על רבי ואמונה הרב יצחק שפירא

משמעות ההתקשרות לרבי בכמה רמות.

פתיחה – בין רב לרבי

מורנו הבעל-שם-טוב הקדוש היה כולו "חידוש נפלא" בעולם. אולם כשמנסים לפרוט מה חידש הבעש"ט, נראה שאחד החידושים הגדולים – ואולי החידוש העיקרי – הוא ביחס לקשר שבין תלמיד לרבו, ובעצם הצורך בהתקשרות לרבי. במאמר זה נעסוק במהות הקשר הזה שבין חסיד לרבי, ונבאר כיצד קשר אמיתי ומכוון של חסיד לרבו מסייע בצורה ישירה לפיתוח כח האמונה בנפש.

עד ימי הבעש"ט, המטרה העיקרית של הקשר בין תלמיד לרבו היתה לצורך לימוד התורה. הרב שימש כמקור של חכמה וידיעה והתלמיד נקשר אליו על מנת ללמוד ולינוק מתורתו. בא הבעש"ט וחידש שעיקר הקשר של התלמיד לרבו אינו בלימוד מרבו אלא באמונה ברבו. החידוש הזה בא עם החייאת המושג רבי לעומת המושג רב; מהרב לומדים תורה, ברבי מאמינים[א].

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו – ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין במי שאמר והיה העולם"[ב]. האמונה של החסיד ברבו היא ביטוי של האמונה בה', ובתור שכזו היא גורמת לאמונה בה' להתחזק ולהתפתח. המושג אמונה הוא גם מלשון אימון ותרגול[ג]. כשם ששריר בגוף או מידה בנפש מתחזקים ונקנים ע"י שימוש ותרגול, כך גם קניין האמונה נעשה על ידי אימון, והאמונה ברבי מאמנת את המאמין לאמונה בה'[ד].

אמנם, גם עד ימי הבעש"ט היה נצרך יחס של אמונה ואֵמון בין רב לתלמידו אך יחס זה שרת את המטרה הכללית של הקשר, קרי, השגת החכמה והתורה. אולם מהבעש"ט ואילך התהפכו הדברים: המטרה היא האמונה-האמון עצמם, ואילו החכמות וההשכלות באו לשכלל מטרה זו.

בדברינו נתייחס לארבעה נקודות מבט שונות, המדורגות זו למעלה מזו, בתפיסת דמותו של רבי כמגדיל כח האמונה.

א. האמון ברבי כאב אוהב

במדרגה הראשונה ניתן להתייחס לדמותו של הרבי כאבא. האווירה החמה שנוצרת בחצר הרבי והתחושה האוהבת שהוא משרה סביבו, מגדלות את החסידים ופועלות עליהם ממש כפעולת האב הדואג לילדיו ומגדל אותם, הן באופן הגשמי הבסיסי והן באופן החינוכי-רוחני ע"י הקמת מוסדות, התוויית דרך וכדו'.

עוד לפני שהבן מבין את מלוא משמעות הקשר בינו לבין אביו וכיצד נוצר הקשר הזה – הריהו קשור לאביו בצורה בסיסית וחזקה כשהוא חש עד כמה הוא חשוב לאביו ואיך אביו אוהב אותו בצורה פשוטה וישירה. תחושה זו של הילד הנתמך כולו בידי אביו – "כאשר ישא האוֹמֵן את היונק" – בונה בו את האמון באביו ומפתחת אצלו כח אמונה כללי המתבטא גם באמון בבני אדם בכלל, ועד לאמון-אמונה בקב"ה בעצמו. על דרך זו, תחושתו הבסיסית של החסיד שיש מי שדואג לו ואוהב אותו בצורה בלתי אמצעית ובלתי תלויה והוא יכול לתת בו את אמונו, היא הפתח לקשר פורה בינו לבין רבו, וממילא היא הבסיס לחיזוק כח האמונה.

ככל שהחסיד מאמין יותר ברבו, כך באפשרותו לגדול וממילא גם לקבל מרבו בצורה יותר טובה ויעילה. לעומת זאת, תלמיד שאינו נותן אמון אפילו ברבו, אלא עסוק בהעמדת הרב במבחן, לא יצליח להתקשר אליו כראוי ולהתגדל ממנו בצורה הראויה, וממילא אמונו בכל העולם שסביבו, עד האמונה בקב"ה בעצמו, תהיה חלשה ומעורערת.

