יחסו של הרב קוק לציונות הרב יעקב אנטמן

חלק ראשון מתוך עבודת מחקר בנושא. מהדורה נסיונית, לא מוגה.


א. ההתחלה הישרה

לפני כמאתיים שנה ( הת"ק- ת"ר) החלה התעוררות לשוב לציון, התעוררות זו התחילה את התהליך של שיבת ציון. יסדו אותה ועמדו בראשה צדיקים קדושי עליון. דווקא הם אזנם הייתה קשובה לגעגועי הבנים אל שולחן אביהם, ולגעגוע האב שגלו בניו מעל שולחנו. התעוררות זו באה לידי ביטוי בעיקר בעליות הגדולות של תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט, ובמקביל עליותהם של גדולי הספרדים, שבנו בארץ חיי קהילה ומוסדות ציבוריים. נזכיר את העיקריות שבהן:

Ÿ   עליית רבי חיים בן עטר בשנת תק"א.

Ÿ   ר' מנחם מנדל מויטבסק ור' אברהם מקאליסק, תלמידי המגיד ממזריטש, ועמם 300 חסידם בשנת תקל"ז.

Ÿ   ר' ישראל משקלוב ושאר תלמידי הגר"א ועמם משפחות רבות בשנת תק"צ.

Ÿ   הרב דוד בן שמעון (הצוף דבש) ועמו משפחות רבות ממרוקו (בערך בשנת 1850).

Ÿ   מבשרי הציונות רבי צבי הירש קלישר ור' אליהו גוטמכר, והקמת חובבי ציון.

 

אגרת קנט

אשר מאת ד' היתה זאת כי נלקטנו אחד אחד אל מקום בית חיינו, ויד ד' היתה עלינו להוציאנו מן אדמה טמאה, ולהביא אותנו אל קדושת ארץ אשר ד' דורש אותה תמיד, אה"ק ת"ו. והננו הרואים והיודעים, כי הגיע עת לחננה, הננו עדי ראי', להעיד לכל עם ד', כי התנוצצות עת פקידה הגיעה, לבנות את ציון וחרבותי', ע"י צאן עמו המתקבצים מארבע כנפות הארץ, לרצות את אבני קודש ולחונן את עפר ארץ חפץ . והנה מקדם זאת הופיעה עצת ד' על יחידי הצדיקים קדושי עליון מדורות שלפנינו, שהציתו לבת אש קודש שלהבת בוערת אהבת קדושת אה"ק בלבב עם ד', ומידם היתה זאת שנתקבצו יחידים ושרידים לארץ הנשמה, עד אשר חלקים חשובים ממנה היו ב"ה לגן עדן, וקהל גדול וחשוב של כללות כנסת ישראל הולך הוא ומתישב על אדמת קדשנו ת"ו.

(אגרות הראי"ה כרך א' עמ' רז)

אגרת קס

מני-אז היה כל יסוד מושב אחב"י על אדמת הקודש בחורבנה נתמך על צדקת נדבות עם ד', אשר זכרון ציון וירושלים חקוק כחותם על לוח לבבם, והם שלחו את מתנות ידם, לכלכל בהם את היושבים לפני ד', שהיו מעולם יושבים בקדושה על אדמת הקודש, מנייהו מלכי רבנן, גאוני-עולם וצדיקי-אמת, קדושים וטהורים, נוראים כמלאכי ד', ומנייהו לומדי הוגי תורה, ת"ח הגונים, איש כפי ערכו, ועליהם נלוו המוני-עם עניים ודלים, אבל כולם כאחד ישבו בקדושת אמונת אמן, ולבם וידם מלאו לד', לשאת רנה ותפילה בעד אחיהם שבגולה, הנקשרים בהם ועל ידם לקדושת הדר ארץ הקודש מקום בית חיינו.

(אגרות הראי"ה כרך א' עמ' רח)

מה היתה מטרתם של אותם צדיקים? מה היה ציור הגאולה שלהם?

השאיפה המקורית של הצדיקים מייסדי הישוב בארץ הייתה לחדש ולחזק את הקשר בארץ כחלק מקיום התורה, ובכך למצוא מקום לביטוי הכיסופים האין סופיים של עם ישראל לדבקות באלוקים. הדבר בולט במיוחד בשלבים הראשונים של הקמת "חבת ציון". המטרה הראשונית של הרב קלישר היתה חידוש הקרבת הקורבנות. הוא ניסה לרכוש את מקום המקדש ועורר פולמוס תורני בענין הקרבת קרבנות בזמן הזה. רק אח"כ הוא פנה לעסוק גם בישוב הארץ – רכישת אדמות וחיזוק עבודת האדמה בארץ. המטרה היתה- עבודת הקדש, דבקות בה', אך היה ברור שכדי שדבר זה יוכל להתגשם צריך שיהיה לו בסיס גשמי[1]. לצורך כך הם רצו גם להרחיב את יישוב הארץ ולתפוס מקום וכח בין העמים בעולם הגשמי.

זהו הסדר הבריא, הנורמלי של התעוררות הגאולה. הבסיס הוא בקדש וכל השאר הוא התרחבות של שאיפת הקדש. וכך אמנם היתה גם ההתגלות הראשונית של נצוצי הגאולה.

 

אורות התחיה יז

אנחנו שואפים לתחית האומה ותחית הארץ, כדי להחיות את מעמד הנשמה שלנו, כדי להעמיד את ישראל חי, להחיות את האמונה והאהבה בחוסן של התורה והמצוה בכל מילואן. אנו מכירים את אור אלהי ישראל, אלהי עולם, והעונג שעל ד' על ד' דייקא, למעלה מכל מבטא ומכל מושג, לעילא מכל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא, הגנוז וצפון, המתגלה באור האמונה והאהבה, המתראה בתכסיס התורה והמצוה כולה, אנו דורשים לציון, אנו משתוקקים לבנות את הארץ ולהבנות בה, כדי לקלוט את רוחה ואוירה, להתאחד עם כל החיים המקושרים בה. על כן תורה מרובה אנו דורשים, ולשם כך אנו שואפים לבריאות שלמה ולכח גופני חסון ואמיץ, מצות רבות אנו מבקשים, כדי שיהיו לנו די כלים להכיל בהם את האור הגדול של האמונה והאהבה, עם כל העונג והעדן וכל האור והטוהר העז והאומץ שלהם, שיתגלו לנו במלא מדתם, בשובנו לחיים עצמיים, לאומיים במלא ובמרום המובן. כל מה שיש לנו מזכרונות העתיקות וממצוה וחק, חביב עלינו חבת חיים, כי הם לנו כלים למקור חיים ועמם מקור חיים, האידיאלים הצפונים בהם חיים הם אתם ועם קיומם.

(אורות עמ' ע')

 

כיוון ששאיפת הגאולה של עם ישראל היא ביסודה שאיפה של קדש, לכן תחילת ההתעוררות שלה היא ע"י אנשים קדושים שחיים את חיי הקדש.

