המסורת על מקום המקדש יוסף פלאי

מאמר זה נכתב על-פי ספר מקיף בנושא, המסכם מחקר היסטורי והלכתי שנערך על-ידי חברי אגודת "אל הר המור".

 

האם ידוע לנו כיום מקומו של בית המקדש? – שאלה זו מעניינת אנשים רבים בכל העולם, וודאי שהיא אמורה לעניין כל יהודי באשר הוא, וודאי-וודאי שהיא מעניינת מאוד אותנו, כשומרי מצוות המבינים את מרכזיותו של בית-המקדש בעבר ובעתיד, ואת המשמעויות ההלכתיות של ידיעת מקום המקדש גם בהווה.

לפני שנגיע אל שאלה זו עצמה, נמסור תאור קצר של הר הבית כפי שהוא נראה היום, ולמעשה במשך תקופה ארוכה מאוד עד היום הזה.

תאור הר הבית מבחוץ ומבפנים

המתחם המכונה כיום בשם "הר הבית", ובערבית "ח'ראם א' שריף", הוא שטח מלבני גדול. אורכו הכללי מדרום לצפון קרוב לחמש-מאות מטר, ורוחבו ממערב למזרח מגיע עד לשלש-מאות מטר. בצדו המזרחי, גובל הר הבית בחומה ארוכה, שבמקום זה היא גם חומת העיר העתיקה. חלקה הגדול של החומה הוא מהתקופה העות'מנית, אך יש בה חלקים קדומים מאוד, ללא ספק מזמן המקדש. את החומה המזרחית, ואת "שער הרחמים" (או "שער הזהב") הסתום שנמצא בה – ניתן לראות יפה מכיוון הר הזיתים, המתנשא ממזרח להר הבית.

בקצה הדרומי תוחמת את ההר חומה יפה, שהנדבכים התחתונים שלה הינם עתיקים ביותר, ובהם נמצאים שרידי שערים מזמן המקדש, וחלקיה העליונים מתקופות מאוחרות יותר.

צידו המערבי של הר הבית הוא אולי הידוע ביותר, בו נמצאת רחבת הכותל המערבי המשמשת כיום כמקום תפילה מרכזי. למעשה, כיום ניתן לעקוב אחרי שרידיה המרשימים של החומה המערבית מזמן המקדש – החל מהקצה הדרומי ו"קשת רובינסון" הסמוכה אליו, דרך רחבת הכותל, ובהמשך: מתחת ל"קשת וילסון" ובתוך "מנהרות הכותל" מתחת לפני הקרקע.

בצדו הצפוני של הר הבית, אין כיום שרידים בולטים של חומה, אך קו ארוך של מבנים מוסלמים – ובהם שרידים ארכיאולוגים שונים – מסמן באופן ברור את קצה רחבת ההר. הכניסה להר הבית כיום נעשית בסדרה של שערים בצדו הצפוני והמערבי – שערים שאינם מזמן המקדש – ואילו הצד המזרחי והדרומי חסומים כיום לכל אורכם.

עד כאן באשר לחומות ההר מבחוץ, וכעת נעבור לתאור ההר מבפנים. רוב שטחו של הר הבית הוא שטח פתוח, המכוסה כיום במטעי זיתים וחורשות מחד, וברחבות מרוצפות מאידך. מבין המבנים השונים הנמצאים בהר הבית, ראויים לציון שני מבנים גדולים מרכזיים [כמובן, כיהודים מאמינים, בטוחים אנו שמבנים אלו הינם זמניים בלבד, עד שיבנה המקדש בקרוב]: בקצהו הדרומי של ההר נמצא כיום מבנה גדול, הוא מסגד "אל אקצה", אותו ניתן לזהות על-פי הכיפה הגדולה בצבע הכסף הבנויה מעליו. אולם מעניין אותנו יותר המבנה השני, הנמצא במרכז הר הבית – על גבי רחבה גדולה מרוצפת התופסת את שטחו הגבוה של ההר – מבנה זה הוא "כיפת הסלע" (ובערבית "קובת א' צחרה") הניכרת למרחוק בכיפה המוזהבת הגדולה שמעליה. קירות המבנה החיצוניים הם בצורת מתומן, שאורכו ורוחבו המרבי כחמישים מטר. במרכז המבנה נמצאת שורת עמודים התומכים את הכיפה הגבוהה, ומתחת לכיפה, בתוך המעגל הפנימי שיוצרים העמודים, נמצא סלע גדול-מימדים. הסלע חשוף כיום באורך כ-17 מטר וברוחב כ-13 מטר, וגובהו מעל המשטח שסביבותיו מגיע לקומת אדם. זהו סלע ההר הטבעי, המהווה למעשה את הנקודה הגבוהה ביותר בהר הבית (גובהו כ-744 מטר מעל פני הים). בתוך הסלע חצובה מערה, ומתחת המערה מצויה גישה לחללים נוספים שאיננו יודעים כיום לתארם בוודאות.