במדרגה זו, ניתן באמת לומר שכשם שכל אחד יכול להיות אבא (וכל אחת יכולה להיות אמא) ותפקיד זה אינו מצריך הכשרה מיוחדת – כך גם כל יהודי יכול להיות רבי! בכל יהודי אפשר להאמין, וכל אמון ביהודי פועל גם על נפש המאמין לחזק אצלו את כח האמונה. אם נדייק יותר נאמר שלפי זה היחס למציאותו של הרבי היא בתור השגחה פרטית: כמו שה' מזמן לכל אחד אבא שמגדל אותו, מטפח אותו ודואג לכל צרכיו כך גם כאן, ה' בוחר 'לטפח' אותי דרך הרבי הזה שהוא זימן לי. ואכן, למעשה מדרגה זו, של רבי כאב אוהב, משותפת לכל הענפים השונים של תנועת החסידות מאז ימי הבעש"ט.

היסוד לכך ש"כל יהודי יכול להיות רבי" נמצא בדברי הגמרא לגבי מלך. מבואר בגמרא[ה] שאם מלך וחכם אסורים בשבי וניתן לפדות רק אחד מהם, אזי החכם קודם למלך מפני ש"חכם שמת אין לנו כיוצא בו, מלך שמת – כל ישראל ראויים למלוכה". להגיע למדרגת חכם נדרשים יגיעה רבה ומידה לא מבוטלת של כישרון, ולכן איננו יכולים לוותר על אף תלמיד-חכם. לעומת זאת, להיות מלך אין זו מדרגה הקשורה בעבודה או בכישרון, וכל ישראל ראויים לכך. כיוצא בזה, ניתן לומר על דמותו של הרבי; כשמתאספים עשרה יהודים סביב אדם מסוים ו'עושים אותו' לרבי עליהם, כלומר, מאמינים בו כמייצג את ה' הדואג לכל אחד ואחד – וזאת מכוח ה"חלק אלוה ממעל" שנמצא בו (כמו בכל יהודי) – מיד הוא מתחיל לפעול אצלם על כח האמונה, כפי שהסברנו [וודאי שאם המלך עצמו הוא גם חכם, הריהו קודם לסתם חכם בפדייתו; ולענייננו, אם הרבי הוא גם תלמיד חכם רמת האמונה אליה הוא מעלה את חסידיו גם היא גבוהה בהרבה ממעלה זו, כפי שנרחיב בהמשך].

במדרגה הזו, בה החסיד מתייחס בעיקר לכוחו של הרבי והשפעתו על המציאות, ניתן לזהות שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא שהחסיד חש ש"שווה לו ללכת על הרבי" מפני שהרבי מסייע לו באופן הכי פשוט, בצד הגשמי או בצד החינוכי-רוחני. ואפשרות שניה היא ש"שווה ללכת על הרבי" מפני שהרבי הוא אחד כזה ש"פועל בעולמות העליונים". מכל מקום, גם באפשרות השניה, סוף סוף עיקר ה'התפעלות' של החסיד היא מזה שניתן לראות 'בשטח' את ההשפעות והתוצאות של הפעולה בשמים. לכן הדגש העיקרי הוא על מה שהחסיד חש את הגידול שלו כבן הנתמך על ידי אביו.

ב. האמונה של הרבי בה'

במדרגה הקודמת הוסבר כיצד הרבי פועל על החסידים ומלמד אותם להאמין – אך זוהי אמונה הבנויה בעיקרה על גידול, על היחס שמקבל החסיד מהרבי. אולם, כשם שאצל הילד הגדל ומתבגר משתנה גם תפיסתו את מהות הקשר עם אביו והופכת לבעלת משמעות עמוקה יותר – כך גם אצל החסיד ישנו תהליך של 'התבגרות' ותפיסה עמוקה יותר של הקשר עם הרבי. במדרגה זו, האמונה עולה קומה ונתפסת כערך בפני עצמו, כאשר החסיד מתבונן איך הרבי שלו מאמין בקב"ה.

