה), ולגבר אסור להכנס להר הבית כשנטמא ע"י יציאת זרע מגופו וכדומה.

רק כאשר נטהר האיש כהלכה – בטבילה במקוה טהרה כשר ולאחר הכנות מדוקדקות ורציניות – רק אז מותר הוא להכנס לרחבה החיצונית של הר הבית (הטהרה של נשים לענין זה הינה מורכבת בהרבה, ולמעשה קיימות בה כמה בעיות קשות שאין כאן המקום להזכירן).

למעשה, הרוצה לעלות להר הבית חייב ללמוד היטב את כל ההלכות הנוגעות לכך, עם אדם הבקיא בנושא, או להתייעץ עם רב, ואילו כאן הזכרנו רק את עיקרי הדברים באופן כללי ביותר.

ה. האם הנכנס להר הבית, לאחר שנטהר כהלכה, צריך לנהוג שם בצורה מיוחדת?

בודאי. מצוה מיוחדת היא "ומקדשי תיראו", ועל כן, למשל, אסור להכנס להר הבית בנעלי עור, בדומה למה שאמר ה' למשה רבינו: "של נעליך מעל רגלך..". כמו כן אסור להתנהג שם בקלות ראש ובבזיון, ואסור להכנס לשם קיצור-דרך או לשם טיול בלבד, אלא רק לצורכי מצוה (כמו תפילה וכדו'). וברור שכל ההלכות הקיימות בבית-הכנסת מפני כבודו וקדושתו, נוהגות ביתר-תוקף בהר הבית. אם כן, מלבד הלכות הטהרה צריך העולה להר הבית לדעת גם את הלכות "מורא מקדש" ולהקפיד על קיומן.

ו. אך האם יודעים אנו היום לזהות את התחומים השונים בתוך הר הבית?

בענין זה קיימת גישה מרכזית המקובלת על דעת פוסקי הלכה מדורי דורות, כמו גם על דעת החוקרים. גישה זו מתבססת על הזיהוי של כיפת הסלע (-כיפת הזהב) שבמרכז הר הבית, כמקום המקדש. וביתר דיוק – הזיהוי של הסלע הגדול שבתוך כיפת הסלע כ"אבן השתיה" שהיתה הבסיס בריצפת קדש הקדשים. על סמך זיהוי זה (ועל סמך נתונים נוספים), ניתן לדעת, במידה רבה של דיוק, היכן הוא מקום העזרה, עזרת נשים והחיל. לפי זה, מתברר שמותר לנו להכנס היום לשטחים מסוימים בהר הבית (לאחר הטהרה כהלכה), כיון שהם נמצאים בודאי מחוץ לשטח העזרות והחיל.

ברור שלמעשה, בכדי לעלות להר הבית, צריך לדעת את פרטי הזיהוי בפועל, ולא להכשל, חלילה, באיסורים חמורים.

ז. מי הם הנמצאים בהר הבית היום?

לצערנו, למוסדות מוסלמיים אויבי ישראל ישנה שליטה מרובה בהר הבית של היום, ואילו יהודי הרוצה להתפלל או להתעטף בטלית אינו מורשה לעשות זאת, ואפילו בקצה מרוחק של ההר. תיירים גוים מורשים להכנס (בשעות מסוימות) ללא הגבלה, אך יהודי בעל חזות של שומר מצוות נדרש להתעכב, להציג תעודות, ולעלות בליווי צמוד של שוטר ואיש ה"וואקף" המוסלמי.

ישנם יהודים רבים, ומספרם גדל והולך, העולים להר הבית מתוך שמירת ההלכה ויראת-שמים. רובם נושאים תפילה בליבם, תחת עינם הפקוחה של אנשי ה"וואקף" המוסלמי השומרים את פיהם לבל יתפללו בגלוי. ישנם גם יהודים המנסים להתפלל בגלוי, אך הם מורדים מיד בחזקה וצפויים למעצר והליכים משפטיים כנגדם.

לצערנו, ישנם יהודים הנכנסים להר הבית מבלי להקפיד על ההלכות הכרוכות בכך, ונכשלים באיסורים חמורים, דבר הנובע פעמים רבות מחוסר ידיעה בלבד. העולים להר בטהרה וכהלכה ניכרים בכך כלפי חוץ (למשל, ע"י חליצת הנעלים) ומשתדלים להסביר למי שאינו יודע את קדושת המקום והיחס הראוי אליו.

ח. אבל גם אם מותר לעלות להר הבית, בתנאים מסוימים, מה הענין לעשות זאת?

ישנן כמה וכמה סיבות, הלכתיות ורעיוניות, המניעות אנשים לעלות להר הבית, ונזכיר חלק מהן בקיצור:

• התפילה בהר הבית, סמוך למקום המקדש, היא מצוה מיוחדת ויש בה מעלה גדולה, שהרי המקדש הוא "בית תפילה", "וזה שער השמים".

• העליה להר הבית היא ביטוי מעשי לרצון ולכסופים לבנין המקדש ולחידוש העבודה – ענין מרכזי בכל תפילותינו, וכמו שאמרו חז"ל: "כל תפילתם של ישראל אינה אלא על בית המקדש,  "מתי יבנה המקדש?". גם למעשה יש לקוות שהעליה להר היא צעד קטן, אך משמעותי, בדרכנו אל המקדש.

• רבותינו אמרו שבזמן החורבן ראוי לעשות "זכר למקדש", וכך ישנם כמה דינים ומנהגים המיוסדים על ענין זה. גם העליה להר יש בה משום זכר למקדש – לעליה לרגל, לתפילה בהר הבית, לשמירת המקדש ועוד.

• זכרון המקדש הוא גם באבלות החורבן, ו"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנינה". בראיית מקום המקדש והקרבה היתירה אליו יש משום העמקת הרגש של אבלות זו, וקיום ההלכה המופיעה בשולחן-ערוך: "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש".

• השלטון היהודי בהר הבית הוא מצוה, לפחות כמו בכל ארץ ישראל, ואף למעלה מזה. והנה רואים אנו שללא נוכחות יהודית של ממש, אין משמעות ויציבות לשלטון צבאי בלבד, ועל כן ראוי לחזק את הקשר המעשי שלנו, החפצים בהשבת ההר לידים השייכות לו.