כיפת הסלע נבנתה בתקופה הערבית הראשונה, שהחלה בשנת 638, עם כיבוש הארץ בידי החליף המוסלמי עומר אבן-אל-חטאב. למעשה, המבנה עצמו נבנה בידי הח'ליף המוסלמי עבד-אל-מליךּ בשנת 691. למרות כל פגעי הזמן, המבנה השתמר מאז ועד היום ללא שינוי משמעותי. על חשיבותו המיוחדת של המבנה, ושל הסלע שבו, לנו כיהודים, נרחיב יותר בהמשך [אנו מתנצלים על כי אנו משתמשים כאן בתאריכים לועזיים, אע"פ שהיינו מעדיפים את העבריים].

במאמר מוסגר נציין שבשונה מהמתחמים הסמוכים להר הבית מבחוץ, בהם נערכו, ונערכות עד היום, חפירות ארכיאולוגיות נרחבות – הרי בהר הבית עצמו לא נעשתה מעולם כל חפירה ארכיאולוגית שהיא, בשל רגישותם של המוסלמים השולטים בהר. כיון שנמנע מהחוקרים לחפור בהר הבית, הם הסתפקו בעבודות סקר מקיפות על מבנהו של הר הבית ועל החללים התת-קרקעיים הרבים שתחתיו – עבודות שנעשו החל משנת 1833, ואשר היסודיות והמפורסמות שבהן היו מחקרי "הקרן לחקירת ארץ ישראל" היושבת בבריטניה.

הדעה המקובלת בזיהוי מקום המקדש

נחזור כעת אל השאלה שהצגנו בתחילה, היכן הוא מקום המקדש? ונאמר בצורה ברורה כי אין ספק שבמשך דורות רבים – למעלה מאלף שנים בודאי – היה מקובל זיהוי אחד ויחיד למקום המקדש בתוך הר הבית. הדעה המוסכמת הזו זיהתה את "כיפת הסלע" כמקום המקדש עצמו, ואת הסלע שבתוך המבנה – כ"אבן השתיה".

להזכירנו, אבן השתיה היתה חשופה בתוך רצפת "קדש הקדשים", ככתוב במשנה יומא (ה, ב): "משניטל הארון, אבן היתה שם... ושתיה היתה נקראת גבוהה מן הארץ שלש אצבעות" (ובתוספתא יומא פ"ב מבואר "שמתחילה היה ארון נתון עליה", וראה בתפארת-ישראל על המשנה). אין כאן המקום להאריך בחשיבות שיחסו חז"ל לאבן מיוחדת זו, "שממנה הושתת העולם" (יומא נד, ב ועוד), ורק נזכיר כי מדברי חז"ל עולה ש"אבן השתיה", הנקראת בדבריהם גם "סלע", היא אבן טבעית מסלעי ההר, אשר בזמן המקדש היתה מובלעת בתוך יסודות ההיכל, ורק חלקה העליון היה גלוי ברצפת קדש הקדשים (ראה תוספות-יום-טוב למידות ד, ו).

אם כן, במשך דורות רבים היה מקובל להצביע על האבן שבכיפת הסלע כאבן השתיה, וממילא לזהות כאן את מקום קודש הקדשים. אמנם, מידותיו של קודש הקדשים עצמו (אורך ורוחב של 20 אמה, כ- 10 מטר) קטנות ממידות הסלע כיום, אך כאמור בזמן המקדש היה רוב הסלע מכוסה ביסודות המבנה, ורק חלק קטן ממנו בלט החוצה. נזכור כי קודש הקדשים הוא חדר אחד בתוך המבנה הענק של "ההיכל", שמידותיו הכלליות הם מאה על מאה אמה (כ-50 מטר) – ומעניין כי אלו הם גם המימדים החיצוניים של מבנה כיפת הסלע, מה שמביא לחשוב שאולי קירות המבנה (לפחות בחלקם) נבנו על יסודות חורבות ההיכל ממש!