כלומר, יש רבי שמה שרוצים לראות ממנו זה מופתים או עצות נפלאות וכדומה – שיעזור לחסידיו 'תכל'ס'. זוהי המדרגה הקודמת. אך למעלה מזה, יש גישה שבה עיקר החיבור לרבי נובע ממה שהחסיד 'קולט' את היחס שבין הרבי לקב"ה, זהו העיקר בעיניו, ואילו השפעתו של הרבי כאן בארץ באה "בדרך ממילא" מפעולתו בשמים ומהעונג שעבודתו גורמת אצל הקב"ה, "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים"[ו]. החסיד כאילו אומר על הרבי: "אינני יודע אם הוא יוכל לעזור לי, אבל אני מאמין שמה שהוא עושה נוגע מאוד לקב"ה".

ממבט כזה ודאי שהיחס הוא פנימי לאין ערוך. מיחסי רבי-חסיד ברמתם הנמוכה, אנו עוברים אל עבודה אחרת לגמרי שבה כל ה'התרחשות' היא בעצם מול הקב"ה. ומכיוון שסוף-סוף המטרה העיקרית של החיבור לרבי נובעת מהרצון להתקרב לה' ולהאמין בו, ודאי שהיחס הזה בין הרבי והחסיד, במבט כלפי שמיא, היא פנימית ומכוונת יותר.

כדי להבין זאת נשתמש במשל: יתכן מצב בו אדם מאד עוזר לשני, אבל אינו אוהב אותו באמת, אלא עושה זאת בחיצוניות. איך אפשר לדעת אם זה בחיצוניות או בפנימיות? את זה צריך לבחון באיזה 'חוש', ברגש או בשכל, ולנסות לזהות מה קורה. אבל אחרי הכל, אם נשאל: האם אתה בטוח במסקנתך שהלה אוהב אותך? יאמר אותו אדם: "לא, אלא שאני נותן אמון שזה כך, אני לא מאמין שהוא עשה הצגה".

וביחסי חסיד ורבי: כל עוד עסקנו במדרגה הקודמת, בה עיקר הדגש הוא על השפע שמקבל החסיד (בגשמיות וברוחניות), אזי עצם האהבה והיחס הפנימי אינו ניכר. אבל כשנקודת המבט עוברת להסתכל ביחס שבין הרבי לקב"ה, בנחת רוח שיש לה' מהצדיק, ממילא החסיד מאמין שכל מה שהקב"ה מעניק ונותן לנו זוהי נתינה מתוך אהבה אמיתית ויחס פנימי. אדרבה, העיקר הוא עצם היחס!

אם נדייק: במדרגה זו, עיקר המבט של החסיד הוא למעלה מהרבי. ההסתכלות על הרבי היא בכדי לראות איזה תענוג הוא מצליח ליצור אצל ה' ע"י העבודה שלו. האמונה ברבי מבוססת על תפיסת הרבי כאדם שמצליח לגרום תענוג כל-כך גדול אצל ה', ואזי היכולת שלו לפעול בברכות ולהשפיע באה בדרך ממילא. הקב"ה לא רק מקשיב לתפילות הרבי וברכותיו ונענה להם; הוא נהנה מעבודתו, מהקידוש שלו ומהשמחה שלו וכו'. החסיד מאמין שמה שעושה רבו נוגע מאד לקב"ה, ואמונה זו עצמה נובעת מכך שהחסיד מזהה שהרבי בעצמו מאמין שכל מה שהוא עוסק נוגע לקב"ה.

ככל שהחסיד יעמיק יותר עד כמה הרבי פועל אצל ה', כך יהיה הדבר יותר מוחשי אצלו עד כמה הקב"ה אכן רוצה בנו ובעבודתנו.

ג. הרבי מאמין בחסיד

עד כה דברנו על הרבי מנקודת מבטם של החסידים, האופן שבו הם מאמינים שהרבי שלהם חשוב אצל הקב"ה, הקב"ה מתענג עליו ועל עבודתו; זו צורת ההסתכלות הקודמת. אבל יש צורת הסתכלות אחרת, שבה החסיד מאמין שהרבי מחשיב את עבודתו (של החסיד) הרבה יותר ממה שהחסיד מתאר לעצמו את חשיבות עבודתו של הרבי!

