ר' חיים מוולוז'ין מערכת

לי"ד סיון, יום פטירתו של הגאון ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל, תלמיד הגר"א ואבי ישיבת וולוז'ין.

ר' חיים ואחיו הגאון ר' זלמן נולדו בוולוז'ין ובצעירותם למדו יחד אצל רב העיר, בעל ה"שאגת אריה", וכן אצל ר' רפאל הכהן מהמבורג. עם בקיאותם המופלאה בתורה הגיעו השנים ל"גאון החסיד מוילנא", שאליו נתקשרו כל ימיהם.

Read Moreר' חיים נהג להגיע אל הגר"א כארבע פעמים בשנה למשך חודש ימים, ואז היה מציע לפניו את כל ספקותיו. הוא היה יד ימינו של הגר"א, ואת הערצתו העצומה ובטולו המוחלט כלפיו ניתן לחוש מההקדמה שכתב לפירוש הגר"א ל"ספרא דצניעותא". ברוב ענוותו ובטולו לרבו, התחנן פעם ר' חיים במכתב גלוי שלא יכנוהו תלמיד הגאון, מחמת "פגיעה" בכבוד רבו...

ר' חיים לא רצה להתפרנס מן הרבנות, ולכן פתח חנות לצמר בעיר וולקומיר, בה כיהן כרב. לבסוף סולק מרבנות וולקומיר ב"אשמה החמורה" שבשבת מברכין לא ידע את זמן המולד... אז חזר לוולוז'ין מולדתו ובה כיהן כרב למעלה משלושים שנה. בעידוד הגר"א, ייסד ר' חיים ישיבה בוולוז'ין. הישיבה שהתחילה מעשרה בחורים, גדלה עד מהרה, ור' חיים שדאג לכל צרכי התלמידים נאלץ לכתת רגליו לממן את הישיבה. מתלמידי ר' חיים ומישיבת וולוז'ין הוקמו כל הישיבות הליטאיות, שהיוו מודל לישיבות המוכרות לנו כיום. ר' חיים עסק לא רק בצרכי הישיבה והקהילה אלא בצרכי הכלל כולו, וכך היה אומר תמיד: "שזה כל האדם לא לעצמו נברא רק להועיל לאחריני כל אשר ימצא בכוחו לעשות". אף את המחלוקת הקשה בין החסידים למתנגדים הכהה מתוקפה, ונפגש לשם כך עם בעל-התניא. את תורתו העלה בספרו החשוב "נפש החיים", וכן ב"רוח חיים" על אבות. מדבריו בהלכה נותרו מעט תשובות וחדושים בשו"ת "חוט המשולש".

מסופר כי פעם מצאו אותו תלמידיו בערב שבת, בעת שתלמידיו עזבו את בית המדרש, מתגלגל על הרצפה באבק טרם ישטפוהו. כששאלוהו "מה זאת"? ענה להם, במשנה נאמר "והוי מתאבק בעפר רגליהם", ואין משנה יוצאת מדי פשוטה. זכות ר' חיים זצ"ל תעמוד לנו ולכל ישראל למגן ולישועה.

תפילה צורך גבוה

"ראוי לאדם הישר לשום כל כוונתו וטוהר מחשבתו בתפילתו רק להוסיף כח בהעולמות הקדושים.. להעביר רוח הטומאה מן העולם ויתוקן עולם במלכותו יתברך שמו, ולא על ענייניו וצרכי עצמו כלל... ואף שהיחיד רשאי לחדש דבר בתפילתו על צרכי עצמו וצערו, גם בזה צריך שלא תהא תכלית כוונתו על צערו.. אמנם תכלית הכוונה צריכה שתהיה רק צורך גבוה, כי במקום שיש חילול שמו יתברך כגון צרת כלל ישראל והמה מוכים ומעונים, מחויבים לבקש ולשפוך שיח לפניו יתברך שמו על חילול שמו יתברך, ואך למען שמו יעשה. וגם היחיד על צערו, אף אם אין חילול השם בדבר, יש מקום ג"כ לבקש לפניו יתברך על גודל הצער של מעלה בזמן שהאדם שרוי בצער למטה... וזהו "עמו אנכי בצרה, אחלצהו" – היינו שמן המיצר משתף אותו יתברך שמו, אז אחלצהו."

מתוך ספר "נפש החיים"