תל תלפיות - הקשר למקדש יוסף פלאי

על הקשר למקדש במהלך הדורות על-פי דברי חז"ל, בעשרה פרקים מבריאת העולם ועד נפילת ביתר.

א. ימות עולם

ראשית הופעתו של עם ישראל על במת העולם, היתה בציווי ה' לאברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"[1]. כך התחיל להתגלות היעוד של הקמת "גוי גדול" בארץ המובטחת בברית אלוקית לאברהם ולזרעו. שנים רבות אחר-כך, שוב נצטווה אברהם אבינו לקום וללכת: "קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך"[2]. בסיום המסע הנורא והמופלא הזה, פסגת הנסיונות של אבינו אברהם, התגלה המקום המיוחד בתוך ארץ ישראל, בתוך ארץ המוריה, הוא הר המוריה שבו יבנה בית המקדש: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר יאמר היום בהר ה' יראה" – "ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות"[3]. ואף הקב"ה, כביכול, היה יושב ומצפה מתי יבנה כאן הבית: "עשה לו הקב"ה סוכה והיה מתפלל בתוכה... ומה היה אומר, יהי רצון שאראה בבנין ביתי"[4]. ואכן, לאחר כשמונה-מאות-וחמשים שנה נבנה בית המקדש במקום הזה: "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלם בהר המוריה"[5].

מקום זה – אשר נתגלה לאברהם אבינו במעשה העקדה – היה מוכן לכך מאז ומקדם, עוד מראשית בריאת העולם, "מציון נברא העולם"[6], "כשברא הקב"ה את עולמו, כילוד אשה בראו. מה ילוד אשה מתחיל מטבורו ומותח לכאן ולכאן לארבעת צדדיו, כך התחיל הקב"ה לברוא את העולם מאבן שתיה ומקדש הקדשים, וממנה הושתת העולם, ולכך נקראת אבן שתיה שממנה התחיל הקב"ה לברוא את עולמו. וברא בית המקדש למעלה בשמים, ובית המקדש למטה בארץ, זה לעומת זה"[7].

אדם הראשון, נזר הבריאה, נברא אף הוא ממקום המקדש: "מלוא תרווד אחד נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון, אמר הלואי יברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה"[8]. "ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח.. הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא"[9].

מאז שנעקד יצחק אבינו על המזבח בהר המוריה – שם נמסרו חייו לה' אל-עולם כעולה-תמימה, וניתנו לו שוב במתנה – נעוצים חיי ישראל במקום הזה, מקום יראת ה' ועבודתו, מקום המפגש בין האדם לאלוקיו. "בהר ה' יֵרָאה – אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה"[10].

יעקב אבינו, בנו של יצחק, נאלץ לצאת מארץ הקודש, אך לפני צאתו עבר אף הוא במקום המקדש "ויפגע בַּמקום – הוא הר המוריה"[11]. אז נתגלה ליעקב "מה נורא המקום הזה. אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים". יעקב אבינו ההולך להקים את בית ישראל, את הגרעין המשפחתי הראשוני של עם ישראל, קובע ומגלה אז את היעוד של הקמת בית ה' – "בית אלוקי יעקב"[12] – "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים".

ב. ממצרים למשכן

ירדו ישראל למצרים, נאחזו בה, ונשתקעו בחשכת הגלות, כדברי ה' לאברהם בברית-בין-הבתרים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועִנו אותם"[13]. הקשר הגלוי בין העם ליעודו, ליחודו ולארצו, הלך ודעך, הלך ונשפל עד מ"ט שערי טומאה... עד שבא קץ הגלות, ונשלח משה רבינו להוציא את ישראל ממצרים: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות ממצרים... והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'"[14].

עם גמר היציאה ממצרים, בקריעת ים-סוף, כאשר התרומם עם ישראל כולו לדרגת הנבואה, הופיע בדברי שירתם היעד והתכלית אליו מועדות פניהם: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך. ה' ימלוך לעולם ועד"[15].

לאחר מעמד הר סיני וקבלת התורה, נצטוו ישראל לבנות את המשכן – הוא השלב הראשון בהגשמת המצוה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[16]. ואף שמתחילה נראה היה שהמקדש יבנה רק לאחר שיבואו ישראל לארץ ויהיו נטועים בה – הרי מרוב חיבתם של ישראל הקדים ה' וציוה לעשות את המשכן, בית עראי, אוהל נודד להשראת השכינה, כבר במדבר. משל לחתן שאמר בתחילה להרחיק זמן חופתו, אך לאחר שראה את כלתו המיועדת, נמלך בדעתו והקדים זמן החופה מרוב חיבת כלתו[17].

נבנה המשכן ושרתה בו השכינה, "וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם"[18]. "באתי לגני אחותי כלה – בשעה שברא הקב"ה העולם, התאוה שיהא לו דירה בתחתונים... עמד משה והוריד את השכינה, אימתי כשהוקם המשכן, אמר הקב"ה באתי לגני, לדבר שהייתי מתאוה לו"[19].

בחדר הפנימי והמקודש ביותר במשכן, בקודש הקדשים, הושם ארון הברית ובו שני לוחות העדות שעליהם כתובים עשרת-הדברות אשר דבר ה' אלינו בהר סיני: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. ויקם משה את המשכן... ויתן את העדות אל הארון"[20]. עם חיתום התורה, בשנת הארבעים ליציאת מצרים, לפני הסתלקותו של משה רבינו, ניתן גם ספר התורה בצד ארון הברית, בקודש הקדשים: "ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם. ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה'.. לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד"[21].

 ג. ממשכן למקדש

אך עדיין היה הכל בבחינת הכנה, הלוך ונסוע בדרך אל מקום המנוחה, "ויהי בנסוע הארון"[22]... והתכלית תהיה רק כאשר נגיע אל המנוחה ואל הנחלה ויבנה המקדש ב"מקום אשר יבחר ה'", כמו שנצטוו ישראל לפני הכניסה לארץ: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה... כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלהיך נותן לך"[23].

ומפורש בתורה כי ב"מקום אשר יבחר ה'" יבנה הבית אשר בו – ורק בו – תתקיים עבודת הקרבנות לה', תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, לשם יובאו כל קרבנות היחיד, חובותיו ונדבותיו, לשם יועלו הביכורים והמעשר-השני, אליו יבואו כל ישראל להקריב את הפסח, ויעלה כל זכר שלש פעמים בשנה לחוג ולשמוח... ושם גם יהיה מרכז התורה והמשפט: "כי יפלא ממך דבר למשפט... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה'"[24].

נכנסו ישראל לארץ, והמשכן החל להקבע: "כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו, ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה, ושס"ט שנה עמד משכן שילה וכשמת עלי חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש... וימי נוב וגבעון שבע וחמשים שנה"[25]. על תקופה זו אמר הקב"ה: "כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים... ואהיה מתהלך באהל ובמשכן"[26] – בזמנים אלו, כשעדיין לא היה מלך בישראל, גם השכינה לא הגיעה אל בית קביעותה.

