תשובה קלה הרב יצחק שפירא

האם לחזור בתשובה זה דבר קשה או פשוט...

 

פעם הגיע יהודי בעל-עבירה אל הרב הקדוש ר' ישראל מרוז'ין זי"ע ואמר לו שרוצה הוא לעשות תשובה. שאל אותו הצדיק "אז למה אינך עושה תשובה?". השיב היהודי "אני לא יודע איך...". שאל הצדיק "ואיך ידעת אז לחטוא?". ענה היהודי "חטאתי, ואחר כך...". אמר הצדיק: "עשה כך גם עכשיו, תחזור בתשובה והחשבון יבוא מאליו".

לכאורה, היינו צריכים לחזור בתשובה באותה הקלות שבה עשינו את העבירה. הרי מייד כשרצינו לעשות עבירה לא היה דבר העומד בפני הרצון, "אומר ועושה", כמו שאמר אותו יהודי לרבי, הרי זה כה פשוט... אם כן, גם לצד השני, כמו שאמר הרבי, אם באמת אתה רוצה – פשוט תתחיל לעשות, "סור מרע ועשה טוב" כאן ועכשיו. אתה רוצה? יש לך בחירה חופשית? – אז תתחיל לעבוד! מי מונע ממך?

ובכל זאת, מדוע אותו בעל-עבירה עצמו – ורבים רבים כמוהו – אינם אומרים זאת לעצמם בפשטות? מהו הדבר שגורם לנו לחשוב שגם כאשר הסכמנו שאמנם אנו רוצים לעשות תשובה, הרי המרחק בין הרצון לבין המעשה בפועל נראה גדול כל כך, עד ש"אני לא יודע איך לעשות תשובה"? מדוע נדמה שלעשות עבירה זה כל כך פשוט, וגם לחזור עליה שוב ושוב זה קל מאד – ואפילו 'מתבקש' – אבל להפסיק לחטוא, לעשות תשובה, לשנות כיוון – זה כבר עניין אחר, זה קשה מאוד... מדוע זה לא נראה לנו כל כך פשוט כמו שזה נראה לרבי מרוזי'ן?

כיום, הרבה אנשים שעוסקים בתחום של חזרה בתשובה צריכים להתמודד עם טענה מעין זו על הקושי שבתשובה. פעמים רבות קל לשכנע שקיום תורה ומצוות הוא הדבר הכי נכון והכי טוב בעולם. כל עוד מדברים בתיאוריה, הכל נכון. אבל כאשר מגיעים למבחן המעשה – "אז למה אינך עושה תשובה?" – זה כבר עניין אחר לגמרי: "תאמין לי שאני מאוד רוצה לחזור בתשובה, אבל...".

וכיון שחזרה בתשובה הוא לא עניין רק לאנשים "חילוניים" (כאילו שיש יהודי של חול, חלילה), אלא לכל יהודי ויהודי – הרי שמדובר כאן בשאלה שכל אחד מאיתנו צריך לבחון בה את עצמו: מדוע נראה לנו קל להמשיך לחטוא, להכשל שוב ושוב באותה נקודה – ומדוע נראה כה קשה לתקן כאשר כבר רוצים? אכן, כך אמר הראי"ה קוק זצ"ל "עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה"[1].

אם כן, ראוי להבין מדוע קשה לנו להאמין בקלותה של תשובה, ומהו הסוד הנפלא שידוע לצדיקים כהרבי מרוזי'ן והרב קוק עד שברור להם כשמש שבאמת הדבר קל לעשות תשובה?

"עבירה גוררת עבירה" כפול שלש

בכל פעם שאנחנו חוזרים על עבירה, יש לנו תחושה שאם לא היינו עושים זאת מעולם, לא היינו עושים כך גם עכשיו. אבל אחרי שכבר נכשלנו... יש משהו שגורר אותנו לפעם הבאה, והבאה אחריה.

כשנסתכל לעומק, נראה שמאחורי ההתנהגות הזו נמצאת תפיסה מסויימת, שניתן לחשוף אותה לעומק בכמה רמות:

א. הצטדקות

ברמה הפשוטה, קשה לנו להודות שטעינו. אם באמת עשינו את המעשה הזה, וודאי שהיתה לנו סיבה טובה לכך... וכאן מגיע שלב התירוצים; בתחילה בדיעבד – "נכון, אבל..." – ובהמשך התירוצים הולכים ומשתכללים: אולי אפילו היינו צריכים לעשות את זה, אולי זה אפילו מצוה... "עבר אדם עבירה ושנה בה – נעשית לו כהיתר".