בדרך משל: אם יבקשו מאיתנו לתאר את האר"י ז"ל ואת גודל מעלתו נוכל להתבטא עליו בתור 'צדיק עליון', 'קדוש ונשגב' וכדו', ולנסות להסביר עד כמה פעל האר"י בעולם. אך כל מה שנתאר יהיה כאין לעומת תשובתו של האר"י הקדוש עצמו אם הוא יתבקש לענות על השאלה מה יהודים פשוטים כמונו פועלים אצל ה' יתברך בכל מצווה שאנו מקיימים, כעטיפת ציצית והנחת תפילין. זהו רבי אמיתי, שיכול לתאר לנו כמה אנחנו יקרים וחשובים לפני ה' – הרבה למעלה מהאפשרות שיש לנו לתאר את ההשפעה של הרבי אצל ה'. אמנם, נכון שהרבי בהנחת התפילין שלו, לדוגמא, פועל הרבה יותר מאשר החסיד בהנחת התפילין שלו, אלא שעיקר האמון במדרגה זו בנוי על התחושה שהרבי משדר לחסיד כמה דווקא העבודה שלו חשובה לפני ה'.

האמונה שהרבי לא רק פועל למעלה באופן 'מקיף' וכללי, אלא הרבי גם חווה ממש, בפנימיות, את ההתרחשות [כביכול] אצל ה' – את העונג שיש לה' מעבודתו של כל יהודי – אמונה זו חוזרת ופועלת גם על החסיד המאמין באופן פנימי ביותר. בדרך זו, אמונתו של החסיד 'משתכללת' עד כדי כך שהוא חווה באופן עמוק ופנימי כיצד הרבי חווה את הקשר שלו עם ה'. כך, על ידי האמונה של החסיד ברבי, גורם הרבי לחסיד לחוש מעט כיצד ה' מתענג ונהנה מעבודתו של החסיד עצמו.

עניין זה מומחש יפה בסיפור נפלא על הבעש"ט[ז] שנביא כאן בקצרה: באחת השבתות התארחו אצל הבעש"ט הרבה יהודים פשוטים לבד מחסידיו המקורבים – 'החבורה הקדושה'. במשך השבת קרב הבעש"ט את היהודים הפשוטים באופן מיוחד, לזה נתן מיין הקידוש ולזה 'שיריים' מהדגים. הדברים הפליאו מאד את בני החבורה. בסעודה השניה היה הנוהג שרק בני החבורה המקורבים נכנסו אל הבעש"ט, ולכן הלכו שאר היהודים אל בית המדרש לקרוא תהלים. כל משך הסעודה היה הבעש"ט בדבקות עצומה והתרוממות רוח מיוחדת. תוך כדי הניגונים בקש לפתע הבעש"ט מכל הנוכחים להניח איש ידו על כתף חברו ולאחר מכן הורה להם להמשיך לנגן בעצימת עיניים.

לפתע פתאום שמעו כל התלמידים שיר וזמרה נעימה... זה מזמר ואומר: אוי, ריבונו של עולם, אמרות ה' אמרות טהורות.. וזה מזמר ואומר: אוי, רבש"ע! בחנני ה' ונסני.. החבריא קדישא השומעים כל השיר של אמירת התהלים זוחלים ורועדים... וכל אחד מתברך בלבבו כי יעזרהו השי"ת שיזכה לעבוד את ה' בכעין זה...

וכ"ק מורנו הבעש"ט היה בדביקות גדולה משך זמן, ואחרי כן פתח עיני קדשו ואמר: השיר והזמרה ששמעתם הוא השיר והזמרה של אנשים פשוטים האומרים תהלים בתמימות מקרב לב עמוק.

ואתם תלמידי קדושי עליון הביטו וראו, ומה אנחנו שאין אנו אלא רק שפת אמת[ח], כי הגוף אינו אמת ורק הנשמה אמת, בכל זאת אנו מכירים את האמת ומתרגשים מן האמת בהתפעלות עצומה, כל שכן וקל-וחומר השם יתברך, שהוא אמת לאמתו, מכיר את האמת של אמירת תהלים של אנשים פשוטים.

כך המחיש הבעש"ט לתלמידיו הגאונים את יקרת עבודתם של האנשים הפשוטים, עד שהרגישו ממש בטלים ומבוטלים בפניהם. זוהי היכולת של הרבי להמחיש לחסידיו עד כמה עבודתם יקרה לפני ה' יתברך. אין זה דווקא מצד פשטותם של האנשים אלא ההרגשה החזקה של הרבי שהקב"ה 'מכיר את האמת' (כלשון הסיפור) של כל יהודי. היכולת של החסיד לחוש עד כמה הרבי מרגיש זאת, מעלה את אמונתו של החסיד בחשיבות עבודתו אצל ה', וממילא בקב"ה בעצמו – לרמה גבוהה ומחודשת יותר.