ועדיין לא הגענו אל "המקום אשר יבחר ה'", עדיין לא נודע במדויק היכן הוא אותו המקום הנבחר, עד שבא דוד המלך, אשר עוד בתחילת דרכו נשבע "אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה, עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב"[27]. דוד אף לא המתין עד שיבוא דבר הנבואה ויגלה את המקום, אלא דרש וחקר בעצמו ככל שהגיעה ידו[28]. דוד כבש את ירושלים והפך אותה לעיר המלוכה, העלה את ארון ה' לירושלים והתכונן לבנין המקדש. לאחר כל זאת, נתגלה המקום הנבחר: "ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגרן ארונה היבסי... ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים"[29]. "ויבן שם דויד מזבח לה' ויעל עלות ושלמים ויקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העלה... ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעלה לישראל"[30]. "כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה, שנאמר... זאת מנוחתי עדי עד"[31].

לאחר ההכנות המרובות של דוד המלך – קנין מקום המקדש, איסוף הכסף והחומרים לבניה, תכניות הבנין וסדרי עבודתו – זכה בנו, המלך שלמה, לבנות את הבית. כאשר נתקבעה והתייצבה מלכות בית דוד, כשהגיעו ישראל אל המנוחה מכל אויביהם, אז נתקבע גם בית ה', כדבר ה' לדוד: "הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו. הוא יבנה בית לשמי... והכינותי כסא ממלכתו על ישראל עד עולם"[32].

עם חנוכת המקדש, הגיע ארון ה' אל המנוחה – "ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים אל תחת כנפי הכרובים"[33] – ואז נשלמה השראת השכינה במקום הנבחר: "וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העלה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית... וכל בני ישראל רואים... ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו"[34]. אז הגיע העולם-הזה התחתון לשיא של קבלת האור העליון – "ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא"[35], נתמלאה הלבנה המקבלת את אור השמש, נתמלאה מלכות ישראל כגילוי למלכות שמים, נתייחדו עליונים ותחתונים ורבתה השמחה בעולם, "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" – "ביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן"[36].

בהקמת בית המקדש, נתקדש המקום בקדושת עולמים, כדבר ה' לשלמה: "הקדשתי את הבית הזה אשר בנִתה לשום שמי שם עד עולם והיו עיני ולבי שם כל הימים"[37] – ובלשון ההלכתית: "קדושה ראשונה" שקידש שלמה המלך את ירושלים ומקום המקדש אינה בטלה לעולם, והיא קיימת לשעתה וקיימת אף לעתיד לבוא[38].

ד. ימי הבית הראשון

ארבע מאות ועשר שנים עמד בית ראשון על תלו[39]. אך הקדושה לא הצליחה להתקבע בעולם, ועם השנים נתגלו ונתרחבו בקיעים המאיימים על השראת השכינה בארץ.

לאחר מות המלך שלמה, נקרעה הממלכה: עשרה שבטים יסדו לעצמם את 'מלכות ישראל', ויצאו מתחת יד מלכות בית דוד אשר בירושלים, שהפכה מעתה ל'מלכות יהודה'. ירבעם בן נבט, מלך ישראל הראשון, לא הסכים למלוך בצלה של מלכות בית דוד, כאשר "בן ישי בראש"[40], ועל כן התנתק גם מן המקדש: "ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד. אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלם ושב לב העם הזה אל אדוניהם"[41]. ירבעם יסד את פולחן העגלים בדן ובבית אל, וכך עזבה מלכות ישראל את המקדש, והלכה מדחי אל דחי. ירבעם וכל מלכי ישראל הבאים אחריו הושיבו משמרות אשר מנעו לעלות לירושלים, עד שבא הושע בן אלה מלך ישראל וביטל את אותן המשמרות, אך ההזדמנות לא נוצלה, "אף על פי כן לא עלו ישראל לרגל. אמר הקב"ה, אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי"[42], וכך החלה גלות עשרת השבטים: "בשנת התשיעית להושע לכד מלך אשור את שמרון... כי קרע ישראל מעל בית דוד וימליכו את ירבעם בן נבט וידח ירבעם את ישראל מאחרי ה'... עד אשר הסיר ה' את ישראל מעל פניו... ויגל ישראל מעל אדמתו אשורה עד היום הזה"[43]. עשרת השבטים – אשר נקרעו תחילה ממלכות בית דוד[44] ועזבו את ירושלים והמקדש – גלו עתה מן הארץ, וחדלו להוות חלק חי מעם ישראל וזרעם נחשבים כגוים[45], עד אשר יחזרו לעתיד לבוא[46].

מלכות יהודה, תחת יד מלכי בית דוד, נותרה באמונתה למקדש ולכהנים המשרתים בו, כדברי אביה מלך יהודה אל אנשי מלכות ישראל: "ואנחנו ה' אלהינו ולא עזבנהו וכהנים משרתים לה'... ומקטרים לה' עולות בבקר בבקר... כי שמרים אנחנו את משמרת ה' אלהינו ואתם עזבתם אתו"[47]. כך הפכה מלכות יהודה להמשך העיקרי של עם ישראל, ולכן ארכו ימי שלותה מימי מלכות ישראל. אמנם, גם מלכות יהודה הרבתה לחטוא במשך השנים, אך לאחר הירידות באו העליות, עם חידוש וחיזוק הקשר למקדש. כך היה בימי המלך יואש ויהוידע הכהן הגדול, כך היה בימי חזקיהו המלך – שביקש הקב"ה לעשותו משיח[48] – אשר טיהר את המקדש וחידש את עבודתו, וקרא לכל ישראל לעלות ולעשות את הפסח, "תנו יד לה' ובאו למקדשו אשר הקדיש לעולם ועבדו את ה' אלהיכם וישב מכם חרון אפו"[49], וכך היה גם בימי המלך יאשיהו, אשר חיזק את בדק הבית, חידש את הברית עם ה', ועשה את הפסח כפי שלא נעשה דורות רבים לפניו.

אולם כשרבו החטאים, הזהירו הנביאים על החורבן הקרב, ואף בימי יאשיהו לא נתבטלה הגזרה: "אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול... ויאמר ה' גם את יהודה אסיר מעל פני כאשר הסרתי את ישראל ומאסתי את העיר הזאת אשר בחרתי את ירושלם ואת הבית אשר אמרתי יהיה שמי שם"[50]. כהכנה לחורבן, אף נגנז ארון-הברית במחילות עקלקלות בתוך הר הבית[51].

ולבסוף, חרב הבית בעוונותינו, "ובחדש החמישי בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם. וישרף את בית ה' ואת בית המלך... ויגל יהודה מעל אדמתו"[52]. הבית נשרף, כלי המקדש גלו בבלה, הלב חדל לפעום[53]. צדקיהו, המלך האחרון לבית דוד, נופל ביד מלך בבל ועיניו מתעוורות. עתה, בדור החמשה-עשר למלך שלמה, נחסרה ונתחשכה לגמרי אותה הלבנה אשר היתה במילואה בימי שלמה[54].

התאריכים הקשורים לחורבן הבית נקבעו כימי תענית-צבור: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי"[55]. וקשה מכולם "צום החמישי" – הוא יום חורבן הבית, בתשעה לחודש החמישי הוא חודש אב. ביום זה יושבים ישראל על הארץ כאבלים וקוראים את "מגילת איכה", היא ספר הקינות שכתב ירמיהו, נביא החורבן: "על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו. על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו", ומסיימים בתפילה: "למה לנצח תשכחנו תעזבנו לארך ימים? השיבנו ה' אליך ונשוב ונשובה חדש ימינו כקדם"[56]. חריפותו של האבל על חורבן המקדש, מבליטה את התקוה והצפיה לבניינו המחודש, שהרי "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"[57].