ב. קושי

באופן דק יותר, האדם אומר לעצמו: "עשיתי עבירה כי היה ממש קשה לא לעשות את זה". וכעת, כדי להוכיח לכולם – ובעיקר לעצמו – שזה באמת קשה, הרי הוא חוזר ועושה את העבירה שוב ושוב ושוב, וכאילו אומר "הנה, זה באמת קשה מאוד להפסיק".

כמובן, פעמים רבות זוהי מחשבה לא מודעת, והאדם יכחיש אותה בפני אחרים ואולי גם בפני עצמו. אבל ב'חקירה צולבת' ובניתוח של התהליך התת-מודע נגלה שזה מה שמוביל אותו בתהליך ההשתקעות בחטא.

ג. יציבות

אמנם נראה שברובד הכי עמוק, מה שמפריע לאדם לעשות תשובה הוא החיפוש אחר תחושת היציבות.

כלומר, האדם אומר לעצמו: "אני לא יכול לשנות כל פעם את דרכי, פעם עבירה פעם מצוה, פעם חוטא פעם עושה תשובה, היום רשע מחר צדיק, שעה אחת בסדר ושעה אחרת לא בסדר. הרי אני בן-אדם בעל חוט-שדרה, אדם אמיתי, יציב. יש לי דרך ואני הולך עליה ולא מחליף אותה כמו גרביים... לכן, כאשר אני לא מצליח לבחור בדרך המצוות, אני בוחר בדרך של העבירות, או בעבירה המסויימת הזו. ואם כבר – אז כבר. הרי אני לא יכול פעם לעשות את העבירה ופעם לא. זה לא רציני... בקיצור, אני צריך שתהיה לי אישיות".

ושוב, ודאי שמחשבה כזו נמצאת פעמים רבות מתחת לסף המודעות, זהו שורש דק שבהסתעפות הממשית שלו הוא הופך להיות פורה ראש ולענה.

ושורש השרשים לכל זה הוא הספק "היש ה' בקרבנו אם אין". בעומק הדברים, זהו הלך-המחשבה של האדם התלוש: "אני לא מאמין באמת שלקדוש-ברוך-הוא אכפת מהמעשים הטובים שלי. אני בודאי לא מעניין אותו, ומה שייך לומר שהוא רוצה בי... אם כן, מהי המשמעות לחיים שלי? ומה יכול לתת להם משמעות? והרי אי אפשר לחיות ללא משמעות"... והוא משיב לעצמו: "אני עצמי מוכרח לייצר את המשמעות לחיי. לכן אני חייב שתהיה לי יציבות, וממילא אני משתדל למצוא הצדקה למעשי ולדרכי. לכן עלי להיות עקבי, קשה כארז ולא רך כקנה ומשתנה עם כל רוח מצויה. איזה סמרטוט יישאר ממני אם לפתע אשנה את דרכי? ואולי מחר אשנה שוב?".

נאחז בסבך

צריך להכיר בכך שאם האדם שם את עצמו במרכז, אם הוא מנסה לתת את המשמעות והיציבות לחייו – זהו פתרון מדומה ומבוי סתום. "אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים", ואין השוקע בביצה טובענית יכול למשוך את עצמו החוצה בציצית ראשו. אם האדם מחפש את נקודת המשען היציבה רק במעגל-הסגור של הנפש הפרטית שלו – סופו לגלות שתחת השמים הכל הבל, כולל הוא עצמו.

כמובן, התפיסה הזו מופיעה בשיא גסותה כאשר האדם שקוע לגמרי בחטא; הוא מנסה "למצוא את עצמו" ולמצות את עצמו, הוא מאכיל ומפטם את הישות שלו בנסיון להעצים אותה יותר ויותר, הוא מנסה לספק עוד ועוד את תאוות הנפש שאינה יודעת שובעה, "וגם הנפש לא תמלא"... אך הנסיון הזה סופו הבל וריק, לא-כלום, שהרי אין כאן משהו אמיתי וממשי, הכל רק דמיון שהולך וגדל, "יש לו מנה – רוצה מאתיים", ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". הוא רק חופר לעצמו בור מעמיק והולך, עד שיקרוס לתוך עצמו ויהפוך ל"חור שחור"...

אך גם כאשר האדם כבר מבין את חוסר התוחלת של העבירה, גם כאשר נגה עליו אור האמת והחל מהפך בנפשו, גם כאשר הוא מתחיל קצת לרצות לעשות תשובה ועומד בפתחו של הרבי – גם אז הוא עלול להמשיך באיזה-שהוא-מקום באותה הדרך. נכון, הוא כבר הצליח מעט "לצאת מעצמו", להבין שה' רוצה ממנו משהו, "מה ה' אלוקיך שואל מעמך" – אבל מייד כשהוא חושב לנסות ליישם את מה שה' רוצה ממנו, הרי שוב הוא חוזר ומתחבט בתוך עצמו. ושוב הוא נתון בסבך: "הרי אני הוא זה שצריך עכשיו לשנות את דרכי, בהתאם לדרך האמת, ואם כן סוף-סוף אני הולך לאבד את היציבות שלי... מוטב אולי שהאמת תשאר בקרן זוית, כבודה במקומה מונח, ואני אעצום את העינים ואמשיך להתבצר בתוך עולמי שלי, ולפחות דמיון ישאר לי"...