 

נשמת הלאומיות וגופה

ממרום חביון האידיאל הכללי של היצירה כולה ישוב להגלות אור ישראל, אשר בטהרתו ועזוזו ישוב לטהרה את האידיאל האנושי. וביסוד החביון של צדקת עולמים תפרח חבצלת השרון ותפיץ קרני אורה והדרה מקרבה לכל אפסים. רוח אלהים עליון זה שוכן בכנסת-ישראל בקרב החביון היותר גנוז, בקדש הקדשים, באישון עין ששם אמונת-אלהים גנוזה, מלובשת בלבוש דת משה ויהודית.

(אורות עמ' קלד)

 

כלומר,אור ישראל הוא אור שמיועד להאיר את כל העולם. המטרה של כל יצירת העולם באה על ידי אור ישראל. תפקידו הראשי הוא לטהר את האידיאל האנושי. זה יבא כמובן על ידי התורה והקדושה שבחיי עם ישראל. נמצא, אם כן, שגאולת ישראל איננה שאיפה לאומית צרה, זה לא שיש לעם ישראל צרה וקושי בחיים ולכן הוא רוצה להטיב את מצבו. אלא שהאנושות כולה, ובאופן יותר רחב, היצירה כולה, העולם כולו, שואף ודורש את גאולת ישראל.

הגאולה היא גילוי של אור ישראל שמאיר ומתקן את כל העולם. בזמן הגלות אור ישראל גנוז בחביון. איננו מבטא את כחו לתקן ולטהר את האנושות. הוא עסוק בהשרדות ובתיקון פנימי של רוח ישראל. היכן גנוז האור? היכן אפשר לראות את שרידיו החבויים גם בזמן הגלות? הוא גנוז בקדש הקדשים. בנקודת האמונה הפנימית שהלכה עם ישראל גם בגלות. איננו מתגלה בממלכה שמשפיעה חיים וסדרים מתוקנים על עמים רבים. גם לא בחכמה ובינה שנראים לעיני העמים. רק באמונה. והלבוש של האמונה, מה שנותן לה אחיזה בלבבות ובמחשבות של היהודים זה דת משה ויהודית. ההקפדה על סדר החיים היהודי מחזיקה את האמונה הזאת חיה. שם חיה בסתר גחלת של אור ישראל ששואפת לתקן עולם במלכות ה'. כאשר הגחלת הזו הזאת מתחילה שוב להאיר, היא מתחילה מהנקודה הפנימית של האמונה. זה אומר שההתעוררות הלאומית של עם ישראל לשוב לתחיה מתחילה מאנשים שנקודת האמונה חיה בקרבם בעוז. דוקא צדיקים וקדושי עליון שלהם יש שאיפה חזקה להאיר את אור ישראל בעולם מתחילים להעיר את עם ישראל מתרדמת הגלות ולדחפו אל הגאולה.

 

ב. שתי גאולות – שני עמים

גם כאשר אותם צדיקים החלו לעסוק בעניני חולין - רכישת קרקעות ומו"מ מדיני -  הם נשארו קשורים עם המטרה הראשונית. היה ברור כי בדרכם הם הולכים בדרך הקודש של עם ישראל. הדבר התבטא בעיקר בשלוש נקודות בסיסיות במשנתם:

  1. הקפידו לשמור על אורח חיים יהודי דתי.
  2. שאפו לשלימות קיום תורה ומצוות בארץ ישראל (ובמיוחד במצוות התלויות בארץ).
  3. ציפו להשלמת הגאולה על כל פלאותיה בידי משיח בן דוד.

לאותם הצדיקים היה ברור שדרך הגאולה שהחלו ללכת בה מורכבת משני חלקים[2]. היסוד לחילוק הזה נמצא בדברי הגמרא (סוכה נב, א) שמדברת על משיח בן יוסף כמקביל למשיח בן דוד. דברי הגמרא מבוססים על דברי הנביאים שנבאו על עץ יהודה ועץ אפרים ששניהם ייגאלו ויתאחדו בסופו של דבר בידי ה' (יחזקאל ל"ז) ועוד יותר מפורשים ומבוררים הדברים בזוהר ובדברי המקובלים. מה המשמעות של שני חלקי הגאולה הללו:

 

המספד בירושלים

וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם, ודוד עבדי נשיא להם לעולם. אמנם כשם שיצר השי"ת באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו לשכללו ולפתחו, וכן הכחות המחזיקים כח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה, ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים, לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ב"ה בעולמו, כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכחות, הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהן, להיות עם קדוש לד' אלקי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור גוים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה. וההבדל שביניהם, שלהצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שוים להם בגופניות כאשר האדם שוה בכח החיים שבו לאחד הבעלי חיים, והצד השני הוא הענין המתיחד לישראל עצמם, שע"ז נאמר "ד' בדד ינחנו ובגויים לא יתחשב", מצד תורת ד' והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קדוש. והנה מתחילה הוכנו ב' הכחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה, שהוא כלל יוסף ויהודה. וכמו בתחילה מעשי אבות סימן לבנים יוסף היה המשביר, ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר לחם לפי הטף בעת שג"כ כל הארץ באו למצרים לשבור, והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם, ומ"מ ידע כח קדושתו, ודוקא ע"י זה היתרון אין עשו נופל כ"א ביד בניה של רחל , כענין מיניה ובי' אבא ניזיל ביה נרגא , ויהודה מיוחד לכח ישראל המיוחד, "היתה יהודה לקדשו" ועל אהל יוסף נאמר, "אוהל שיכן באדם".

(מאמרי הראי"ה, עמ' 94-95)

אגרת תתקלו

אמנם דרכנו דרך הקודש סלולה היא בעז"ה בשלו' ובמישור, בית ישראל יבנה על שני העמודים עמוד הקודש קדש קדשים העומד לנס עולם מעולם עד עולם הקשור תמיד בשם ירושלים אשר כסא ד' יקרא לה, ועמוד החול, אשר לבש לבוש חולין רק בירידתו להחיות רוח שפלים אשר שחה לעפר נפשם, שהוא יונק את כחו משם ציון ע"י קו המתעקם, ההולך ומתעקם, עד אשר אור ירושלים יופיע לישרא עקימא, ולתמם עם תמימים והי' פריו למאכל ועליהו לתרופה וימין ושמאל יפרצו לרומם קרן ישע.

(אגרות ג' עמ' רז')

אורות התחיה יט

סדר הגאולה ותחית האומה בארץ ישראל צריך ללכת ע"פ סדרי הנבואה של "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה", - "זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד". שלמות הצורה מוכרחת להברא. הנפשות הנוטות לבנין מעשי, לישוב ארצי ולשאיפה מדינית, מוכרחות להתיצר בכל הגונים החזקים הצריכים למדה זו, והאנשים בעלי הנפשות האציליות, מחיי הרוח ומעדני הנשמה, המודיעים, ומזריחים את אור ד' העליון על האומה והעולם, גם הם יצאו אל הפועל בכל מלואיהם....