אף יחזקאל הנביא, שראה בחזון את גלות השכינה מן המקדש, ניבא לדור-החורבן על המקדש העתיד להבנות, המקדש הנצחי שלא יחרב לעולם: "הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם... והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים. ועבדי דוד מלך עליהם... ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם"[58].

ה. שיבת ציון ובנין הבית השני

שבעים שנה ארכה גלות בבל, אך גם ביושבם בנכר, תחת עולן של מלכויות בבל פרס ומדי, לא שכחו ישראל את ארצם ומקדשם: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון... אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"[59]. בעת תפילתם, פנו בני הגולה לעבר ירושלים והמקדש, כמעשה דניאל איש חמודות: "וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה" [–וחלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלים. ושלש פעמים ביום הוא כורע על ברכיו ומתפלל ומודה לפני אלהיו][60]. וכך היה מתפלל: "א-דני ככל צדקתך ישב נא אפך וחמתך מעירך ירושלם הר קדשך כי בחטאינו ובעונות אבתינו ירושלם ועמך לחרפה לכל סביבתינו... והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני... פקח עיניך וראה שממתינו והעיר אשר נקרא שמך עליה... ועשה אל תאחר למענך אלהי כי שמך נקרא על עירך ועל עמך"[61]. כך התקיימו דברי המלך שלמה בזמן חנוכת הבית: "כי יחטאו לך... ואנפת בם ונתתם לפני אויב ושבום שביהם אל ארץ האויב... ושבו אליך בכל לבבם ובכל נפשם בארץ איביהם אשר שבו אתם, והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם העיר אשר בחרת והבית אשר בניתי לשמך"[62].

ובמלאת שבעים שנה באה הפקידה האלוקית, עם רשיון האומות לשוב אל הארץ ולבנות מחדש את המקדש: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס... העיר ה' את רוח כורש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר... כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו ה' אלהיו עמו ויעל"[63].

אלפים מבני ישראל – בראשות זרובבל בן שאלתיאל, מזרע דוד המלך, ויהושע הכהן הגדול – נענו לקריאת כורש וקמו לעלות אל הארץ: "ויקומו ראשי האבות ליהודה ובנימן והכהנים והלוים לכל העיר האלהים את רוחו, לעלות לבנות את בית ה' אשר בירושלם"[64], ובידם "כלי בית ה' אשר הוציא נבוכדנצר מירושלם". אליהם הצטרפו בהמשך עזרא ונחמיה, ועמם היו הנביאים חגי זכריה ומלאכי. מיד לאחר בואם ארצה, בנו שבי-ציון את המזבח וחידשו את עבודת הקרבנות, ולאחר כחצי-שנה החלו בבנין המקדש: "ויסדו הבונים את היכל ה' ויעמידו הכהנים.. והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה' על ידי דויד מלך ישראל. ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל"[65].

עולי הגולה בנו את המקדש במקום המדויק בו עמד הבית הראשון. חלק מן העולים והבונים עוד זכרו את הבית הראשון, יסודות ההיכל עוד היו ניכרים, ואף אפר הפרה האדומה נשתייר במקום מוצנע בכתלי המקדש, ובו נטהרו על-מנת להכין פרה אדומה חדשה[66]. את מקום המזבח המדויק ידעו על-פי עדות הנביאים אשר יכלו 'לראות' את קדושת המקום המיוחדת: "מזבח מנא ידעי [מנין ידעו]? אמר רבי אלעזר, ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ור' יצחק נפחא אמר, אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום"[67].

בעקבות הפרעות מצד הנכרים יושבי הארץ, התעכב הבנין כמה שנים, אך לבסוף התחדשה עבודת הבנין, על-פי ציווי הנביאים: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב?... עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבדה אמר ה'"[68]. "ועבדו בני ישראל כהניא ולויא ושאר בני גלותא חנכת בית אלהא דנה בחדוה [–ועשו בני ישראל, הכהנים והלוים ושאר בני הגולה את חנוכת בית אלקינו זה בשמחה]. והקימו כהניא בפלגתהון ולויא במחלקתהון על עבידת אלהא די בירושלם ככתב ספר משה [–והעמידו את הכהנים במשמרותם והלוים במחלוקתם  על עבודת האלקים אשר בירושלים ככתוב בספר תורת משה]"[69].

בנין המזבח והמקדש היה הצעד הראשון לשיבת-ציון, לבנין ירושלים ולחזרת הישוב היהודי לארץ ישראל. לעומת ימי בית ראשון, כשכיבוש המלחמה ויסוד המלוכה קדמו לבנין המקדש, הרי עתה החל הכל מן האחיזה במקדש, וארץ ישראל כולה נתקדשה מכח "חזקה" ולא מכח "כיבוש" (כבימי יהושע בן נון)[70], כדבר ה' לזכריה הנביא "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'"[71].

ו. ימי בית שני

התקוות הגדולות בראשית הבית השני התממשו רק בחלקן. רבים מישראל בחרו להשאר בגולה ו"לא עלו כחומה"[72], ובלשון ההלכתית "ביאת מקצתכם ולא ביאת כולכם"[73]. ישראל לא זכו לחידוש המלוכה בפועל[74] ולהיות חפשיים מעול מלכות כאבותיהם בבית ראשון, כדברי עזרא הסופר: "כי עבדים אנחנו ובעבדֻתנו לא עזבנו אלהינו ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס לתת לנו מחיה לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבתיו ולתת לנו גדר ביהודה ובירושלם"[75], "ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא, לבוא ביד רמה, כבימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא ולא הלכו אלא ברשות כורש וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם" [76].

עם הזמן התברר שנבואות הנחמה הגדולות לא יתקיימו בימי הבית השני, וגם המקדש לא נבנה כפי התבנית שראה יחזקאל הנביא במראה הנבואה, אלא כתבנית ממוצעת בין הבית הראשון לבין מקדש יחזקאל[77]. שכן נבואת יחזקאל במלואה מיועדת רק לבניין השלם והנצחי, "ובנין זה [שנראה ליחזקאל] מאז היה ראוי להם כשעלו מן הגולה לגאולת עולם אלא שגרם החטא"[78]. כי מקדש יחזקאל הוא המקדש הבנוי כעת למעלה אך טרם הגיע זמנו להתגלות למטה, "וישראל לולי זכו במעשיהם... היו בונים את הבית בתבנית הזה אשר ראה יחזקאל, והיו שתי המקדשים שלמעלה ושלמטה מכוונים זה לזה"[79]. "שביאה שניה היתה ראויה שתהיה גאולה לעולם, ושיהיה המשיח ויבנה בית המקדש דיחזקאל בשלימותו באופן שהיתה התחלת הגאולה הנצחית"[80].

ובסיכום: "בעת נבנה הבית, היה עדיין האפשריות תלוי ועומד: אם היו שבים בתשובה היה זרובבל המלך המשיח והמקדש היה מכון לשבתו עולמים, ועל כן זרח להם עוד הפעם אור הנבואה על-ידי נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, שעמדו בעת ההיא והיו מעוררים אותם על הבנין ועל התשובה וגילו להם סוד זה שהדבר תלוי בידם. ואחר שלא זכו, היה המקדש השני רק מקדש עראי לפי שעה ועתיד ליחרב על-ידי הרומיים"[81].