לצאת מהסבך

אז מה לעשות? כיצד ניתן לצאת מהסבך הזה שבו האדם מתחפר בעמדותיו ושונה באוולתו רק כדי להרגיש קרקע יציבה מתחת לרגליו?

צריך לחשוב בדיוק מהצד השני. הרי ה' יתברך הוא הנותן חיים לעולם, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", ורק ברצונו ובבחירתו הגמורה מתקיים הכל, כולל התודעה הנפרדת של האדם. ממילא, המשמעות האמיתית היחידה נעוצה רק בה' יתברך, ורק דרך הקשר אליו תִּמָצא לנו משמעות אמיתית. כל נסיון אחר סופו מפח נפש.

לכן אם האדם רוצה למצוא את היציבות ואת המשמעות לחייו, לעשות לעצמו חשק לחיות – הרי אין זה על-ידי שימצא תירוצים והצטדקויות, על ידי שימשיך בדרכו ביציבות ובתוקף ("מעורר התפעלות"), אלא על ידי הפְּנִיָּה אל ה', מפני שהחשיבות והמשמעות לכל מעשה שהוא עושה נובעים רק מהמבט של ה'.

ולאותו בעל-עבירה העומד כעת בפתח חדרו של הרבי, ונפשו בבקשתו "כיצד עושים תשובה?", לאותו אחד שכבר רוצה לעשות תשובה – ואפילו אם הוא רק 'רוצה לרצות' לעשות תשובה – יאמרו הצדיקים: זה באמת קל לעשות תשובה, קל מאוד, אם רק תדע את הסוד המופלא. והסוד הוא לפנות אל ה'! כמו שהבנת באותו הרהור תשובה, בבת קול שדפקה בלבבך, שמישהו מלמעלה פונה אליך ואומר "שובה אלי" – כך עליך להמשיך ולהתבונן על הכל מנקודת המבט הזו. צא מעצמך והפסק לחפש את היציבות בנפשך שלך. קפוץ מהספינה הרעועה והדמיונית אל היבשה היציבה, אל מי שנופח בך נשמת חיים ותומך אותך בכל מקום שהנך.

ברגע שהאדם מודד את עצמו במשקפיים הללו, הוא מבין שהדברים האמיתיים והיציבים בנפשו הן כל הנקודות הטובות המוצאות חן בעיני רבונו-של-עולם, כי "באור פני מלך חיים". "אם על המלך טוב, ואם מצאתי חן לפניו" – המלך הוא מלכו של עולם, ובקשתנו היא למצוא חן בעיניו. והרי כל מצוה שאנו עושים, כל מעשה טוב, כל מחשבה טובה, כל נקודה טובההכל טוב בעיני ה', וממילא הוא נטוע ומעוגן בנצח. כי אם על המלך טוב, וכשר הדבר בעיניו – הרי יש כאן את הדבר הכי יציב בעולם.

יש עם מי לדבר

כך ניתן בע"ה לפתור את שלשת שלבי ההשתקעות בחטא שראינו בתחילה:

א. "חטאנו לפניך – רחם עלינו"

אם האדם חש שקשה לו להודות בכך שהוא טעה – עליו לדעת שפשוט אין ממה לחשוש. נכון שקשה להודות בטעות בפני בני-אדם, וכיון שגם אני בעצמי בן-אדם הרי קשה לי להודות בטעות בפני עצמי ("הוא יצחק עלי"...).

אבל כאשר הדו-שיח העיקרי מתנהל מול הקב"ה – ובאמת זהו המגרש המשמעותי היחיד – הרי אין בכלל ממה לפחד. הרי מדובר במישהו שכל כך אוהב אותי, כל כך מרחם עלי, הרבה יותר ממה שאני בכלל מסוגל לחשוב!

והנה ה', שכל כך אוהב אותי, פונה אלי באופן אישי ומפציר בי לברוח מהרע ולבחור בטוב, כי רק הוא היודע עד כמה הרע הוא נורא ועד כמה הטוב הוא נפלא, "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".

אם כן, במקום להשקיע את כוחך במחשבה "האם אני מודה או לא".. פשוט תשקיע את כוחך במחשבה עד כמה הקב"ה דואג לך ומפציר בך לשוב אליו.