ד. המחשבה ממנה נברא הרבי

עוד למעלה מכל זה, הרבי משקף לחסיד את הנקודה דרכה נבראה נשמתו שלו ע"י הקב"ה.

בכדי להסביר את הדברים, נקדים את אמרתו הידועה של הבעש"ט "במקום בו מחשבתו של אדם נמצאת שם הוא נמצא"[ט]. כלומר, האדם כ'עצם' – כנפש – אינו דבר נתפס ואינו ניתן להגדרה. על מנת להיות 'מונח' במקום מסוים באופן שיהיה ניתן להגדרה ותפיסה, על האדם 'להתלבש' בלבושים. מצד אחד, הלבושים הם דבר המסתיר ומכסה על מהות העניין ה'מולבש'; אך מצד שני, כאשר 'עצם' מתלבש בתוך לבוש, הופך העצם לדבר הניתן להגדרה ולזיהוי. כידוע, לנפש האדם ישנם שלושה לבושים עיקריים: מחשבה, דיבור ומעשה. המחשבה היא הלבוש הראשון, הלבוש הכי 'דק' ופנימי, אין לה ביטוי כלפי חוץ והיא בבחינת 'אור המאיר לעצמו'; אולם דוקא משום כך רבה השפעתה על המתחולל אצל האדם בנפשו פנימה.

כעת נבין: "במקום בו מחשבתו של אדם נמצאת" – כאשר אדם חושב על רעיון מסוים, 'מתלבש' בלבוש המחשבה בכיוון כלשהו, הרי ע"י התלבשות זו ניכר המקום בו הוא מונח, על אף שהוא כ'עצם' אינו ניתן להגדרה. המקום בו הוא 'מתלבש' ומופיע – המקום בו נמצאת מחשבתו – "שם הוא נמצא [כולו]". על ידי כח מחשבתו, האדם יוצר למעשה את אישיותו שעד כה היתה בלתי ניתנת להגדרה ולתפיסה.

"ומבשרי אחזה אלוה". לאחר התבוננות זו על המחשבה בנפש האדם, נעבור ל'מחשבתו' של הקב"ה (כלשון חז"ל על כמה וכמה דברים ש"עלו במחשבה"[י] אצל הקב"ה). כך נבראו כל נשמות ישראל, "נשמות ישראל עלו במחשבה"[יא], ובפרט, יש לומר שכל נשמה של יהודי נבראה ממחשבה מסוימת של הקב"ה. למשל: הקב"ה 'חשב' עד כמה חשובה לו ארץ ישראל ומההתעסקות במחשבה זו, וה'התלבשות' של ה' באותה מחשבה, 'נולדה' נשמה של יהודי מסויים שה'עניין' המיוחד שלו הוא ארץ ישראל. ככל נשמה בגוף כביטוי לאלוקות המתלבשת בדבר גשמי, כך ממחשבתו של ה' (כדבר רוחני) המתלבשת בגשמיות (ארץ ישראל בדוגמא הזו) נוצרת נשמה שזהו עניינה[יב]. ואמנם ודאי שכל נשמות ישראל מתאחדות בשרשן, וכל נשמה כלולה מכל הגוונים והמחשבות השונות, אך מכל מקום בכל נשמה פרטית ניכרת המחשבה הנקודתית ממנה היא נוצרה, ואותה מחשבה מהווה את עיקר הקשר של הנשמה עם מי ש'חשב' אותה, קרי, הקב"ה.

ומהי המחשבה המיוחדת ממנה נבראת נשמתו של הרבי? המחשבה ממנה הרבי 'נולד' היא מחשבתו של ה' עד כמה נשמות ישראל יקרות וחשובות בעיניו, שהרי הרבי כולו הוא למען ישראל, כדברי הקב"ה למשה רבינו "כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל"[יג]. דמותו של הרבי איננה רק כאב המגדל את בניו-חסידיו ומטפח אותם, ואף לא רק כאישיות בעלת יכולת וכלים להעצים את אמונתם; רבי, מעצם מהותו והתהוותו, מבטא את חשיבותם של נשמות ישראל אצל ה' ואת אמונתם בו בצורה הכי מוחשית וחזקה שיכולה להיות. הרבי הוא "רועה ישראל", ו"כל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין במי שאמר והיה העולם".

