המחשבה, המעשה, והנס הרב יצחק שפירא

לתכנן היטב מתחילה, לדאוג לביצוע המדויק, ולזכות לסייעתא דשמיא

מעשה המשכן נכתב בתורה פעמיים: הציווי על מלאכת המשכן ובגדי הכהונה נכתב בפרשות תרומה-תצוה, ועשייתם נכתבה בפרשות ויקהל-פקודי. כך גם לגבי שבעת "ימי המילואים" שהתקיימו בהקמת המשכן – הציווי נאמר בפירוט בפרשת תצוה, והעשיהנאמרה שוב בפרוט בספר ויקרא, בפרשת צו.

מהו הצורך לכתוב גם את הציווי וגם את הביצוע לפרטי פרטים ? מדוע לא די לפרט במקום אחד ולקצר בשני?

Read Moreבנוסף לכל ההסברים שכבר נאמרו בזה, נראה שיש ללמוד מכאן ענין פשוט והוא החשיבות שיש לכל שלב בפני עצמו – שלב התכנון המוקדם ושלב העשיה.

"מחשבה תחילה"

ותחילה לגבי התכנון: ההכנות לבנין המשכן אינן יכולות להיות רק ב"רמה העקרונית". אי אפשר להסתפק רק ב"הכנה נפשית" ובהסברה כללית על מה שעומד להבנות. התכנון חייב לרדת עד למעשה, עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר, ולא להשאיר שום דבר 'לא סגור'.

בתכנון המוקדם, אין לסמוך על כך שהבעיות יפתרו תוך כדי עשיה ובניה. צריך להציב חזון שלם, שבו כל קרש וכל יריעה מוצאים את מקומם, וכל בוהן-יד מקבלת את תפקידה המיוחד. אם יש משהו לא ברור, חייבים להבהיר אותו כבר בשלב הזה, ולכן כאשר נתקשה משה רבינו במעשה המנורה הראה לו הקב"ה את תבניתה המדוייקת.

אם התכנון לוקה בחסר, אי אפשר לסמוך על הביצוע שיהיה כראוי. הקב"ה אינו מרשה לנו להמתין עד לשעת העשיה ואז יבואו הציווי והעשיה ביחד, 'תוך כדי תנועה'. אנו חייבים להערך מראש ולתכנן כיצד בדיוק יעשה המשכן ומה יהיה בימי הקמתו – ורק אז יכול הביצוע להתממש כראוי.

"סוף מעשה"

אך כעת, לאחר שהתכנון נעשה כל-כך במדויק, מדוע צריך לפרט שוב את העשיה עצמה? לכאורה עכשיו הכל כבר "זורם" ונעשה בקלות?

אלא שאסור לנו להשלות את עצמנו שלאחר שישבנו בבית-המדרש ותכננו את הכל לפרטי פרטים, ניתן להזניח את העשיה. אם לא נשקיע את עצמנו בתוך העשיה על כל פרטיה, ונשגיח בעין בוחנת שהכל יעשה כראוי – אזי כל התכנון המוקדם והמושקע יכול להעלם כלא היה. הורדת הדברים מעולם המחשבה והתיאוריה אל עולם המעשה הממשי, מצריכה תשומת-לב מחודשת לכל פרט ופרט. לכן כשם שמשה רבינו הוא השומע את הציווי על מלאכת המשכן, כך הוא עצמו האחראי על הביצוע!

הוי אומר, עשיית המשכן מתקיימת בשני מישורים – המחשבה והמעשה – ושניהם צריכים להפגש זה עם זה. המחשבה חייבת לרדת מהעולם המופשט לכיוון עולם המעשה ולהתייחס אליו ברצינות, והמעשה חייב להיות מונחה כל הזמן על ידי עולם המחשבה שמעליו. רק כך ניתן להקים את המשכן.

"הוקם המשכן"

אכן, לאחר שעשינו את כל שנדרש מאתנו, לאחר כל ההשקעה והדייקנות מצדנו בתכנון ובמעשה, לאחר שלא הותרנו שום פרט ליד המקרה ולאלתור – אז מופיעה הסייעתא דשמיא להשלים את כל מעשה ידינו. שכן לאחר כל ההכנות, מתברר שבאמת לא יקום דבר ללא הסיוע מאת ה', כמו שמביא רש"י: "אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר 'הוקם המשכן', הוקם מאליו". אז שורה השכינה במעשה ידינו: "ומעשה ידינו כוננהו".

●●●

מה שלמדנו כאן ממעשה המשכן, צריך להיות עקרון מנחה לכל המשימות והיעדים הגדולים העומדים בפנינו: במשכן קיים קודם-כל היעד והמטרה הברורה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אז מופיע התכנון המפורט, אחר-כך העשיה המדוייקת, ולבסוף מתברר שיש סייעתא-דשמיא בכל מעשה ידינו.

זוהי הדרך בה עלינו ללכת לקראת הגשמת המטרות בכל המישורים. כך גם בתחום הבוער של הבטחון בארץ ישראל; ראשית עלינו להגדיר יעדים ומטרות באופן ברור, ולדעת היטב למה אנו שואפים להגיע (על פי תורתנו הקדושה). אחר כך, צריך לתכנן מראש, ככל האפשר, את הדרכים להגיע למטרה. לא נסמוך על כך ש"אם תפרוץ מלחמה... אם תהיה הזדמנות... נדע כבר מה לעשות", אלא נחשוב מתחילה מה אנו רוצים לעשות באותה מלחמה. ולבסוף, צריך לדאוג שמי שיודע מה לעשות יקום גם ויעשה בפועל את הכל, עד הפרט האחרון. לאחר כל זה, נדע שללא סייעתא דשמיא לא יקום דבר, ועזרת ה' אכן תבוא.