על כל פנים, העובדה המרכזית של זיהוי מקום קודש הקדשים והאבן, נחשבה כדבר ידוע מלפני כ-1300 שנה – וליתר דיוק: משנת 691, תאריך בניית כיפת הסלע – ועד הדורות האחרונים ממש. בקרב מי היה מקובל הזיהוי הזה? – למעשה מוטב לשאול: אצל מי לא? שכן ידיעה זו מופיעה אצל כולם; הן אצל היהודים, יושבי ארץ-ישראל ועולי-הרגל, פשוטי העם וגדולי הדורות, והן להבדיל אצל המוסלמים והנוצרים. אם נבחן את כל המקורות המצויים בידינו – בכל נקודת זמן שהיא, מלפני 1300 שנה, ועד לפני כ-150 שנה (תחילת המחקר המדעי בנושא) – נגלה שוב ושוב את הידיעה הזו מקובלת על הכל כדבר שאין עליו עוררין.

אנו כמובן נתמקד יותר במקורות היהודיים, ואי אפשר שלא לפתוח בדברי הרדב"ז, ר' דוד בן זמרא, מגדולי הפוסקים (עלה לירושלים בשנת 1553). הרדב"ז נשאל להלכה על כניסה למקומות מסויימים סביב, או בתוך, הר הבית. את תשובתו בונה הרדב"ז על יסוד עיקרי אחד: "כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקרא אצלם אלסכרא", ושוב: "אין ספק כי האבן הזאת, אשר תחת הכיפה, היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים" (שו"ת רדב"ז ח"ב סימן תרצא). מניין יודע הרדב"ז את "הדבר הברור" הזה, שעל-פיו הוא פוסק הלכה בשאלות שיש בהם חשש איסור כרת? זאת לא טורח הרדב"ז לומר לנו! ונראה ברור כי הרדב"ז מסתמך בזה על המסורת הקיימת הידועה בזמנו.

המקור היהודי הקדום ביותר שבו נזכרת הידיעה הזו הוא לא פחות מאשר פרקי דר' אליעזר, שם נאמר (פרק ל): "חמשה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים ואלו הם: ... ויגדרו פרצות חומות בית המקדש. ויבנו בנין בהיכל" [כמובן שמקור זה, בהיותו מוכר לכל וידוע בחשיבותו, הוסיף משקל משמעותי אצל כל גדולי ישראל שעסקו בנושא]. מקורות נוספים מדברים בצורה הרבה יותר ברורה, שאינה מותירה מקום לספק בכוונתם. כך למשל במקור קדום, הכתוב בצורה מדרשית והקרוי "נסתרות דר' שמעון בר יוחאי": "המלך השני שיעמוד מישמעאל יהיה אוהב ישראל ויגדור פרצותיהם ופרצות ההיכל, וחוצב הר המוריה ועושה אותו מישור כולו, ובונה לו שם השתחויה על אבן שתיה" ("מדרשי גאולה", י. אבן שמואל). כך כותב ר' בנימין מטודלה, שביקר בארץ בתקופת הצלבנים: "ושם 'טמפלו דומינו' [מקדש האדון] ובנה עליו עומר בן אל-כטאב כיפה גדולה ויפה עד מאד". ותלמיד הרמב"ן שעלה לארץ לפני כשבע-מאות שנה, כותב: "על אבן שתיה בנו מלכי ישמעאל בנין מפואר מאד, עשו אותו בית תפלה, ובנו למעלה מן הבניין כפה נאה מאד, והבניין על בית קדשי הקדשים ועל ההיכל". כאמור, תאורים דומים של המבנה שבנו הישמעאלים על אבן השתיה ומקום קודש הקודשים – מופיעים אצל נוסעים מכל התקופות.