 

הערת הרב

אנחנו חייבים להשגיר בקרב שדרותינו כולן את הרעיון שהתחיה הלאומית שלנו כוללת היא שני צדדים, ורק בההשלמה של שני הצדדים יחד, תהיה אז ראויה לשמה. והצדדים אינם אחרים, כי אם צד החול וצד הקודש שבה. שני הצדדים של תחייתנו מוכרחים להיות איתנים, רחבים ומקיפים את כל צדדי החיים כל אחד בגבולו, במובן היותר מלא. וע"י הגבורה של החיים של שני הכוחות ביחד, כח החול וכח הקודש, יתגלה העז וההדר אשר לתחייתנו הלאומית.

(מאמרי הראי"ה, עמ' 43)

 

לשני בתי ישראל

תחיתנו הלאומית ההולכת ומתהוה לעינינו בארץ ישראל, צריכה להקיף במלואה את כל ערכי חיינו. אין תחיה של אמת כל זמן שהיא נוהגת רק בשדרות מיוחדות ורק בערכים מיוחדים. היא מוכרחת להקיף את כל שדרותינו ואת כל ערכי חיינו כלם. מכאן אנו באים להעריך את ערכי התחיה לעומת שתי תכניותיהם הראשיות הקדש והחול, שעד כמה שנהיה נוטים לימין או לשמאל, אין אנו יכולים להפקיע את עצמנו מהשקפה זו כי בחיינו הלאומיים הכלליים יש לנו עסק עם שני ערכי החיים, עם ערך הקדש ועם ערך החול שלנו.

(מאמרי הראי"ה, עמ' 45)

נאדר בקודש ו

אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר והקשבת האמונה, איננה עדיין תחיה אמתית. אם התחיה לא תחדור בלבבות שהם נתונים למשא נפש רוחני כולו לתקוות קדושות שמימיות. אשר מתוך מרחקם מהעולם ויושביו אינם מתמזגים עם החיים הרגילים אינה עדיין תחיה שלמה.

(מאמרי הראי"ה, עמ' 414)

 

תחיית הקודש התחיה השלמה

תחיית הקודש. אני שואל את עצמי, היתכן שתחייתנו הלאומית תהיה רק תחיה חילונית, והקודש יעמוד רק על המצב הגלותי, בלא התעוררות של חיים, בלא התחדשות של גאולה? היתכן להיות ככה? לא ולא, תשיב כנסת ישראל כולה. יודעים אנו כולנו, שמקור חיינו הוא הקודש, והקודש מוכרח הוא להראות את כוחו המקורי. וסוף כל סוף יוכר לכל, שגם אותות התחיה של החול- הקודש הוא הפועל אותם, וכחו הוא המחדש את הנפלאות הגדולות שעינינו רואות. תחיית הקודש בישראל ובארץ ישראל מוכרחת לבוא, והיא בא תבוא.

וההנחה ברורה היא: תחיית עמנו מוכרחת להיות תחיה שלמה, תחיית גוף ותחיית נשמה, תחיית חול ותחיית קודש. ולא עוד אלא שכל מגמתה של התחיה החילונית היא רק כדי להביא אותנו לידי תחיית נשמה, לידי תחיית קודש.

(מאמרי הראי"ה, עמ' 336)

חז"ל דברו על משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. הם ראו ביוסף וביהודה שני כוחות נצחיים שהנהיגו את עם ישראל בעבר, וגם עתידים להנהיגו בעתיד. הרב מבאר מה המשמעות של החלוקה לשני כוחות. הוא משתמש במושגים גוף-נשמה, בהמה-אדם, שהם מושגים שנזכרו כבר בחז"ל. כשהוא בא לטבוע את מטבע הלשון המדויק שמבטאת את החילוק, הוא מפרש: חול-קדש. חול הוא נתינת מקום לחיי האדם כמו שהם. כמו חולין שמותרים באכילה לזרים, ומותר לאכלם סתם כך ללא סיבה שהיא. כמובן, רק בתנאי ההיתר של התורה ללא איסור וטומאה. קדש הוא ביטול מוחלט לה'. כמו בשר קדש שאכילתו ע"י אנשי הקדש בבית במקדש לשם שמים, הוא מצוה וחיוב. בקדש אין חשיבות לחיי האדם אלא לביטולם לה'. אפשר לומר שיש כאן בעצם שתי נטיות סותרות שבונות את בית ישראל. האחת נטית ההגשמה- הרצון לגלות את שם ה' בחיי האדם. לשם כך יש חשיבות ליצור חיי אדם רחבים ויציבים. והשניה- נטית ההפשטה - הרצון להכלל בה' ולבטל את כל מציאותנו אליו בדבקות מוחלטת ובמסירות. אלו הם שני הכחות של יוסף ויהודה אשר בהתקבצם יחד יבנה בית ישראל שיש לו מקום בזה העולם והוא שואף לה' ונכלל במקורו.

נמצא אם כן שחלק אחד של הגאולה, שהוא הנקרא בדברי חז"ל משיח בן יוסף הוא תיקון הגוף של עם ישראל על ידי תחיית החול, שבמרכזה חזרה לחיים בריאים ועצמאיים בארץ ישראל. החלק השני, שעליו מופקד משיח בן דוד, הוא תיקון הרוחניות של עם ישראל, על ידי תחיית הקודש, שבמרכזה – חזרה לעבודת ה' במקדש, חידוש הנבואה וכח תורה שבעל פה. חשוב לציין שבדרך הגאולה כפי שיוסדה על ידי הצדיקים הראשונים היה ברור כי:

א.      גאולת הארץ הגשמית, תחיית החול, נעשית על טהרת הקודש. זה אומר שהפועלים בזה שומרים על דרך התורה והמצוות ובכך פותחים פתח לחבר את חיי החול שנבנים בארץ ישראל לגאולה השלימה על ידי משיח בן דוד. וח"ו לא חשבו ולא העלו על דעתם שבשביל לגאול את עם ישראל צריך להתנתק מן התורה ולהקים לעם ישראל מדינה חילונית ככל העמים. להיפך, בדבר כזה הם ראו התרחקות מן הגאולה, כיון שזה מנתק את עם ישראל משרש חייו ומצפייתו הנצחית.

ב.      הגאולה צריכה לכלול את שני החלקים[3]: גם ביסוס חיי החולין של עם ישראל ע"י אוכלוסין בא"י, עבודת האדמה, עצמאות מדיניתוכד' וגם פיתוח חיי הקדש ע"י חידוש הסמיכה, חידוש העבודה במקדש הארת פנימיות התורה וכד'.