השראת השכינה בבית השני לא הגיעה לשיאה כבימי בית ראשון, "אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים"[82], "שכשחרב מקדש ראשון נחשך כל האור העליון ולא האיר בעולם ואף-על-פי שחזר ונבנה מכל מקום לא חזר האור למקומו כראוי"[83]. ההופעות הניסיות במקדש הלכו ונתמעטו, והיו ניכרות רק בזמן כהונתו של שמעון הצדיק הכהן-הגדול, בתחילת ימי בית שני: "ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין, מכאן ואילך פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין, מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין. והיה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה. והיה אש של מערכה מתגבר... מכאן ואילך פעמים מתגבר פעמים אין מתגבר... ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים... מכאן ואילך נשתלחה מארה בעומר..."[84].

בארבעים השנים הראשונות של ימי בית שני, עוד נמשכה הנבואה מכח השראת השכינה שהיתה בבית הראשון[85], אך אחר-כך נחתמה הנבואה ונסתלקה מישראל, עד אשר תשוב ברצות ה', ובידינו נשתייר הציווי החותם של אחרון הנביאים: "זִכרו תורת משה עבדי"[86]. זוהי העת בה הופיעה מלכות יון בעולם[87], "והצפיר והשעיר מלך יון... הוא אלכסנדרוס מקדון... עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש. מכאן ואילך, הט אזנך ושמע דברי חכמים"[88].

בזמן הבית הראשון, היתה הארת הנבואה במלוא תקפה, העולם האנושי היה עסוק בקליטת גילויים אלוקיים מלמעלה – ומנגד, "זה לעומת זה", גם הקלקולים והחטאים היו מתוך התמכרות לאלילות הגסה, ביצרא דעבודה-זרה הכרוך עם יצר העריות ושפיכות-הדמים – אלו שלשת החטאים שהביאו לחורבן בית ראשון[89]. תורה שבעל-פה, על חכמתה ופרטי-פרטיה, הנובעת ומתגלה מתוך השכל האנושי מלמטה, היתה אז כבלועה ומוסתרת בצלו של האור הנבואי הכביר, וטרם הגיע זמנה להתגלות במלוא תפארתה.

אך בראשית ימי הבית השני – מזמן עזרא הסופר שהיה ראוי שתנתן תורה על-ידו[90], ו"אנשי כנסת הגדולה" שהיו עמו – החל לנבוע בגילוי מעיין התורה שבעל-פה ונתגלה הכח של "חכם עדיף מנביא"[91]. יצרא דעבודה זרה נתבטל, וברח ממקומו בבית קדשי הקדשים, ואף יצרא דעריות נחלש[92]. עוצמות חיים קדומות עברו ונעלמו מן העולם, ותחתיהם התגלה עולם מורכב ומפורט יותר – אשר לעומתו, בסטרא דקדושה, נובעים דברי חכמים וחכמתם, חדושי הלכות וטעמיהן, גזרות ותקנות, דברי תורה נטועים הפרים ורבים לאין-קץ. נחלש כוחו הגדול של הכלל, והפרטים הלכו ונתבלטו באופיָם המיוחד[93].

ז. מלכות בית חשמונאי ובית הורדוס

כשגברה מלכות יון הרשעה, החלו גזרות קשות על קיום התורה בכלל, ועל עבודת ה' במקדש בפרט: "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם"[94].

החשמונאים בנו מחדש את המזבח וחנכוהו, גדרו את פרצות המקדש וחדשו את עבודתו. "וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים... ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו... ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות... וימים אלו הן הנקראין חנוכה". מנורת המקדש – שתפסה מקום מיוחד כבר בדברי הנבואות בתחילת הבית השני: "והנה מנורת זהב כולה"[95] – ביטאה כעת את אור הקדושה המנצח את מלכות יון אשר "החשיכה עיניהם של ישראל"[96]. מאז, הפכה המנורה לסמל המקדש בבניינו ובחורבנו, ואף נרות החנוכה מהוים המשך למנורת המקדש ומפיצים את אור המקדש מכל בית יהודי בכל הדורות[97].

טיהור המקדש עמד במרכז המרד שהביא לעצמאות מדינית – כמוה לא היתה מימי בית ראשון – "והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". אך ברבות השנים חטאו בני חשמונאי בכך שלא החזירו את המלכות לבעליה, לבית דוד[98]. כך קרה שתחת אשר המקדש והכהונה יאצילו מאורם על המלכות, הפכו הכהונה והמקדש עצמם לחלק מן המאבק הפוליטי, וכתוצאה מזה נפגעו קשה גם הכהונה וגם המלכות.

בתקופה הבאה, מזמן החשמונאים ועד סוף ימי בית שני, עברו ישראל טלטלות קשות, בפנים ובחוץ: אחרוני מלכי החשמונאים גררו את העם למלחמת-אחים קשה, וכך החלה לצוץ הרעה הגדולה של שנאת-חנם, עד אשר העזו לפגוע בעבודת המקדש ולשלוח חזיר במקום טלה לקרבן התמיד בכדי לנצח במלחמת-האחים[99]. סמכות חכמי ישראל (ה"פרושים") מאוימת על-ידי הצדוקים, אשר קונים אחיזה חזקה במלכות ובמקדש, והכהנים הגדולים הופכים להיות כפקידי-מלך זמניים הקונים את משרתם בכסף[100].

תחת מלכות יון הרשעה, הלכה ובאה מלכות רומי – "מלכות רביעית תהיה בארץ, תהא משונה מכל המלכויות ותחריב את כל הארץ ותשחק ותדוש אותה"[101], "מלכות הרשעה שאין לה חקר"[102] – אשר טלפי-החזיר שלה החלו לדרוך בארץ בהזמנת מלכי חשמונאי הנלחמים איש באחיו[103].

לבסוף, מאה שנה לפני החורבן, נעלמת מלכות בית חשמונאי שהסתאבה, ותחתיה קמה מלכות הורדוס העבד האדומי[104], "עבד כי ימלוך"[105].

אך בכל הזמן הזה עדיין ברור לכל כי במרכז הממלכה נמצא המקדש, וגם הורדוס זכור לטוב על שבנה מחדש את המקדש, בעצת חכמי ישראל ובהדרכתם, "מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו"[106], ובניינו "מלאכת שמים היא"[107]. הסנהדרין עדיין יושבים בלשכת הגזית, וירושלים מהווה את המרכז התוסס לחיי עם ישראל ועבודת האלקים.

באותו הזמן, כאשר על כסא המלכות יושבים מי שאינם ראוים לה[108], התחזק מעמד ה"נשיאות" – נשיא הסנהדרין, הסמכות התורנית העליונה – עם עלייתו מבבל של הלל הזקן[109], נצר לבית דוד[110], אשר ממנו נמשכה שושלת נשיאים שנים רבות – נשיאים אשר היוו מעין המשך למלכות בית דוד[111].

ח. חורבן הבית השני

החורבן כבר עומד בפתח. "ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב"[112]. למרות שעבודת המקדש נמשכת כסדרה, רואים חכמי ישראל את השפעת הקדושה הולכת ופוחתת, והם פועלים בהתאם: "ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות"[113] – ובהמשך גלתה עוד הסנהדרין מן ה"חנויות" לירושלים[114]. וכן "משרבו המנאפים פסקו המים המרים, ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן"[115]. יחידי סגולה עוד מנסים למנוע את החורבן הממשמש ובא, כר' צדוק היושב ארבעים שנה בתענית כדי שלא תחרב ירושלים[116], אך לשוא...