גם אצל חכמי הקבלה אנו מוצאים התייחסות לנושא, כאשר הם דנו בשאלה המהותית כיצד יתכן שהמקום הקדוש ביותר הפך להיות בית למוסלמים. כך כותב למשל ר' מרדכי הכהן, מתלמידי-תלמידיו של האר"י הקדוש, בספר שפתי כהן (פרשת בראשית): "איך מקום השכינה מצומצם בין בדי הארון לפני ולפנים, מקום שאפילו כהן גדול לא היה נכנס אלא פעם אחת בשנה אחר כמה טבילות וקידושין... איך עתה הוא בית תורפה של ישמעאלים" ("בית תורפה" הוא כינוי לגנאי). וכך תמה גם ר' נתן שפירא בספר "טוב הארץ": "ואמנם יש לדקדק עתה שמקום הבית נעשה בית מרגז לישמעאלים, ומאי איכא למימר?" ("בית מרגז" – כינוי רווח למסגד).

הסתמכות על המסורת בקביעת הלכה

מעניין הדבר כי גם בקרב פוסקים רבים היה ברור כי ניתן להסתמך על הידיעה המקובלת הזו, עד שבדרך-כלל לא הועלה הדבר לדיון. כבר הבאנו את דברי הרדב"ז בהקשר זה, ונוסיף כי דבריו צוטטו במשך הדורות הבאים על-ידי פוסקים נוספים כמו החיד"א בספר "ברכי יוסף" (או"ח תקסא ג), שו"ת בנין ציון (סימן ב), ועוד.

בין הפוסקים הנוספים המזכירים את העובדה הזו, אנו מוצאים את בעל החפץ-חיים זצ"ל, שבספרו "לקוטי הלכות" (זבחים נה, ב) כותב: "ומכל מקום נראה פשוט, דעל כל פנים אם על מקום ההיכל בנוי איזה בנין, כמו שבנוי היום בעוונותינו הרבים, ממילא שוב אסור להקריב קרבנות על המזבח" – לא נכנס כאן לפרטי הדיון ההלכתי (וכדאי לעיין במקור), אך רק נשים לב שהחפץ-חיים מקבל בפשטות את הידיעה המקובלת שבמקומו של ההיכל בנוי כיום "איזה בנין" (כיפת הסלע). בדומה לזה, כאשר  דנו הפוסקים בשאלת חידוש הקרבת הקרבנות בימינו, ונשאלה השאלה כיצד נדע את המקום המתאים לבניין המזבח, השיב ר' אליהו גוטמאכר: "יש לנו מדידה לכל הפחות מן האבן שתיה. וידוע לרבים... שהאבן שתיה עדיין שם בבית התפילה שלהם" (שו"ת ר' אליהו גוטמאכר, עניינים שונים סימן טז).

בנקודה זו כדאי אולי לעצור ולברר מעט: מהו באמת המשקל ההלכתי שניתן לייחס לידיעה כזו, מפורסמת ככל שתהיה?

ובכן, בהלכה אנו מוצאים את המושג "מסורת" – דהיינו, ידיעה העוברת במסירה מדור לדור. למעשה כמעט בכל תחום בתורה אנו נזקקים לידיעות העוברות במסורת: מהי החיטה ומהו הלולב והאתרוג, מהי שנת השמיטה ומהי מידת 'רביעית', ואפילו מהי האות אלף ומהי האות בית! וכך למשל נפסק: "עוף טהור נאכל במסורת, והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור" (שו"ע יו"ד פב, ב. ראה שם פרטי הדינים). כלומר: אם תושבי המקום יודעים שעוף מסוים הוא עוף טהור, אנו מניחים שידיעה זו עברה ברציפות מדורות קודמים, ויסודה במקורות מהימנים!

ברור שגם כאשר אנו דנים על זיהוי מקומות, אנו נזקקים למסורת, כמו שנאמר בגמרא (שבועות טז, א): "כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון, כל מצוות אלו נוהגות בה". בהקשר זה, ניתן אפילו לשאול "קלוץ קאשע": מניין לנו שירושלים שלנו היא אותה ירושלים של חז"ל? אך מדוע באמת ברור לנו שזו אינה שאלה כלל? – כיון שידועה לנו הרציפות של המסורת על ירושלים, ולכן אנו מחשיבים את הידיעה הזו כידיעה ודאית, חזקה הרבה יותר מכל מיני הוכחות שהן. ואם הדוגמא של זיהוי ירושלים נראית לנו מוזרה, נוכל לשאול: וכי מניין יודעים אנו שמקום המקדש נמצא בתוך השטח הקרוי היום "הר הבית", ולא למשל בכיכר המרכזית של הרובע היהודי דהיום? – ושוב נזקקים אנו למושג של "מסורת".