ג. לבושי חול לאור הקדש

כל מה שנאמר עד כה זה ברמת התכנון אבל הביצוע היה שונה. חשוב להבין את התכנית האידיאלית כדי לדעת מאין באנו, ולאן הדברים צריכים להגיע. אך חשוב גם להבין שהסטיות מהתכנית גם הן מתוכננות על ידי קורא הדורות מראש.

הקדמת עץ הדר

אמנם עצת ד' אשר יעץ להתחיל בימינו לעיננו את קוממות הריסות ארץ חמדתנו ולהחל לקים את דברו הטוב על ידי נביאו: "הנה ימים באים נאם ד' וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה" [ירמיהו ל"א כ"ו] ואהבת אה"ק הנטועה ומושרשת בלבב עם קדוש מני אז, מאז נשבענו על נהרות בבל "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי", כשהגיע עתה עת דודים להיות מתנוצצת מעט לצאת לפועל ולמעשה, וירדה ממרומי חביון הקדושה העליונה הגנוזה בנשמות, לבבות ורוחות אל עולם המעשה השפל החומרי עשתה גם היא כמעשה כל מפעלות אלהי עולם ב"ה, אשר אין חקר לתבונתו, "המביא סגנים כמו חומר וכמו יוצר ירמס טיט", וכחות מעשיים גסים, ואנשים המושפעים מתכונות חומריות נמוכות נתערבו בתוך העולם המעשי הזה, אשר באמת זאת היא העצה העמוקה של מלכו של עולם ב"ה, שהדעות הרמות והקדושות הנצחיות וקימות בדברו עדי עד הנם מתמלאות ע"י כל הכחות כולם, וע"י יסוד כנסיה בריאה בחומריותה אפילו מגושמת בקצת חלקיה כשתהתחיל להתיסד באה"ק, יוחל חומר טוב הראוי לקבל את הצורה השלמה של האורות העליונים והנשגבים, שאדמת הקודש מסוגלת להם ע"י אור תורה וזוהר בינה ודעת קדושה וטהרה ושפע רוח אלהים חיים, "להחיות שבורי לב ולהאיר אופל אלמנה", בראשית זריחת קרן אורה שילך ואור בשטף גדול כפרץ מים, ע"י התרחבות התשוקה העליונה לקדושת ארץ חמדה וקיבוץ בניה לתוכה, למען שם אלהי עולם אל אלהי ישראל, ולמען עמו ונחלתו.

(עמ' ז-ח)

נשמת הלאומיות וגופה

הפסק מוכרח להיות בין תכן האידיאל המופשט של מגמת הכל ובין המתגלה ממנו בהויה בפועל, בין הכונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גבה חייו הרוחניים ובין הרוח המלוהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו. אם לא ההבדל הדרגאי הזה היתה צורת המעשה כולה מתטשטשת, ההויה לא היתה עומדת על צביונה, חוקים וגבולים לא היו נשמרים, תכונות קבועות וערכים מגבילים המיסדים עולם ומלאו לא היו עומדים. כשהאידיאלים הנשגבים, העומדים במצב התהו, בשורש הנשמה ומקור שאיפותיה, מתגבלים בגבול וגדר ידוע, - מיד הם מתקדרים ויורדים מחביון-עזם. הם מקבלים יתרון מעשי ותפיסת-יד של פעולה על ידי הגדרתם, אבל הטהר העליון שהיה להם לפני התגלמותם בגדרם המיוחד חדל מהם. נצטמצמה האורה, יורדת היא לפעמים מאד מחסנה ומגיעה עד מחשכים בצמצומה לצורך הערכת מהותה.

 (אורות, עמ' קלב)

הרב מדבר כאן על "עצה עמוקה". פרושו של דבר שיש כאן מהלך אלוקי שלא מובן בהסתכלות אנושית פשוטה. אדם, כמה שיהיה חכם, לא יכול במחשבתו להעלות על הדעת תוכנית כזו. "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". הרעיון הוא שהאידיאל הרוחני צריך להתגשם בעולם. לשם כך צריך יצירה חזקה שיש לה קיום יציב וקבוע. היציבות הזו כאילו מנתקת והיצירה הגשמית שנוצרה שרויה במחשכים. הטהר העליון שהיה מנת חלקה של הנשמה לפני ירידתה לעולם נפסק. זהו חומר גשמי חזק שנשמה גדולה צריכה להחיות אותו.

לפי מה שמתאר כאן הרב אין משבר או שבירה, אלא ירידה מדורגת ומתוכננת. אפשר להמשיל את זה ליצירת האדם. ה' יוצר נשמה קדושה וטהורה. כדי להתגלות בעולם הנשמה צריכה גוף. מזווג ה' זיווגים ויוצר את גוף האדם בשותפות עם האיש האשה. התינוק שנולד יש בו גוף בלבד והנשמה נעלמת. הגוף הולך ומתחזק ורק כשמגיע לשיא כוחו, מתגלה בו הנשמה, והוא מכיר את תפקידו האלוקי.

אבל, מה שקרה בפועל היה יותר מאשר יצירת ציבור בריא אך מגושם. במשך הזמן היישוב בארץ הפך להיות חילוני- ולא רק במובן של 'עוסק בעניני חולין' אלא גם במובן של מנותק מקדושה ואף ככופר בה'!

אגרת קנט

אמנם מאד ידאב לב כי יראי ד' ואוהבי שמו, למראה עינים, אשר אף כי בדורות שעברו החרו החזיקו צדיקי הדורות יסודי עולם בכח קדושתם ואש להבת שלהבתם, יראתם ואהבתם, בקדושת אהבת בנין אה"ק ת"ו, ורק בכח הזיקים הגדולים, אשר הפיחו קדושי עליון בלבבות עם קדוש בא לנו הבנין הקדוש על אדמת הקודש, אשר עינינו רואות לשמחת לב והשבת נפש, אבל בימים האחרונים מעט מעט השתמטו אחד אחד מחבת בנין אה"ק כל צדיק וכל גדול באמת, בתורה ביראה בקדושה ובחכמת אמת, והבנין הקדוש הזה, שהוא מקור נפתח לחיי עולמים, לגוי קדוש ולכל העולמים כולם, הולך הוא ונמסר בידי חסרי דעה ודלי מעש, אשר על כן הושפל יקר תפארת חמדת ארץ חמדה בעוה"ר והורד זיוה והדרה כמעט. והננו רואים, כי רק מאשר בתחילה נתנו צדיקי אמת מהודם על עצם חשקת קדושת חבת בנין אה"ק ותשוקת שיבת שבי הגולה אלי', מכל הארצות אשר נדחינו נפוצים בהם, - מכח זה יונקת היא החבה הקדושה בפועל ובמעשה גם כעת לבנין ציון והשרשת שורש ישועת ישראל עלי' באמת ובצדקה. אבל כאשר במשך השנים הרבות רפו הידים של הבונים האמיתיים מהחזיק במעוז ארץ חמדתנו, וקיבוץ בני' לתוכה בחבת אמת, הולך הענין הקדוש והנורא הזה ומתרפה, בעת אשר החובה הקדושה היא כפולה ומכופלת להתחזק ולהתאמץ, לכונן ולהעריץ חבת בנין ארץ חיים ולקשר נשמות צאן קדשים אלי' באהבת קודש בפועל ובמעשה, לישב קהילות קודש מתמימי שלמי עם קודש על אדמת הקודש.

