1

טבור הארץ ישראל אריאל

החוברת טבור-הארץ עוסקת במבט עומק לשבחה של שכם עיר הברית. החוברת נכתבה בסמוך ליסוד ישיבת עוד יוסף חי בקבר יוסף הצדיק והנסיונות לחידוש הישוב היהודי בעיר, ומתפרסמת מחדש בשינויי עריכה קלים [מקור הביטוי טבור-הארץ בספר שופטים ט,לז].

פתיחה:  "חן המקום על יושביו"[א] 

"עיקר החן הוא כשמאיר חיות הרוחני בתוך הגשמי. כי הגשמי לבד אין בו חן, וכן הרוחני לבד אין שייך לומר בו חן מאחר שאין לנו שום תפיסה ברוחני לבד, רק כשמאיר הרוחני בגשמי אז יש לדבר חן... והנה כתיב 'כולם בחכמה עשית', שבכל דבר בעולם מלובש בהעלם השכל הרוחני המחיה אותו, רק שלפעמים הוא בהעלם גדול על כן אין להדבר חן, אבל כשמאיר בגלוי יש להדבר חן"[ב].

דיון אשר נועד לברר אופיו של מקום לאור המקראות ודברי חז"ל, לשרטט את קויו ולתאר פרצופו, נתקל מצידו של האדם המודרני בשני מעצורים: אחד הנובע מסגנון מחשבתו ואחד הנובע מסגנון חייו[ג]. אמנם אין זו המסגרת לדון בדברים בהרחבה אך פטור בלא כלום אי אפשר.

ראשית המעצור האינטלקטואלי: כל עצמו של צירוף מילים זה "אופיו של מקום", נראה מופרך מעיקרו ומזכיר עבודת עץ ואבן. ניתן לומר כי מקום מעורר זכרונות, כי קל או קשה להגן עליו, כי נעים או קשה להתפרנס ממנו, ואפילו כי נופו מעורר רגשות ואסוציאציות אלו או אחרים. אך כל אלו הינן התרשמויות סובייקטיביות של האדם מן החומר, וכדרכם של דברים סובייקטיביים הרי הן נזילות מאד, ואילו זה הטוען ברצינות לאופיו של מקום וכי יש טעם לחקור ולהתחקות אחר אופי זה, הרי יוצא מנקודת הנחה כי אין מדובר כאן בהתרשמות מן המקום אלא בפיענוחו וחשיפת האמת שבו, וזהו דבר שאינו נשמע.

קשה לגבור על מעצור זה בכלל, ובמסגרת זאת בפרט. ואמנם היה אפשר להביא ראיות למכביר שהתורה, ולהבדיל הקדמונים בכלל, התייחסו לחומר בכלל ולמקום בפרט כנושאי משמעות עצמית – אבל אלו לא יועילו הרבה לשכל הרציונלי אשר נוטה להתיימר בהכרת המציאות האוביקטיבית[ד].

על כן רק שאלה אחת תישאל כאן כדי לערער את בטחונו של השכל הרציונלי בהכרה האמיתית של המציאות: לו באמת אין קשר אמיתי בין מקום למציאות, בין חומר לנפשיות, לו הן שתי מהויות נפרדות בעלות קטגוריות שונות, כיצד למרות זאת מצאה לה הנפש מבע בתוך מושגי החומר? כיצד מיתרגם כל העולם המופשט שבה למושגים פיזיקליים של תנועה ותנוחה, קור חום וכו' וכו', וכיצד מצליח כל-כך החומר לדובב אותם בצורותיו, קולותיו, ריחותיו ומגעיו למיניהם? אם החומר והרוח שני עולמות הם, אשר לא קרבו זה אל זה (וכך אומרת חשיבה מדעית אמיתית אשר אינה מוכנה להתכחש לתופעת הרוח בעולם), מדוע זה לא ניתן להפריד ביניהם ומדוע מתפעלים הם כל כך זה מזה[ה].

אין זאת אלא שכולם מרועה אחד ניתנו, יוצר הרים ובורא רוח, והוא בכוחו ה"מפליא לעשות"[ו] אחדם ומיחדם; ואם אין בכוחו של השכל האנליטי להכיל הפכים מה בכך, סוף סוף לא הכרחי הוא שכל המציאות האיומה והעשירה הסובבת אותנו תכנס לרביעית דם ולכזית מח שבקדקד.