לבסוף פרץ "המרד הגדול", בנסיון להשתחרר מעול מלכות רומי, אך התוצאה הסופית היתה הפוכה: המריבות הפנימיות הגוברות בין היהודים מביאות את החורבן, "מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם"[117] – כשכל קבוצה מאשימה את השניה שהיא היא המסכנת את שלום העם וראוי לרדפה עד חרמה[118]. עיקרה של המחלוקת החריפה היה סביב השאלה האם יש להשלים עם הכניעה למלכות רומי כגזרה משמים, או שיש להאבק בה בכל מחיר. הקנאים-הבריונים התנגדו לכל כניעה ואילו ראשי החכמים, כרבן יוחנן בן זכאי, רצו להשלים עם השלטון, כירמיהו הנביא בשעתו שקרא להכנע למלך בבל[119]. למעשה, גם החכמים נקלעו להיסוסים ולא הצליחו לגלות הנהגה תקיפה בשאלות גורליות[120], וכך הלך המצב והתדרדר.

לבסוף ניצחו הרומאים והרגו ביהודים. ירושלים נכנסה במצור, עד לנפילתה, ועד לשריפת המקדש ע"י טיטוס הרשע בתשעה באב – אשר חזר מעתה להיות יום האבל הלאומי על חורבן המקדש[121]. וכך מקוננים ישראל ביום זה: "..ושביה עניה לבבל ירדתי, ונשרף ההיכל אשר בו נכבדתי, ולשבעים שנה בבבל נפקדתי, ושבתי לציון עוד והיכל יסדתי, גם זאת הפעם מעט לא עמדתי, עד לקחני אדום וכמעט אבדתי".

ירושלים והמקדש חרבו, ומתחילה תקופה חדשה בחיי ישראל. השבר גדול וקשה להתמודד עמו. בבת-אחת נעלם המרכז האמיתי של חיי העם והעץ נעקר משרשיו. כל עולם המצוות הסובב את המקדש וקדשיו חדל להתקיים, וחלקים רחבים מן התורה הופכים ללימוד שאין בו מעשה. פני ישראל ופני התורה עוברים שינוי מהותי, כאשר קיומם הופך להיות תלוש ומופשט, "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש-ברוך-הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד"[122]. כשהלב-המקדש פסק לפעום, נפלה הקומה-השלמה של ישראל, וכיום אנו כגוף בלא ראש ובלא לב וכעצמות היבשות שראה יחזקאל[123]. "כמגדל דויד צוארך – זה בית מקדש. ולמה מדמהו בצואר? שכל ימים שהיה בית המקדש בנוי וקיים היו צוארן של ישראל פשוט בין אומות העולם, וכיון שחרב בית המקדש כביכול נכפף צוארן של ישראל... ומה צואר זה אם ניטל אין לאדם חיים, כך משחרב בית המקדש אין חיים לשונאי ישראל"[124].  

ט. יבנה וחכמיה

ערב החורבן, עוד הצליח רבן יוחנן בן זכאי לצאת אל הרומאים ולהבטיח את המשך קיומה של שושלת הנשיאות, ואת העברת מרכז התורה ליבנה, שם יעלה אחר-כך על כס הנשיאות רבן גמליאל דיבנה, משושלת הלל הזקן – אשר רבן יוחנן עצמו עוד נמנה על תלמידיו[125].

אישיותו הענקית של רבן יוחנן בן זכאי סוללת את דרכו של עם ישראל בפתח הגלות הארוכה והמרה. בהלכות ובתקנות מיוחדות, מעצב ריב"ז את צורת חיי התורה ללא מקדש. כמו בתקנות "זכר למקדש", למשל: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש"[126] – מחד, יש להתייחס למציאות החדשה כעובדה קיימת ולמצוא כעין 'תחליף' למקדש, ומאידך 'תחליף' זה נועד "לשתול" בתוך המציאות החסרה את הקשר למקדש ואת הציפיה לבניינו המחודש במהרה – "מהרה יבנה המקדש"[127]. והלכה נוספת: בתחילה, לאחר החורבן, היה גר שמתגייר מפריש כסף לצורך הקרבן המיוחד שעליו להביא, אך ריב"ז ביטל דבר זה מפני התקלה[128].

ביבנה נתקבע גם נוסח התפילות שלאחר החורבן[129], אשר במרכזן עומדת התפילה לבנין המקדש ולהשבת העבודה, "כל תפלתן של ישראל אינו אלא על בית המקדש: מרי יתבני בית מקדשא, מרי מתי יתבני בית מקדשא"[130].

עוד כשהיה ריב"ז בידי הרומאים ושמע על חורבן ירושלים והמקדש "קרע את בגדיו וקרעו תלמידיו את בגדיהם והיו בוכין וצועקין וסופדין", אך ריב"ז לימד שגם כעת, לאחר חורבן המקדש, נותרה בידינו כפרה: "היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר' יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב אמר ר' יהושע אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח"[131].

וכך לימד גם ר' יהושע בן חנניה - תלמידו הנאמן של ריב"ז, שבעצמו היה משורר במקדש[132] - מהו המשקל הנכון בדיני האבלות על החורבן: "כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: א"כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר – שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה... אלא כך אמרו חכמים, סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט... שנאמר 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'... וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"[133].

באותו הזמן פרח בישראל נגע ה'מינות'. יש"ו הנוצרי – אותו ממזר מבני-פריצי ישראל[134], "פושע ישראל שעשאוהו נכרים עבודה זרה"[135] – קם ב"פה מדבר גדולות"[136] לעקור את התורה ומצוותיה ולהתכחש לבחירה האלקית בעם ישראל. יש"ו רצה לראות בחורבן המקדש – מרכז המצוות המעשיות – אך סופו שנהרג בסקילה על שכישף והסית והדיח את ישראל[137], אולם הבאים אחריו מצאו להם מקום להטיל את ארסם לאחר החורבן, באמרם כי כבר מאס ה' בישראל חלילה, וכי שוב אין צורך במצוות מעשיות כביכול. אז תקנו חכמי יבנה את "ברכת המינים" כנגד אותם משומדים אשר יצאו מכלל ישראל[138].

י. מלכות בר כוכבא

למרות חורבן המקדש, לא נותק הקשר לירושלים ולמקום המקדש, ואם כי הישוב היהודי בירושלים התדלדל מאוד, מכל-מקום היו ממשיכים לעלות לרגל ולפקוד את ירושלים והמקדש במידת האפשר, ובמיוחד ברגלים: "אף על פי שחרב בית המקדש לא בטלו פעמי רגלים שלהם ג' פעמים בשנה"[139]. כך הגיע גם רבן גמליאל דיבנה להר הבית ומשם שלח אגרות לכל ישראל על עיבור השנה וביעור המעשרות[140].