(עמ' רז')

אגרת קס

הנה בימים האחרונים מאת ד' היתה זאת, ורוח חדש בא מירכתי-ארץ, וחבת ציון ואהבת אה"ק, אשר היתה רפודה בקדושה וטהרה, לקחה לה גם-כן דרך-חול ע"י אנשי-מעשה, אשר החלו לעסוק בבניינה, וע"פ התנועה הזאת, אשר היא נודעת למדי לרבת בני עמנו, נתוספו דיורים רבים מאחינו מפזורי הגולה, ומושבות וקהילות נתישבו באה"ק, עובדי-אדמה ואכרים, ועוסקים בכל מעשה ומלאכת יד נתרבו... אמנם הסבה הפנימית של מיעוט הקישור של כללות עם ד' לחבת הקודש של הישוב החדש, שעל ידה בא המעמד המעציב הזה, שאנו חייבים להתאמץ בכל עז כחנו לתקנו, ולחזור ולקשר את כל עדת עם ד' לחבת הקודש בעומק לב ונפש, למען יקחו כולם, ע"פ ראשי אלפי ורבבות ישראל, את חלקם בבנין אה"ק ע"י בניה, בני מלך ישראל וגואלו ב"ה, אשר הנם הולכים ונקבצים אליה, - הוא מפני שהקישור הפנימי האמיתי של עם ד' לאדמת קודש עומד הוא כולו בקדושה, בקדושת שם השם יתברך ואור קדושת חבת תוה"ק, בקדושת אמונת אמן ואהבת אמת לתורתו ומצותיו, לעשות אותן על האדמה אשר נתן ד' לאבותינו מעולם. וכאשר אלה אנשי-המעשה, אשר בימים האחרונים עסקו בבנין הישוב, לא ידעו את רוממות העיקר הגדול הזה, ופנו להם לדרכי חול, וחפצו להתוות על הישוב החדש תו החול, תחת הקדושה העליונה השורה עליו באמת מקדושת ארץ הקודש, רעיון החול של המנהיגים פעל ביחוד על דרכי החינוך, שתחת קדושת אמונת אמן ואור תורה ויראת ד' טהורה, הראויה להיות מושפעת על ילדי צאן קדשים בכל מקום שהם, ובמדה יותר מאירה ורוממה בהר קודש ד' וחבל נחלתו, ע"י חינוך ע"י מורי-תורה מובהקים, מלאים בתורה יראה ואמונה שלמה, נוסדו בתי-ספר בצורה של חולין, וממילא הקדושה העליונה נפגמת, ורוח ד' המאיר על אויר ארץ הקודש איננו מתגלה, ע"י טמטום הלב של הדרכים החדשים, שהמה צמח לא יעשה קמח , וכל רוח וחיל אין בהם. ועם ד' מרחוק הרגיש את כל אלה, וגדולי האומה צפו ממרחק את כל זה, ע"כ באה ההתרשלות הנוראה מהחזקת היד של הישוב החדש.

(עמ' רח')

הרב מבחין שהמעבר בהנהגת הציבור הבונה בא"י מאנשי קדש לאנשי חול, יצר שינוי עמוק בתפיסה של מהות הבנין. מראש היה ברור שעם ישראל חוזר לארץ הקדש, והוא בא ליסד בארץ את חייו הקדושים. והנה עכשיו כאילו המטרה היא - חול. לחיות חיים טובים מבחינה גשמית בניתוק מהקדושה. דבר זה גרם לריחוק של רוב עם ישראל מבנין הארץ ולחולשה בהמשך הבנין.

קדש וחול בתחית ישראל

ומתוך שמן החוג הרוחני תבעו שגם המעשים יעשו כולם בהתגלות הקדש בלא הכרה של חלק החול המוכרח, נתגבר הזרם החילוני בתור תנועה הפכית במפעלים כולם עד שרבים נשטפו מזרם הקדש. מחיקת זרם הקדש מתוך התחיה הלאומית – בזה מונח היסוד השרשי לכל המחלות ולכל הסבל שלנו כלפי פנים וגם כלפי חוץ... אילו היו כל העמים שומעים את הוד הקול של כנסת ישראל השבה לארצה כפי הבטחות הנביאים.. וטללי החיים של קדש היו מרעיפים על כל המעשים, אע"פ שמן החוץ זרמי חול מוכרחים להיות פועלים בהם – אז היה מצבנו אחר לגמרי.

(מאמרי הראי"ה, עמ' 258)

כעת נמשיך ונראה שהרב ראה במה שקרה משבר בקנה מידה אדיר.

 

ד. שבירת הכלים

 

אגרת מז

במהדורה שניה, וביתר תוקף ועז, ביתר עמק וקדושה, הננו קריבים לחדש עכשיו את כל הרוחניות של חבת ציון, כמו שהיתה בשחר טל ילדותה, כמו שהיתה חיה בלבות אנשי קודש אשר החלו לטפחה ולטפל בה, כמו שהיתה באוצר-הלב של הגר"צ קאלישער והגר"א גרידיץ וסייעתם ז"ל, טרם נשברו הכלים שלה, טרם נפל אורה בעמקי הרע. ממש כמו בגנזי מעשי שמים וארץ, ממצולות ים מעמקי תהום רבה עלינו לשוב ולהעלות את כל הנצוצות שנפלו, שנשתקעו ונשתכחו, נתעבו ונתגשמו, ונטמאו בידים מסואבות, - אל הקדושה והברכה.

(אגרות הראי"ה, א' עמ' נו)

לא נתייחס כעת לפתרון שהרב מציע, על כך, בע"ה, בהמשך, אלא רק לניתוח המצב.

מה בדיוק קרה? – ננסה להתבונן על ההתרחשויות ההיסטוריות לפי המבט החודר והפנימי שהשקיף בו הראי"ה, כדי להקל על ההבנה נחלק את התפתחות הרעיון הלאומי לארבע תקופות:

1.    תקופת עליות הצדיקים הגדולות תלמידי הבעש"וט ותלמידי הגר"א וכדומה.

2.    יסוד תנועות לאומיות – חובבי ציון וכדומה – ובמקביל היציאה מן החומות.

3.    תחילת התעוררות רוח לאומית כללית רוחנית, יסוד המושבות הראשונות, הפניה לרוטשילד.

4.    יסוד התנועה הציונית, חסות הברון על המושבות, עליית הבילויים וכדו'.