– מעניין למצוא ששאלה דומה לזו נשאל בזמנו רבי ישעיה הלוי הורוויץ זצ"ל, השל"ה הקדוש, לאחר שעלה לירושלים עיר הקודש, וכך כתב: "מה שתמה על דירתי בירושלים... מחמת קדושת מקום המקדש... ואין לנו קבלה ודאית איזהו מקום מקדש ואם-כן כל ירושלים בספק כרת (!) – דע אהובי... מכאן והלאה לא ישמע על פיך, פה קדוש, לדבר כן, להוציא לעז על דירת ירושלים אף עתה בחורבנה... והנה באתי על דברי אמת באמיתה של תורה להודיעך דברי אמת: דע כי מעולם לא היה ספק במקום בית המקדש... כי הוא זה, ולא היה נתעלם מהעין אפילו רגע אחד. אע"פ שהיתה ירושלים הולכת ממלכה למלכה מכל מקום לא נפסקה הקבלה [-מסורת] והידיעה" (נדפס ב'קובץ על יד' כרך 16, ירושלים תשס"ב).

נראה אם כן, כי הפוסקים שהסתמכו בפשטות על הידיעה המפורסמת, כדוגמת הרדב"ז, עשו זאת על פי היסוד ההלכתי של הסתמכות על מסורת קיימת, גם ללא הוכחות נוספות. מבחינה הלכתית, מסתבר שרק אם מתעוררות קושיות ופירכות חזקות על המסורת הקיימת, אז צריך להתחיל ולדון בה, כאשר הורעה חזקתה.

בניית כיפת הסלע

אמנם מבחינת ההלכה נראה שניתן להסתמך על מסורת ללא צורך 'לחטט' אחר שורשיה, אבל מחמת חשיבות הנושא וחביבותו קשה לעצור כאן, ואנו רוצים לדעת יותר כיצד 'נולדה' אותה ידיעה, שהמשיכה לעבור במסורת הדורות, שכיפת הסלע בהר הבית היא היא מקום קודש הקדשים ואבן השתיה.

והנה מתברר שכאשר אנו בוחנים את מכלול הידיעות ההיסטוריות על בניית כיפת הסלע, מתקבלת התמונה הכללית הבאה: לפני הכיבוש המוסלמי, היתה ארץ ישראל תחת שלטון הנוצרים הביזנטים (יורשיהם של הרומאים), אשר ביזו את הר הבית ואף הפכו אותו למקום אשפה. עם הכיבוש המוסלמי, החלו בעבודות לניקוי הר הבית; בקצהו הדרומי של הר הבית בנו המוסלמים מסגד גדול (אל אקצה), ואילו במרכז ההר הקימו מבנה מיוחד במקום שהראו להם היהודים כמקום המקדש!

עובדה זו נזכרת, בניואנסים שונים, במקורות יהודיים, מוסלמיים ונוצרים. כך למשל מתארים ראשי הקהילה בירושלים (מתקופה מאוחרת יותר): "בעת אשר [המוסלמים] פשטו ידם ולכדו את ארץ הצבי [ארץ-ישראל] מיד אדום [הביזנטים] ובאו ירושלים, היו עמהם אנשים מבני ישראל, הראו להם מקום המקדש" ("אגרות ארץ ישראל" עמוד 47). סיפור דומה שומע בירושלים ר' פתחיה מרנשבורג, מבעלי התוספות: "והיכל נאה שם שבנה מלך ישמעאלים, בימי קדם כשהיתה ירושלים ביד הישמעאלים, ובאו פריצים והלשינו למלך הישמעאלים, ואמרו: זקן אחד יש בינינו, שיודע מקום היכל והעזרה. ודחק אותו המלך עד שהראה לו" (סיבוב ר' פתחיה מרגנשבורג, מהדורת גרינהוט,עמוד 32).