חכמי התורה ביבנה, ובבתי-המדרש בכל מקום, לא פסקו לרגע מלעסוק בהלכות עבודת המקדש ובניינו, וגדולי התנאים דנו והכריעו הלכה בכל ענייני הקדשים כבכל תחום הלכתי אחר. יש לציין כי הלכות טומאה וטהרה המשיכו להיות הלכה למעשה ממש גם לאחר חורבן הבית ללא כל שינוי, שכן טמאי-מת היו ממשיכים להטהר באפר-הפרה-האדומה, כהנים היו אוכלים תרומה וחלה בטהרה וה"חברים" היו מקפידים אף על הכנת חולין ואכילתם בטהרה[141]. ומאחר שקיים היסוד ההכרחי הזה לעבודת המקדש, ברור היה הדבר שאילו רק תזדמן שעת-הכושר המתאימה – תתחדש עבודת הקרבנות כראוי ויבנה המקדש.

ואכן, בשעת חסד קצרה התירה מלכות רומי (בראשות הקיסר הדריינוס) לבנות מחדש את המקדש. העם התעורר לכך בשמחה והחלו בהכנות מעשיות לבנין המחודש, אלא שלבסוף חזרו בהם הרומאים, ומרד גדול עמד לפרוץ לולי ר' יהושע בן חנניה שהשקיט את הרוחות[142]. אך באותו הדור הלכה וגדלה התסיסה בעם, אשר מאן להשלים עם חורבן הבית כגזרה שאין אחריה ערעור, וכך פרץ לבסוף מרד בר כוכבא. על-פי מקורות נכריים, לאחר שהדריינוס חזר בו מההיתר לבנין המקדש, אף הקים בירושלים עיר אלילית ("אליה קפיטולינה" שמה) ובמקום המקדש אף בנה שיקוץ לאלוהיו, ונראה שמעשים אלו הם שהביאו בפועל לפרוץ המרד.

אל שמעון בן כוסבא-כוזיבא הצטרפו כל ישראל ואף גדולי החכמים, ובראשם רבי עקיבא ורוב חכמי ישראל עמו[143]. ר' עקיבא דימה כי זהו מלך המשיח אשר יחזיר את מלכות בית דוד ויבנה את המקדש, וקרא עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב", ועל כן כונה בר-כוכבא[144].

ר' עקיבא עצמו נתעלה מהיותו "עם הארץ" שונא תלמידי חכמים, עד לדרגת אבי התורה-שבעל-פה-לדורות[145] אשר בעוצם קדושתו וצדקתו "נכנס בשלום ויצא בשלום" בעסקו בסתרי התורה ומעשה מרכבה[146]. כשעלה ר' עקיבא עם שאר חכמי יבנה לחונן את עפר המקדש החרב, אזי כשראו תחילה את הר הבית קרעו כולם בגדיהם על חורבן הבית כדין, וכשראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים ראה בכך ר' עקיבא אות לטובה, שכן "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"[147] ואם נתקיימה נבואת החורבן מובטחים אנו שתקיים נבואת הבנין[148]. כך הפיח ר' עקיבא את התקוה האיתנה לגאולה. במבט לאחור, אף טען ר' עקיבא כי ריב"ז טעה בכך שלא ביקש מן הרומאים שיניחו ולא יחריבו את המקדש[149]. כעת, ברור היה לר' עקיבא ואלפי תלמידיו כי הגיעה העת להתעורר לקרב את הגאולה במעשה ידינו ולהלחם ברומאים תחת דגלו של בר כוכבא.

מלכות בר כוכבא החזיקה מעמד כשנתיים-ומחצה, על המטבעות שטבע "שמעון בר כוסבא נשיא ישראל" מופיעות המלים "לגאולת ישראל" ו"לחרות ירושלים", והמעוז העיקרי של המלוכה היה בעיר ביתר (יתכן שירושלים עצמה לא שוחררה). ביתר הפכה גם למרכז התורה, ואף הסנהדרין היתה תקופה מסוימת בביתר, יחד עם הנשיא רבן שמעון בן גמליאל (בנו של רבן גמליאל דיבנה)[150].

אך לבסוף נכזבו התקוות: בר כוכבא חטא בכך שלא תלה בטחונו בה' אלא בזרוע בשר, ובכך שזלזל בחכמי התורה. גם באנשי ביתר, עם כל תורתם, נמצא החטא שבזמן המקדש היו נמנעים מלעלות לירושלים, ואף שמחו על חורבנה: "למה חרבה ביתר? על שהדליקה נרות לאחר חורבן בית המקדש". המרד דוכא באכזריות בידי הרומאים, ובתשעה-באב "נלכדה ביתר" ואף בר-כוכבא עצמו נהרג בעוונות. כך נתברר לבסוף כי אין זה מלך-המשיח המקווה, "ועדיין בן דוד לא בא", ופרשת בר-כוכבא התבררה למפרע כדחיקת-הקץ שנכשלה[151]. סמוך לנפילת ביתר מתו גם אלפי תלמידיו של ר' עקיבא, ואף ר' עקיבא נהרג בידי הרומאים והיתה הריגתו למופת על הרעות שעתידות לבוא[152].

בחורבן ביתר נחתם החורבן בכללו, הישוב היהודי בארץ נפגע אנושות ועלטת הגלות השתררה, "גדע בחרי אף כל קרן ישראל – אלו שמונים אלף קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה, והרגו בה אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמן ונפל לים הגדול"[153], ואין קרן ישראל חוזרת למקומה עד שיבוא בן-דוד[154]. אך גם בתוקף הגלות המרה, נמצאה קרן-אור בכך שלבסוף, בט"ו באב, נתנו הרוגי ביתר לקבורה[155], ועל כך תקנו חכמים ביבנה את ברכת "הטוב והמיטיב"[156] – על גילוי השגחת ה' השומר על קיום האומה אף בזמן החורבן[157], ש"אלולא רחמיו של הקב"ה כבר מתו כל הצאן בימי אדריינוס"[158].

בחשכת הגלות ההולכת ומעמיקה, לוחשת במסתרים הציפיה לישועה. ביום שחרב בית המקדש נולד משיח בן דוד[159], ובכל דור ודור קיימת האפשרות לזכות להגשמת היעוד, לצמיחת קרן דוד עד להצלחה הודאית[160] בבניין בית המקדש בהר מרום הרים.    



[1] בראשית יב, א.

[2] בראשית פרק כב.

[3] פירוש רש"י שם. ולדברי הרמב"ם, מורה נבוכים ח"ג פרק מה: "ואין ספק אצלי ג"כ שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים, שאברהם צוה אותם שיהיה בית עבודה".

[4]בראשית רבה נו,י.

[5] דברי הימים ב' ג,א.

[6] יומא נד,ב.

[7] מסכת שמחות.

[8] ירושלמי נזיר פ"ז הי"ב.

[9] הלכות בית הבחירה פ"ב ה"ב.

[10] פירוש רש"י במקום.

[11] בראשית כח, יא ורש"י שם.

[12] ישעיה ב, ג, וראה פסחים פח,א.

[13] בראשית טו,יג.

[14] שמות ו,ו-ח.

 [15]שמות טו,יז-יח.

[16] שמות כה,ח. וראה רמב"ם תחילת הלכות בית הבחירה.

[17] על פי הגמרא ורש"י כתובות סב,ב.

[18] ויקרא פרק ט.

[19] תנחומא (בובר) נשא כד.

[20] שמות פרק מ.

[21] דברים פרק לא. וראה בבא בתרא יד,א.

[22] במדבר י,לה.

[23] דברים פרק יב.

[24] דברים פרק יז.

[25] הלכות בית הבחירה פ"א ה"ב.