הרעיון הגדול של חזרת עם ישראל לחיות בארץ החל בעליות הגדולות של קבוצות בהנהגת צדיקי הדור. אמנם הם היו קשורים בקשר חזק עם כל היהדות, בעיקר על ידי קופות הצדקה שייסדו לטובת ארץ ישראל, אך הם לא עוררו התעוררות רחבה לעזיבת הגלות ועליה לארץ. התעוררות זו החלה בשלב השני והונהגה בעיקר על ידי תלמידי החת"ס ורע"א - הרצ"ה קלישר והרב אליהו גוטמאכר מגריידיץ, ולאחריהם הרב מוהליבר והנצי"ב. צדיקים אלו הקימו את תנועת חיבת ציון לגאולת הארץ ועידוד העליה אליה. הרעיונות שלהם היו גדולים ורחבים מאוד, הם שאפו להביא את כל עם ישראל לארץ ישראל, לקנות את כל הארץ מידי השולטים עליה ולהקים את בית המקדש. אך כלי הביצוע שלהם היו קטנים, הם נכנסו לחובות ובקושי הצליחו להעלות לארץ מאה משפחות של עובדי אדמה. דבר זה נקרא – בשפה הפנימית בה משתמש הרב – "ריבוי אורות ומיעוט כלים", דבר שגרם ל"שבירת הכלים", היינו התפוצצות והתפוררות של כלי המעשה וחוסר יכולת להוציא אל הפועל את הרעיונות הגדולים.

 

קדש וחול בתחיית ישראל

ומתוך שמן החוג הרוחני תבעו שגם המעשים יעשו כולם בהתגלות הקדש בלא הכרה של חלק החול המוכרח, נתגבר הזרם החילוני בתור תנועה הפכית במפעלים כולם עד שרבים נשטפו מזרם הקדש. מחיקת זרם הקדש מתוך התחיה הלאומית – בזה מונח היסוד השרשי לכל המחלות ולכל הסבל שלנו כלפי פנים וגם כלפי חוץ

(מאמרי הראי"ה, עמ' 258)

באין ברירה פנו אותם הצדיקים ובקשו עזרה מאנשי חול הרחוקים מתורה ומצוות שיעזרו להם לבצע את תוכניותיהם. הם פנו לפינסקר ולרוטשילד ועוד, עד שגם תנועת חובבי ציון הונהגה על ידי חילונים. הרעיונות הפכו מ"אורות" ב"כלים" להיות "ניצוצות" ב"קליפות". מה ההבדל בין שתי הצורות האלו? ננסה לענות כפי מיעוט הבנתינו בדברי הרב.

אור זהו תוכן אלוקי מופשט. כדי להתגלות בעולם ה' יוצר כלי שמתאים לגילוי האור. הכלי הוא סגנון של ביטוי שמכיל את האור, מאפשר לו להתקיים בעולם ומאפשר לעולם להבחין באור ולהתברך ממנו. היחס ביניהם הוא - האור הוא הראש, השולט, והכלי מונהג על ידו כמו רוכב שמוליך את הבהמה כרצונו. כאשר יש ריבוי אור ומיעוט כלי - הכלי לא יכול להכיל את האור ויש שבירת הכלים. אז האור הופך להיות נצוצות שהם שברירי רעיונות שאין להם דרך להתממש במציאות אבל הם כבר נמצאים כאן ולא יכולים לברוח. אז באות הקליפות ולוכדות את הנצוצות. הקליפות אינם כלים שמבטאים את האור אלא כחות גשמיים נפרדים מהקדושה שצריכים כח של קדושה שיחיה אותם.הם מזהים בניצוצות הנפולים עוצמה של חיים ו'מתעלקים' עליהם לנצל את כח החיים שבהם. הם עוטפים את הנצוצות במלבושי חול ומתימרים לייצג אותו בעולם. אך שלא ככלים - אין הם מבטאים את התוכן הפנימי הגנוז בהם, אלא מנצלים את הכח החיובי שיש כאן כדי לקדם את מטרותיהם החיצוניות. (במבט יותר פנימי, המצב הוא הפוך, אך על כך בהמשך).

כך עלה בגורלה של חיבת ציון. כאשר תנועה זו לא הצליחה להתקדם בעולם המעשי התפוררה ונפלה. ההשכלה זיהתה את הכח החיים שטמון בחיבת ציון ובנתה משבריה את הציונות שהיא בעצם תנועה חילונית שמטרותיה חיצוניות, ומנצלת את כח החיים שיש בשיאיפת עם ישראל לגאולה בארץ ישראל. בהשתלטות הכחות החילוניים של רוטשילד והציונות על השרידים של חיבת ציון רואה הרב - נפילת האור במעמקי הרע. והוא רואה צורך להעלות את הנצוצות שנפלו.

נביא כאן שני מקורות נוספים שיכולים לבאר קצת את המושגים נצוצות וקליפות, ואת היחס בינהם:

ישראל ותחייתו  ו

אמנם יש אשר הרשעה מקבצת כח מפוזר בכל מרחבי העולם החיצוני, בכל חוג המעשה והמפעל, ומוסיפה ברק לההדלקה הרוחנית הציורית, ואף שהוא מקסם כזב ושקר שאין לו רגלים מ"מ הרי הוא נטל מזיו הקודש בגנבה.

(אורות עמ' כג)

נשמת הלאומיות וגופה

כשבאים הדברים לכלל מעשה, והם הולכים ומתלבשים בגבולים, סרים מיד חלקים רבים מזוהרא עילאה. האלף הרבתי מתקטנת ונעשית אלף זעירא, מכשולי-החיים מתרבים, זעזועי-נפש של רוגזות ושל פחדים, של משטמות ושל רהבים, מתגברים וממלאים את החלל. האנושיות המעשית מתלבשת בלבושים צואים, אורותיה הרבים נופלים לתוך הקליפות הקשות שהיא עטופה בהן, והאוהב אותה כמו שהיא לא יוכל להתעלות. הוא מוכשר לספוג אל תוכו את הזוהמא הצבורה בקרבה יותר ממה שיקלוט את ניצוצי הקדושה הנסתרים במחבואיה. וכן הדבר במעמד הלאומיות הפרטית, שבכללותה אנו מוצאים אותן בצביונה גם באומתנו.