ומכאן למעצור הנפשי (ואולי הוא העיקרי בתקופה זו בה האומנות תופסת יותר מקום מן האקדמיה). לפני זמן לא רב היה שגור "האדם הוא תבנית נוף מולדתו"[ז], היום נשמטה המולדת הזאת מתחת לרגליו. בתקופה בה ניתן להגיע בקלות ובמהירות לכל מקום, בה רוב פרנסתו של אדם אינה מן הקרקע ובה שיטות הבניה המשוכללות וקצב החיים המסחרר גורמים לאדם הממוצע להחליף ביתו מספר פעמים בימי חייו, כמעט שלא תיתכן הזדהות בין אדם למקום. בעידן בו הדינמיות (אמנם החיצונית בעיקר) היא סם החיים, נמצאת הקביעות מטבע שחוקה, והאדם המודרני החש כי חייו עשירים יותר ככל שרבות התמורות בהם, מה לו כי יכנס בין חומות ומיצרים כדי להבין ולספוג את הרוחש בהם.

אכן, כדי להסיר מעצור זה אפשר לבקש את עזרתו של האדם המודרני עצמו. הן כל מטה אוזן יוכל לשמוע את נאקתה של התקופה. נקעה נפשן של הבריות ברוח התזזית הזאת, חידושים חיצוניים ללא הרף, ובתוכם אין שום התחדשות פנימית. הכל אכול עצבון ויאוש, מאומה כבר אינו מפתיע באמת, הכל יתכן ולשום דבר אין מייחלים וכוספים. האדם מרגיש כי התקוה והשמחה לא יבואו לנו מרוב תמורות, אלא אדרבא "עת כנוס", מהתקשרות אמיצה יותר, מהפנמה. הקביעות והשינון הם שיפתחו את הפתח לחידושי הנשמה, הם יאפשרו את החדירה לעומק לחשוף מטמונים, במקום אשר עד עתה היתה התפשטות לרוחב בלא שימצאו בו דברים מאיכות אחרת, דברים חדשים באמת.

על כן, אדרבא ואדרבא, צורך השעה הוא לדבר על נשמתו של מנקום. כי אמנם אין אלו דיבורים המתאימים לאקלים הממלא חללה של התקופה, אך מתאימים הם לתביעה הנשמעת ממעמקיה (אמנם כל זמן שלא יהיה העוז לשנות את סגנון המחשבה, לא יוכל סגנון החיים לחלץ עצמו ממצוקותיו, ורק חיפושים ונסיונות נפל ימלאו את אוירו, אלא שהם הם פורצי הדרך לתמורת הגאולה הזאת. אמנם הדיון חרג כבר הרבה מחוץ למסגרתו ודי בזה).

לגודל התביעה המאמר הבא כאן הוא כלגימה מועטת למי שבא מן המדבר אחרי ימים שלא שתה מים, אך אם אזכה והלגימה תעורר את התיאבון ותגדיל עוד יותר את הצימאון (כדברי הגמרא שהרבה יין מרוה, אך מעט, אדרבא מגרר גריר[ח]) והיה זה שכרי.




[א] סוטה מז. וראה שפת אמת (וישלח תרל"ב) שקושר את ביאת יעקב לשכם "וין את פני העיר" עם דברי חז"ל אלו.

[ב] באיבי הנחל על ליקוטי מוהר"ן א.

[ג] עיין אורות עמ' קב.

[ד] בכל זאת לא אמנע מלהביא שתי דוגמאות: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה" (במדבר לה, לד), "ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם עברו לכם אל ארץ אחוזת ה'" (יהושע כב. בני ישראל תולים את מרידתם של שנים וחצי השבטים בסיבת המקום בו הם גרים, עבר הירדן).

[ה] קושיה זו לבשה בפילוסופיה המודרנית (מאז יום וקנט) ניסוח חדש: היחס בין הסובייקט והאובייקט. אם כה ואם כה, דורות יתפלספו וספרים עבי כרס יכתבו, וכל זמן שלא יואילו להודות ב"סובייקטו של עולם" יעלו חרס בידם. וראה על כל הנושא בהרחבה רבה בכתביו של ד"ר דניאל שליט.

[ו] עיין רמ"א על שו"ע או"ח סימן ו סעיף א.

[ז] טשרנחובסקי (קובץ שיריו. השיר "האדם אינו אלא", עמ' 208 הוצאת דביר).

[ח] ברכות לה, ב.