[26] שמואל ב' פרק ז. לפי הרמב"ן (בפירושו לבמדבר טז,כא), איחור בנין המקדש כל ימי השופטים נחשב לחטא. אולם ניתן גם לפרש כאברבנאל "שלא הגיע זמן הבנין כל עוד שלא נשלמו המלחמות".

[27] תהלים קלב.

[28] כדברי חז"ל בספרי (על דברים יב,ה): "יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר לשכנו תדרשו, דרוש ומוצא ואחר כך יאמר לך נביא". וראה פירושי הגר"א (באדרת אליהו), המלבי"ם והנצי"ב על הספרי במקום.

[29] שמואל ב' פרק כד.

[30] דברי הימים א' פרקים כא-כב.

[31] הלכות בית הבחירה פרק א.

[32] דברי הימים א' פרק כב. דוד לא בנה את הבית "כיון שנזדמן לו שפיכות דמים לרוב, מנעו [ה'] מלבנות בית המקדש שהוא לשלום ולכפרת עוון", פירוש הרד"ק שם פס' ח. וכיו"ב כתב הרמב"ן (במדבר טז,כא) שדוד "איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים". וראה אברבנאל שמואל ב' פרק ז.

[33] מלכים א' ח,ו.

[34] דברי הימים ב' פרק ז.

[35] זוהר פרשת ויחי רכג,א. הסיהרא היא ספירת המלכות שאין לה מעצמה כלום.

[36] משנה מסכת תענית פ"ד מ"ח.

[37] מלכים א ט, ג.

[38] הלכות בית הבחירה סוף פרק ו.

 [39]לפי המניין המקובל בחז"ל, 'סדר עולם' ויומא ט,א. וראה בהקדמת פירוש האברבנאל לספר מלכים.

[40] סנהדרין קב,א.

[41] מלכים א' פרק יב. וראה סנהדרין קא,ב.

 [42]גיטין פח,א.

[43] מלכים ב' פרק יז.

[44] וראה רמב"ן בראשית מט,י: "וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן [יעקב שאמר 'לא יסור שבט מיהודה'] ונענשו בהם".

 [45]ראה יבמות יז,א.

[46] ראה סנהדרין קי,ב.

 [47]דברי הימים ב' פרק יג.

[48] סנהדרין צד,א.

[49] דברי הימים ב' פרק כט.

[50] מלכים ב' פרק כג.

[51] הלכות בית הבחירה פ"ד ה"א.

[52] מלכים ב' פרק כה.

[53] "כמו שבהפסד הכוחות הטבעיות יפסדו ראשונה האברים הרחוקים יותר מן הלב, ככה גלו ראשונה ממלכות ישראל אותם השבטים אשר היו מעבר לירדן שהיו בערך האברים היותר רחוקים מן הלב שהוא בית המקדש. ואחריהם עיון ושאר ארץ נפתלי שהיו יותר קרובים. ואחריהם שומרון ובנותיה שהיו יותר קרובים ללב הקדושה ואחריהם גבורי ירושלים היושבים בתוכה. ובסוף הגלויות בית קדשנו ותפארתנו שהיה בערך הלב היה לשרפת אש כי שם היה מקור החיים וההצלה. ואמנם גדליה בן אחיקם היה כדמות החום הנשאר אחרי המות באברים זמן מועט" – מדברי האברבנאל בהקדמתו לספר מלכים.

 [54]שמות רבה טו,כו.

[55] זכריה ח,יט.

[56] איכה פרק ה.

[57] תענית ל,ב. וראה בספר אל גבעת הלבונה, פרק "פאר תחת אפר".

[58] יחזקאל פרק לז.

[59] תהלים קלז.

[60] דניאל פרק ו.  

[61] דניאל פרק ט.

[62] מלכים א פרק ח.

[63] דברי הימים ב' פרק לו.

[64] עזרא פרק א.

[65] עזרא פרק ג.

[66] ראה משנה פרה פרק ג, ותוספתא פרה פ"ג.

[67] זבחים סב,א.

[68] חגי פרק א.

[69] עזרא פרק ו.

[70] הלכות בית הבחירה פ"ו הט"ז.

[71] זכריה ד,ו.

[72] יומא ט,ב. וראה כוזרי מאמר שני כד.

[73] כתובות כה,א. רמב"ם הלכות תרומות פ"א הכ"ו.

[74] סוטה מח,ב: "משחרב בהמ"ק ראשון פסק מלך מבית דוד". רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ו הי"ד: "שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים".

[75] עזרא פרק ט.

[76] ברכות ד,א, הסוגריים הם מפירוש רש"י שם. וראה ירושלמי שביעית פ"ו ה"א. כוזרי מאמר שני כד.

[77] הלכות בית הבחירה פ"א ה"ד.

[78] רש"י יחזקאל מג,יא, עיי"ש. ובהקדמה ל"צורת הבית" לבעל התוספות-יום-טוב: "שמן הדין היה לבנות כך [כביחזקאל] ושתהיה גאולת עולם אילו זכו. אבל כשלא זכו לא היו רשאים לבנות זה הבנין כלל, לפי שזה הבנין  מיועד ומוכן דוקא לגאולת עולם, שכשיבנה בתבנית הזאת יהיה הכבוד חונה שם עד עולם... ולכך כשלא היו ראויים שתשרה השכינה ביניהם בבית שני לא היו רשאים לבנותו בדומה לו לגמרי, אבל בנאוהו דומה במקצת ממנו אחרי שנבואתו היתה ראויה להיות בעת ההיא, ושיהיה להם הכנה במקצת באם היו זוכים לעשות תשובה הוגנת".

[79]  ספר "משכני עליון" לרמח"ל בהקדמה, עיין שם. ובאופן קצת אחר בדברי המלבי"ם עזרא ו,טו: " כי אם היו זוכים אז היה מגיע זמן הגאולה העתידה, ותיכף אחר בנין זה היה יורד ביהמ"ק מן השמים כמקדש שראה יחזקאל לעתיד לבא".

[80]  ר' משה זכות בקול הרמ"ז למשנה עדויות ח,ו (שם מבאר שלכן קדושה שניה לא בטלה, עיי"ש). 

[81] פירוש המלבי"ם חגי א,א.

[82] יומא כא,ב.

[83] זוהר ח"ב קעט,ב (מעובד).

[84] יומא לט,א. וכך מסכם האברבנאל בסוף ספר מלכים: "ענין בית שני לא היתה גאולה שלמה כי אם פקידה חלושה. לפי שתמיד היו משועבדים... ולא היה בהם מלך מבית דוד, והשבטים שהלכו בגלויות הראשונים לא שבו עוד על אדמתם. גם לא נמצאו בבית האלקים לא הארון והכרובים, ולא חלה נבואה באנשים ולא השיבו האורים והתומים ולא ירד אש מן השמים. והוא ממה שיורה שאנחנו עוד היום בגלות הראשון עומדים עד יקבץ נפוצותינו מזרה ישראל ויביאנו אל אדמתו ויבנה עירו".

[85] כוזרי מאמר ג,סה.

[86] מלאכי ג,כב.

[87] נקטנו כאן לפי דעת סדר עולם והגמרא שמלכות פרס בפני הבית השני 34 שנה, וימי הבית השני כולו 420 שנה (יומא ט, א. עבודה זרה ט, א). לבירור שיטה זו והתאמתה עם הידוע לנו ממקורות אחרים ראה את מאמרו החשוב של ד"ר חיים חפץ בבטאון מגדים יד (ודברי  הרב יעקב מידן שם). וראה בבאור הרב הנזיר לספר הכוזרי מאמר א,מה.