(אורות עמוד קלג)

היחס בין הקדש והחול ביצירה המורכבת שנוצרה מתבאר במקור הבא:

נאדר בקדש, לתחית הקדש ח'

ומה הם המעוררים האחרונים, ראשי התעמולה והספרות, אם לא עובדי החול והמדברים בשמו בכל ערכיו. ולא עוד אלא שגם הקדש הנשוא בפיהם איננו הקדש השרשי היסודי אלא הקדש שבחול. "חבת ציון" היא הבעה של חול לתוכן קדוש. הציוניות והלאומיות ההולכת ומרחבת את צעדיה, עם כל הספרות, האמנות והשירה שלה, איננה כי אם תוכן של חול לרעיונות שיסוד הויתם וחיותם הוא בקודש. מפני שהאומה היא קדושה, ארצה, שפתה, מהותה וערכה, צפיתיה ושאיפתה, הכל הוא קודש. אלא שהקודש הזה יש לו גם כן גילויי חיים של חול. ואת גלויי החיים החלוניים היינו באמת חסרים, נשתכחו מאתנו במשך כל הריסת הגלות והנם באים ושבים אלינו קמעא קמעא. אבל היוכל החול לבדו להחיותנו? דבר של בדאות הוא אם נחשוב ככה, זיוף אנו עושים בעצמנו אם נעמוד על מצב זה. לא עולמנו הפנימי ולא העולם הכלי של האנושיות יוכל להכיר אותנו בצורה זו החילוניית בתור חטיבה עצמותית.

(מאמרי הראי"ה, עמ' 416)

הרב מציין כאן שמושג הקדש כפי שמבטאת אותו הציונות החילונית איננו הקדש האמיתי- השורשי. זהו הקדש שבחול. זאת אומרת שזהו רק הרושם החיצוני שתופסים אנשים חיצוניים שאינם חיים בקדש ואינם מבינים בערכי הקדש. הם תופסים את התועלת שהקדש מביא להם. ובהקשר הלאומי: אין הם מבינים שיסוד חיי עם ישראל בקדש. הם חושבים שזהו תבלין- פולקלור שנותן טעם טוב. כך הם גם קובעים את חשיבותו ומקומו בחיי הציבור. בהקשר זה הרב מבחין בין "חבת ציון" לבין "הציונות": חיבת ציון שנוסדה ע"י רבנים צדיקים למען מטרות קדושות היא הבעה של חול לתוכן קדש. הרצון הקדש של עם ישראל לדבקות בה' צריך שיהיה לו נפח גשמי וקיום בעולם הזה. לשם כך צריך לרכוש אדמות ולעסוק בעינינים גשמיים. זהו הלבוש החיצוני, אך התוכן הוא קדש, הוא העיקר והוא המטרה. הציוניות שנוסדה ע"י אנשים חילוניים מתעסקת אמנם עם אותם נושאים, אך בפנים התוכן הוא תוכן של חול. המטרה היא רק קיום גשמי. האמצעים הם- ארץ, שפה וכד'. אלו הם רעיונות ( = שברים מופשטים ובלתי מחייבים) שיסוד הויתם וחיותם בקדש. המקור היסודי ממנו באה ארץ ישראל והשפה העברית ודומיהם הם בקדש- "ארץ הקדש" ו"לשון הקדש". אבל כעת נעתקו ממקורם. כעת כל השימוש במושגי הקדש הם קדש שבחול- ניצול הקדש למטרות חול. כיון שבעם ישראל יש רגשי קדש של חיבה לארץ הזאת ולשפה הזאת - משתלם לקיום הגשמי לקבץ את העם מסביב לערכים אלו. כל זה מבלי לתת להם כבוד פנימי, אלא מתוך מחשבה שהצורה הזו החילונית היא חטיבה עצמותית, היינו הצורה האמיתית של עם ישראל.

 

ה. הכפירה והלאומיות

כדי להבין יותר טוב את התהליך, צריך להתבונן קצת על תנועת ההשכלה והכפירה שהשתלטו על ההתעוררות הלאומית (זהו נושא ארוך וניגע רק בקצהו בלבד).

אגרת תקעא

הדת בישראל. אור  ד׳ שבנשמתו, הבעת החיים היותר עצמיים והיותר פנימיים שלו, מה שנתן ונותן לו את הכל, שמעמידו על הרום העליון של במתי־ארץ, על המעמד של מורה האנושיות כולה — אי־אפשר שתנועת-החיים שלו תהיה פרודה ונעקרת ממקור-חייו זה. תקות-תחייתנו היא הרבה יותר עליונה מלהיות תלמידים קטנים או גדולים לאירופא הקולטורית, שאשרה מוטל בספק גדול. והציוניות מוכרחת היא לשוב אל מקור החיים של האומה מראש-צורים ואי-אפשר שדבר לא יהיה לה עם הדת. זהו חיקוי שפל, והרבה יותר מחפיר מהחיקוי הציורי של שינוי מקום-המקדש שב"תל-אביב״ שבצדק הרעיש עליו "אחד העם" את המחנה בשעתו .

 (עמ' רט)

אגרת תתפב

לא יכלו ה"מודרניים" שלנו להבין אחרת כ"א שהציונות היא הכנסת זרם לאומי אירופי בכנסת ישראל, והמודרניות האירופית הלא היא רואה בכל עוז לקרוע את הציבוריות החברתית מן הדת, ע"כ גם בציוניות צריך להיות כך לפי דעתם. אבל הלב הישראלי החסון יודע הוא שלא כצורנו צורם , ואם כל העמים ילכו איש בשם אלהיו , או בלא שום שם של איזה אלוה, לעולם אנחנו נלך בשם ד', עומד הוא ברתת לעומת תנועה ישראלית לאומית שאין אור הקודש מתנוצץ בגאון עולמים על ראשה.

(אגרות הראי"ה ג', עמ' קעב)

רוח הדת באירופה לקוחה מן הנצרות. דבר זה יצר בעולם את ההרגשה שהחיים מנותקים מן הדת. יותר מכן, הדת לוחצת את החיים ומעוותת אותם. כאשר עמי אירופה התעוררו לחיים הם החלו להכיר, דרך ההשכלה, את הכוח שיש בחשיבה חפשית, ודרך המדינות הלאומיות שנוצרו- הם הכירו את העצמה שברגש הלאומי. בשני המקרים התנאי להצלחה היה ההתנתקות מהדת או לפחות העמדת הדת בקרן זוית. דבר זה גרם לזרם של כפירה ששטף את התרבות האירופאית. התחושה היתה שאם אתה רוצה לחיות אתה צריך להתנתק מהדת. וזה משום שהדת הנוצרית המעוותת שונאת את החיים. הכנסיה לא אפשרה לאנשים לחשוב ובכך מנעה את ההשכלה. היא התנגדה להתעוררות הלאומית ובכך חנקה את רגשות החיים הטבעיים. לכן אירופה פרקה מעליה את עול הדת. דבר זה לא פסח גם על עם ישראל. תנועת ההשכלה הביאה לכפירה בכללי הדת, לעזיבת התורה והמצוות ולהתבוללות. מייסדי התנועה הציונית היו שייכים לזרם זה. מתוך נקודות מוצא אלו הם פרשו את ההתעוררות הלאומית של עם ישראל ולפי דרך זו הם עיצבו את המטרות של הציונות.