אם קודם הצגנו את הרבי כאישיות שכל מעשיה מאד נוגעים לקב"ה וחשובים לו, הרי כאן מצטייר החיבור בין הרבי לקב"ה בצורה עוד יותר עמוקה ופנימית. נשמת הרבי – שנחצבה מעצם העיסוק של הקב"ה בנשמות ישראל ובחשיבותם לפניו – מהווה נקודה מרכזית הממצה אל קרבה את כל תוכן ועומק הקשר בין נשמות ישראל לקב"ה.

לאור התבוננות זו, ניתן לומר שבעצם כל נשמות היהודים באשר הם – כל נשמה ועניינה – נובעות מעצם בריאת נשמת הרבי. גם יהודי הנתון כולו במצווה מסוימת שעליה הוא בוחר למסור את נפשו בידיעה ברורה ש'זהו העניין שלו', אינו יכול לקבוע שדבר זה, בו הוא עסוק, חשוב אצל ה' מבלי ההכרה שנשמות ישראל ככלל הן דבר יקר וחשוב לפני ה' מעצם מהותם – כפי שדבר זה מתבטא בנשמת הרבי!

ניצוץ משיח בכל ישראל

בפשטות, מנקודת המבט האחרונה מצטיירת דמות הרבי כדמות יחידה שרק היא, בזכות אותה מחשבה שממנה 'נולדה', יכולה לשמש כרבי; בעוד כל נשמות ישראל ניצבות תחתיה ומתקיימות מכוחה.

אולם באמת, אם נתבונן מעט לעומק, נמצא שכשם שבכל ענף היוצא מן הגזע נמצא חלק מהותי מהגזע עצמו, מעצם העובדה שהוא מחובר וקשור לאותו גזע, כך גם לענייננו – "כל ישראל ראויים למלוכה" (כמובא לעיל). מכיוון שכל נשמות ישראל קשורות ומאוחדות בנשמת הרבי, הרי שבכל נשמה מישראל ישנו חלק מנשמת הרבי בעצמו. ויותר לעומק, בכל נשמה ונשמה גם נמצא חלק ממחשבתו של הקב"ה כמה נשמות ישראל יקרות לפניו – אותה המחשבה שממנה 'נולד' הרבי.

מורנו הבעש"ט אמר שבכל אחד ואחד מישראל יש ניצוץ משיח[יד]. ולענייננו יש להסביר: בכל אחד מישראל מוטבע ומתנוצץ הכח 'לגאול' את ישראל – להאיר בהם את אור האמונה הפשוטה בה' יתברך.



[א] ראה בעש"ט עה"ת פרשת תולדות במקור מים חיים אות א.

[ב] ילקוט שמעוני שמות רמז רמ.

[ג] על פירושי המושג אמונה ראה מאמר "כח האמונה" בספר אמונה ומודעות למו"ר.

[ד] ראה תניא פמ"ב

[ה] הוריות יג, א.

[ו] זוהר ח"ג ז, ב.

[ז] מסופר על ידי הרבי הריי"צ, נדפס בסוף ספר תהלים 'אהל יוסף יצחק'. וראה את המעשה ובאורו ע"י מו"ר בספר 'אור ישראל' חלק ב' עמ' קנט.

[ח] ראה תניא פי"ג (ההערה במקור).

[ט] כתר שם טוב אות נ"ו.

[י] ראה למשל בראשית רבה א, ד.

[יא] זוהר ח"א כד, א. תניא פ"ב.

[יב] כשם שלנפש האדם שלושה לבושים כך, כביכול, לקב"ה ישנם שלושה לבושים המתבטאים – במושגי הקבלה – בשלושת עולמות בי"ע: עולם הבריאה כנגד המחשבה, עולם היצירה כנגד הדיבור ועולם העשיה כנגד המעשה. לומר שהקב"ה 'חושב' זהו תיאור כיצד מלכות דאצילות – כנסת ישראל [הקומה באצילות המתלבשת בלבושים לעומת כל עולם האצילות שאינו מצטמצם ללבושים] – 'מתלבשת' בחב"ד דבריאה – המוחין של עולם המחשבה.

[יג] ברכות לב, א.

[יד] מאור עינים פרשת פינחס.