[88]  סדר עולם רבה פרק ל.

[89] יומא ט,ב. וראה מהר"ל בספר נצח ישראל פ"ד.

[90] סנהדרין כא,ב.

[91] בבא בתרא יב,א. וראה בספר 'אורות', זרעונים, 'חכם עדיף מנביא'.

[92] סנהדרין סד,א.

[93] מקורות חשובים להבדל בין בית ראשון לבית שני: ראה הגהות הגר"א לסדר עולם פ"ל, הקדמת ר' דובער (אדמו"ר האמצעי) לשער היחוד, רסיסי לילה לר' צדוק הכהן מלובלין אות נו, ודברי הראי"ה קוק במאמר 'למהלך האידיאות בישראל'.

[94]  רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג [וכן הציטוטים בהמשך].

[95] זכריה ד,ב.

[96] בראשית רבה ב,ד.

[97] ראה רמב"ן במדבר ח,ב. בעל המאור ורבינו נסים על הרי"ף מס' שבת תחילת פ"ב. ומאמרי שפת אמת לחנוכה.

[98] רמב"ן בראשית מט,י. אמנם הר"ן בדרשותיו, הדרוש השביעי, חולק על דברי הרמב"ן הללו. וראה פרי צדיק לחנוכה.

[99] סוטה מט,ב.

[100] יומא ח,ב.

[101] על פי דניאל פרק ז.

[102] בראשית רבה ב,ד.

[103] וראה רמב"ן בראשית כב,ד, ויקרא כו,טז.

[104] עבודה זרה ט,א: "מלכות בית הורדוס מאה ושלש".

[105] משלי ל,כב.

[106] בבא בתרא ד,א.

[107] תענית כג,א.

[108] ראה סוטה מא,ב ותוס' שם, רמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"ד.

[109] פסחים סו,א. סוכה כ,א: "שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה". שבת טו,א: "הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה".

 [110]סנהדרין ה,א.

[111] סנהדרין שם. הוריות יא,ב. "ואפשר שכיון שקלקלו עבדי חשמונאי בבית שני ועמדו הורדוס ובניו וחטפו להם על ישראל מלכות שאינה הוגנת התקינו בית דין שיהא כתר תורה משלים לכתר מלכות להושיב הבן על כסא אביו" – הרמ"ע מפאנו ב"עשרה מאמרות", מאמר חקור דין ח"ב פרק יט.

[112] יומא לט,ב.

[113] שבת טו,א.

[114] ראש השנה לא,א.

[115] משנה סוטה פ"ט מ"ט.

[116] גיטין נו,א.

[117] יומא ט,ב.

[118] ראה הקדמת הנצי"ב לפירושו "העמק דבר" לספר בראשית.

[119] ירמיה פרק לח.

[120] גיטין נו,ב, על ר' זכריה בן אבקולס.

[121] וראה מחלוקת הראשונים האם צמו בתשעה באב בזמן בית שני – פיהמ"ש לרמב"ם ר"ה א,ג, לעומת שו"ת התשב"ץ ח"ב סי' רעא (וראה חדושי שפת-אמת לר"ה יח).

[122] ברכות ח,א.

[123] ע"פ כוזרי ב,כט-ל. וראה לקוטים בסוף באור הגר"א לספרא דצניעותא.

[124] שיר השירים רבה ד,ו ['שונאי ישראל' כאן בלשון סגי נהור, והכוונה לישראל עצמם].

[125] סוכה כח,א.

[126] משנה סוכה ג,יב. וראה סקירה מקיפה על "זכר למקדש" במאמרו של הרב יהודה זולדן, מעלין בקודש ו.

[127] סוכה מא,א (ובסוגיות המקבילות). וראה רש"י ותוס' שם שתקנת ריב"ז מביאה בחשבון אפשרות של בנין המקדש בדרך נס פתאומית. וראה בספר אל גבעת הלבונה בפרק 'מעשה ידי צדיקים'.

[128] ראש השנה לא,ב. 'התקלה' היינו שמא יהנו בכסף ויעברו על איסור מעילה.

[129] ברכות כח,ב.

[130] בראשית רבה יג,ב.

[131] אבות דרבי נתן פרק ד.

[132] ערכין יא,ב.

[133] בבא בתרא ס,ב.

[134] ראה דניאל יא,יד. אגרת תימן לרמב"ם (מהדורת הרב שילת עמ' קכ והלאה).

[135] אגרות הראי"ה ח"ב עמ' לד.

[136] דניאל ז,ח. אגרת תימן (עמ' קכג).

[137] סנהדרין מג,א (השמטת הצנזורה).

[138] ברכות כח,ב.

[139] שיר השירים רבה פרשה ח,ג.

[140] סנהדרין יא,ב. וראה חדושי מהר"ץ חיות שם.

[141] ראה למשל תוס' חולין קד,א. פירוש הר"ש חלה פ"ד מ"ח. תוס' חולין לא,א ד"ה ואסורה. רמב"ם הלכות בכורים פ"ה ח-ט. ספר התרומה, הלכות ארץ ישראל. רא"ש חולין פ"ח סימן ד, ובהלכות חלה שלו סימן יד.  

[142] בראשית רבה פרשה סד,י.

[143] רמב"ם הלכות תענית פ"ה ה"ג, הלכות מלכים פי"א ה"ג. וראה פרי צדיק לט"ו באב.

[144] עיקרי הדברים כאן על בר כוכבא וביתר ע"פ המקורות הבאים: משנה תענית פ"ד מ"ו. סדר עולם פ"ל. בבלי גיטין נז,א. סנהדירן צג,ב. סנהדרין צז,ב. ירושלמי תענית פ"ד ה"ה. איכה רבה פרשה ב,ד. ודברי הרמב"ם הנ"ל. למקורות נכריים ולעדויות הארכאולוגיות ראה בספרו של י. ידין 'בר כוכבא', ירושלים תשל"א.

[145] סנהדרין פו,א.

[146] חגיגה יד,ב.

[147] ברכות ס,ב.

[148] מכות כד,ב.

[149] גיטין נו,ב.

[150] לענין הסנהדרין ראה: סנהדרין יז,ב ואגרת רב שרירא גאון (אמנם בראש השנה לא,א, אין ביתר נזכרת במקומות שגלתה לשם סנהדרין). לגבי רשב"ג ראה: ירושלמי תענית פ"ד ה"ה. איכה רבה פרשה ג,ע.

[151] שיר השירים רבה פרשה ב,א (ז). עוד בענין בר כוכבא ראה בספר הליקוטים לאריז"ל פרשת וישב, ובגלגולי נשמות לרמ"ע מפאנו אות ק – שבר כוכבא הוא גלגולו של גוון שהוציא את בני אפרים ממצרים קודם זמנם.

[152] מסכת שמחות פ"ח.

[153] גיטין נז,א. וראה נצח ישראל למהר"ל פ"ה ופ"ז.

[154] ירושלמי סוכה פ"ה ה"א. איכה רבה פרשה ב,ו.

[155] תענית לא,ב.

[156] ברכות מח,ב.

[157] ראה עולת ראיה עמ' שסא, משך חכמה לדברים ח,י.

[158]בראשית רבה פרשה עח,ג.

[159] איכה רבה א,נא.

[160] על פי הלכות מלכים פי"א.