אך, כמובן, שכל זה טעות - הדת בישראל שונה בתכלית מהדת באירופה הנוצרית. וגם הלאומיות שונה מהלאומיות האירופית. בעם ישראל הרוח האלוקית מחיה את העם, מאירה את המחשבה ומעוררת את הרגש. בעצם, אפשר לומר, שהר סיני הוליד את הלאומיות של עם ישראל. זוהי לאומיות קוסמופוליטית, כלשונו של הרצי"ה (במאמר על הפרק) ולכן זו טעות נוראה לנתק בין הדת שמייצגת הרוח האלוקית שמחיה לבין הלאומיות. תפיסה לא נכונה של הדת ולשל הלאומיות בעם ישראל הביאה לפרוד המוזר הזה. לכן היהדות החרדית שבה נמצא הלב הישראלי החסון חושש מאד ועומד ברתת מול התנועה החדשה הזו.

אגרת תתקה

וכי לא הגיע הזמן שתתנער כבר תנועת התחיה מרסיסי טל הילדות שלה, שאינה יכולה על ידה להגיד בהתגלות לב את אמרתה הגדולה, אמרת דעת ה' אלהי ישראל, אשר רוחו מתהלכת ועומדת בתוכנו, וגם כעת בעת אשר זרע ד' נגלתה לעין כל גוים, עדיין נחבוש את פנינו בטמון ונרטן את הלחישות האירופאיות שהן דוחקות את אויר החיים של נשמתנו. תאוות ההתדמות אל אותם העמים המכוסם בחושך, אשר אכלנו בל פה, התרום ותחיה עוד להכנס כמו ארס בתוכה של תנועת תחיתנו. היעמד לבנו אם תהיה הציוניות נערכת גם כעת, בעת אשר אור גואל ישראל ומושיעו הופיע עליה, רק בערכה של איזה תנועה מודרנית אשר הלב מהסס על קיומה, ובטחון עמדתה. זה חביבי לא אוכל לסבול בנפשי...

 חבה וכבוד אני רוחש להמזרחי, בכל לב הנני שואף לפתוחו והתרחבותו, אבל אל יאמרו שכורי הנכריות הנה המוהיקנים האחרונים, נגררים הם אחרינו, ירעו עד שיסתאבו, ודור חי יקום ויאמר בגאון: השלכתי את כל סבל הירושה ולאום אירופאי חדש נוצרתי.והאמרה הזאת מלאתי צחנת רקבון, היא עולה מכל התכונה העכשוית, בארץ ובחו"ל. אוי לנו כי שודדנו.

(אגרות ג', עמ' רטז)

כל זמן שרק הציוניות, שלבשה בגדי אירופה עד כדי היכסות הפנים הישראליים, לבדה תהיה האורגניות הכללית, יעמוד העם מרחוק, מצד חסרון כח קודש רשמי, וכבודה לא יוכל להתעלות עד כדי כבוד של נשמת חיים לאומה,

בפועל מה שקרה הוא שאכן הציונות יצרה לאום שהגדרות היסודיות שלו לקוחות מתוך התרבות הארופית הצולעת. לכן היצירה שנוצרה איננה ולא יכולה להיות מכובדת כיצוג של נשמת האומה.

נשמת הלאומיות וגופה

ההזיה הנגלית, המתעבת בחולשת כח הכרתה את כל עושר צפון ונעלם, החשיכה את העינים וקצרה את חוג-הראות הרוחני בבנותה חומת-סינים גסה לחופש-הרוח, אשר באויר מעופש זה נולדה גסות הכפירה בצורתה המנוולת שאנו רואים אותה בימינו. וכשזו נזקקת אל הלאומיות בוררת היא ממנה דוקא את חלקיה היותר רעים, העלולים לשחת את כל הוד שבצלם האדם הפרטי אשר נוכח אלהים דרכו. בלא טל חיים של אהבת אלהים, של יראת הוד מלאה בינה ודעה ושל אמונת חיים מלאה חופש, משרכת הלאומיות את דרכה ללקוט שעורים מגללי בהמתן של אומה שפלה, וברוח קדור מלא זעם וחלי תתימר בחיצוניות של שפה שאינה מכרת את עזוז רוח קדשה, של ארץ שהיא מתכחשת לפליאות סגולותיה, של געגועים של סיגי סיגים שזרקה מהם כל יסוד מזין ומחיה. לאומיות כזאת כל מה שהיא יותר רוממה ונאצלת ביסודה היא מתגנה יותר על מחזיקיה, ומאצלת עליהם מהזוהמא של טומאות שוליה. אין אמונה ואין דעת-אלהים, אין הוד מוסר ואין גבורת-רוח - ואיה דם-הנפש אשר תחיה בו?

(עמ' קלד)

הרב מבחין בכך שהכפירה מתיחסת רק לחיצוניות של החיים. היא רואה את חיי האדם כדבר גשמי בלבד. לכן כשהערכים הלאומיים נוצרים ע"י רוח של כפירה הם נוצרים בצורה מעוותת. מהשפה לוקחים את החיצוניות- אוצר המילים והדקדוק ולא את הפנימיות- לשון הקדש - טהרת הדיבור והמחשבה ושמירת הלשון ביחסים החברתיים. מהארץ - את השטח ואוצרות הטבע ולא את הסגולות הרוחניות שארץ הקדש נתברכה בהם. וכן הגעגועים הישנים לציון - לקחה מהם רק את הסיגים החיצוניים ולא את רוח החיים. הרב כותב בחריפות שלאומיות חיצונית כזאת שמבוססת על רוח הכפירה היא מטמאת את כל מי שאוחז בה. אלו הם החלקים הרעים שבאדם שמשחיתים את הוד צלם אלקים שבו.



[1] ראה בעינין זה בהרחבה במאמר "על הפרק" לנתיבות ישראל, הרצי"ה.

[2] תלמידי הגר"א הרבו לדבר על תפקידם כמשיח בן יוסף. לעומתם החסידים העריצו את רבותיהם והחשיבו אותם כמשיח (עד אחרון הגדול רמ"מ מלובויטש) באופן פשוט התכוונו למשיח בן דוד. והנה בעוד שתלמידי הגר"א וממשיכיהם העלו על נס את מצות ישוב הארץ, הרי החסידים הדגישו את מינוי המלך שקודם לכל המלחמות. הגדרת המהות הקדושה לפני הביסוס הגשמי. ואפשר לומר שאכן יש כאן שני כוחות שבונים את בית ישראל, כח משיח בן יוסף וכח משיח בן דוד, וכשיהיו לאחדים תבא הגאולה השלימה.

[3] עדיין צריך עיון עד כמה היה ברור להם שאלו שני חלקים נפרדים. והאם חשבו שיש בכוחם לעסוק בשתי הפעולות בבחינת "והיו לאחדים בידך" (ראה בענין זה בנספח לפרק א'). בדברי הרב, בכל אופן, ברור שאלו שני כוחות שונים שמיוצגים בפועל ע"י אנשים שונים לחוד.