והנה, תאורו של בישוף ארמני, להבדיל, אשר חי בזמן המדובר: "אחרי אשר היהודים נהנו זמן ידוע מעזרתם או מחסותם של הערבים, עלה בדעתם לבנות מחדש את מקדש שלמה. נתגלה המקום הנקרא קדש הקדשים. הם בנו, עם היסודות ועם שרידי הבניין, בית תפלה בשבילם הם. הערבים מקנאתם ביהודים גרשו אותם משם"... מכל מקום, הנתון היסודי החוזר בכל המקורות העתיקים, הוא שהיהודים הראו למוסלמים את מקום המקדש. גם בכל המקורות המוסלמיים הקדומים קיימת תמימות דעים כי כיפת הסלע נבנתה בכדי לשמר את המקום שבו עמד בית-המקדש! [יתכן ששיתוף-הפעולה בין היהודים למוסלמים נעשה תחת כפיה, אך נראה יותר שלאחר השלטון הנוצרי השנוא, קידמו היהודים בברכה את המוסלמים בכלל, ואת מעשיהם לכבוד מקום המקדש בפרט, כמו שניתן להתרשם מדברי "נסתרות דרשב"י שהובאו לעיל].

בהקשר זה כדאי לציין כי בדורות הראשונים של האיסלם לא ייחסו אנשי הדת המוסלמית כל משמעות מיוחדת לירושלים ולהר הבית כמקום קדוש לאיסלאם, וחשיבות המקום בעיניהם היתה רק משום שבמקום זה היה בית-המקדש (על כל המשמעויות שיש ביהדות ביחס למקום זה). כידוע, בקוראן המוסלמי ירושלים אף אינה מוזכרת כלל, ורק בזמן מאוחר יותר – הרבה לאחר התקופה המדוברת – החלו חלק מחכמי המוסלמים לפרש למפרע קטע מסוים בקוראן כאילו הוא מתייחס להר הבית. על כל פנים, הדבר ברור שהזיקה של המוסלמים להר הבית בכלל, ולכיפת הסלע בפרט, נבעה רק מהעובדה שזהו מקום המקדש, כפי שהועבר במסורת היהודית [מומלץ גם לעיין במאמריו של הפרופסור המוסלמי פאלאצי בעניין זה, כמו בגליון 'נתיב' מס' 1].

השלמת התמונה ההיסטורית

וכעת אנו מגיעים אל השלב האחרון. ננתח את הנתונים שבידינו: א. עד שנחרב המקדש, בערך בשנת 70, היה מקומו גלוי וידוע, כמובן. ב. לאחר 600 שנה מצביעים יהודים על מקום המקדש והמוסלמים בונים עליו את כיפת הסלע. ג. מאז, ידוע לכולם כ'דבר ברור' שמבנה זה משמר את מקום קודש הקודשים ואבן השתיה.

לא נותר לנו אלא לשאול: האם אפשרי הדבר שבמשך אותם שש-מאות שנים – מהחורבן ועד בניית כיפת הסלע – אכן עברה, מדור לדור, מסורת על מקום המקדש? – אם אמנם נוכל לענות על שאלה זו בחיוב, הרי שהצלחנו לסגור את המעגל; שכן אין צל-של-ספק שליהודים היה חשוב מאוד לשמור את הידיעה על מקום המקדש, ולכן ברור שאם רק התאפשר הדבר – מבחינת רציפות הנוכחות היהודית בירושלים – ודאי שהמסורת הזו אכן הועברה מדור לדור. במילים אחרות: ההגיון אומר שמאז החורבן המשיכו היהודים להחזיק בעקשנות את הידיעה על מקום המקדש, ואם אנו פוגשים שוב ידיעה כזו לאחר שש-מאות שנה, נוכל להניח שאכן היא מהווה חוליה ממשיכה בשרשרת.

ובכן, מאז חורבן המקדש ועד למרד בר-כוכבא, בשנת 135, ברור מכל המקורות שיהודים המשיכו לעלות לירושלים, ואף להגיע לקרבת מקום המקדש: כך עולים ר' עקיבא וחבריו אל קרבת המקדש החרב (מכות כד, ב); כך אנו מוצאים שרבן גמליאל דיבנה עמד בהר הבית ושלח משם אגרות על עיבור השנה (סנהדרין יא, ב, ורש"י שם); וכן שהיה מקובל אז להעלות מתים לקבורה בירושלים (מסכת שמחות פ"י), ועוד.

לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, גזר אמנם הקיסר הרומאי הדריינוס שיהודים לא יכנסו לירושלים, אך למרות זאת אנו מוצאים עדויות רבות על עליות לירושלים שהמשיכו גם אז, בימי התנאים: כמו ר' אלעזר בן שמוע שפוגש בעולים לרגל (קהלת רבה יא), כמו ר' יוסי שנכנס לחורבה בירושלים (ברכות ג, א), וכבנו ר' ישמעאל ברבי יוסי שעולה להתפלל בירושלים (בראשית רבה פא, ג), ועוד. בדורות הבאים אנו גם מוצאים הרבה עדויות בשם "קהלא קדישא בירושלים" (ברכות ט,ב. יומא סט, א. ועוד). יתירה מזו, גם בזמן שהרומאים הקפידו על הגזרה שלא לעלות לרגל, היו יהודים מסתננים דרך המשמרות הרומאים בתחבולות שונות, כמו שמתואר במדרש (איכה רבה א, נב). ראוי להזכיר כאן כי באותם הזמנים היתה הציפיה לבניין המקדש כה חזקה, עד שיהודים בגליל היו מכינים יין ושמן בטהרה על מנת להביא למקדש כאשר יבנה, כמו שנאמר בגמרא (חגיגה כה,א) – דבר שהיה אפשרי, כי עדיין השתמשו אז באפר-פרה אדומה בכדי להטהר מטומאת-מת! (ראה למשל: רא"ש למסכת חולין פרק ח, ד. משנה-למלך הלכות אבל ג, א).

גם בדורות האמוראים (לאחר שנת 200) אנו ממשיכים לשמוע על עליה לירושלים, למשל: "ר' חנינא ורבי יונתן ורבי יהושע בן לוי עלו לירושלים" (ירושלמי מעשר שני ג, ו. וראה בבבלי מכות יט, ב). ראוי לציין במיוחד מקור מפורש בירושלמי המעיד שהאמוראים היו רגילים לעלות להר הבית החרב (ירושלמי פסחים ז,ב. האמוראים הנזכרים שם חיו בסביבות שנת 350), וכן את דברי התוספות (שבועות יד, ב) המוכיחים מהגמרא שבני ארץ ישראל הכירו את מקום המקדש.

גם אצל הנוצרים, להבדיל, אנו מוצאים שמקום המקדש היה ידוע ומפורסם. כך מתאר הירונימוס (מת בשנת 420) בפירושיו לכתבי הנוצרים, את הפסל הרומאי "הניצב עד היום הזה במקום קודש הקדשים!".

הובאו כאן רק חלק מן המקורות בנושא. ומכל מקום, המחקר מראה שניתן לעקוב אחרי קו רצוף של נוכחות יהודים בירושלים בכלל, וסמוך למקום המקדש בפרט, אם כתושבי ירושלים ואם כעולי רגל – לאורך כל התקופות מאז חורבן המקדש ועד הכיבוש המוסלמי. כעת, כשהשלמנו את החוליה האחרונה בתצרף [פאזל], נוכל לראות לפנינו את התמונה השלמה.

לסיום

במסגרת מאמר זה יכולנו רק לעבור ברפרוף על הנושא. במקורות רבים לא נגענו, וסוגיות שלמות לא הוזכרו. על כל פנים, נראה כי המידע ההיסטורי המצוי בידינו כיום רק מחזק את המסורת שהיתה מקובלת במשך הדורות.

ברור כי שאלת מקום המקדש צריכה להבדק גם מכיוונים אחרים: מבחינת ההתאמה הטופוגרפית לפני השטח, ומבחינת השרידים הארכיאולוגים. אכן, מאז שהתחילה החקירה המדעית של הנושא, ירדה במקצת קרנה של המסורת ההיסטורית לכשעצמה, שהרי המדע אוהב להטיל ספק בכל דבר... באמת ראוי היה שנעבור כעת אל שדה המחקר, אך זהו כבר נושא למאמר אחר, בעזרת ה'.