ב. "קרוב אליך הדבר מאד"

ואם האדם רוצה לשכנע את עצמו ש"קשה מאד לעשות תשובה", כי אם זה כל-כך קל, למה לא עשיתי זאת עד עכשיו?

– גם בנקודה זו ניתן להפיג את המתח ולומר: הרי אני עומד מול ה' יתברך, וה' באמת "רוצה בתשובה", "צופה לרשע וחפץ בהצדקו", ואם הוא מוכן לקבל אותי בתשובה גם כשנפלתי לשאול-תחתית – הרי שהוא "מקבל אותי" כפי שאני, עם כל אותה קופה-של-שרצים שתלויה לי מאחור!

גם הרשע הגדול ביותר, ברגע שנהפך והיה בבת-אחת לבעל-התשובה הגדול ביותר, אינו מקבל יחס של זלזול על העבר – "אז מדוע חטאת?"... – אלא אהבה ורחמים אין-קץ. הלא הלכה פסוקה היא "חטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים"[2] – וודאי שגם הקב"ה מקיים את ההלכה הזאת!

לאחר שהאדם משנה כיוון, הוא לא צריך לחזור אחורה ולנסות להסביר למה בעצם חטא, ולהסתבך בתירוצים, "היה קשה" וכו'. אל תדבר! ה' "יודע תעלומות לב" והוא מכיר אותך הרבה יותר טוב ממך! הרי, בסופו של דבר, גם היצר-הרע "בכבודו ובעצמו" הוא מעשה ידיו של ה', שנתן לו כח עצום לפתות את האדם ולמשכו ברשתו. הכל גלוי וידוע לפניו, דלותנו ושפלותנו ומיעוט כוחנו – מול היצר השוכן בנו, אורב לנו ושומר את צעדינו. ועמוק יותר, אלו כבר החשבונות של ה', אשר מתחרט כביכול על בריאת היצר הרע[3], ו"לוקח את האחריות" על עצמו באמרו "ואשר הרעותי" – "אני בראתי את יצר הרע המחטיאם וגרמתי להם כל זאת"[4].

וכשהאדם חש עד כמה ה' מתייחס אליו ברחמים ויודע גם את יצרו, הריהו מתמלא בהרגשה טובה ומנחמת, כדברי נעים זמירות ישראל[5]:

בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יי וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו. הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי. הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים... רַחוּם וְחַנּוּן יי אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד... כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ. כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יי עַל יְרֵאָיו. כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ...

וגם אם האדם חש שיש איזה קושי אובייקטיבי לעזוב את העבירה בפרטים מסויימים – הוא מוזמן לשטוח את טענותיו בפני ה' יתברך, שכזכור הוא אוהב אותו ורוצה בטובתו הנצחית. כאשר העניין "מונח על השולחן", הכל יתברר; הקשיים המדומים יעלמו, ואם יש נקודות קשות באמת, ה' יעזור!

מה שמוטבעים לפעמים במניעות גדולות... לא יעכב כלל את התשובה הרוחנית. וכיון שמבקשים לשוב אל ה' – שבים! והאדם יתחדש כבריה חדשה. והציצים [השאריות הקטנות] המעשיים שצריכים לזרוז גדול לתקנם יצפה עליהם תמיד לתקנם... וישפוך שיחו בתפילה לפני קונו להוציא אל הפועל את חלקי התשובה שעדיין לא יצאו אל הפועל.[6]

ג. "שובו אלי ואשובה אליכם"

ולבסוף אם האדם חושש לאבד את היציבות, ולכן אינו מעז לשנות את דרכו – עליו לדעת שמה שנדמה לו כקרקע יציבה אינו אלא דמיון וחלום-יעוף כל עוד הכל מתחיל ונגמר באדם עצמו. אם האדם ישקיע את מאמציו בבניין תדמית עצמית שיוצרת אשליה של יציבות, הוא יקרוס, גם אם תהיה זו תדמית של צדיק! אתמול הייתי רשע, עכשיו אני צדיק אבל מה יקרה אם מחר שוב אהיה רשע...

צריך להפוך את המבט ולהבין שהמשמעות האמיתית של הקיום, היציבות האמיתית, יכולה להמצא רק כאשר אנו תולים את עצמנו בה' יתברך המחיה מתים וסומך נופלים. מהיכן נובעת תחושת הבטחון והיציבות של ילד קטן? מההורים שלו. מהמודעות שלו לעצם קיומם של אבא ואמא אשר נמצאים כל הזמן ברקע ותומכים את קיומו-שלו במעטפת אוהבת ומגינה. ואם לפתע יעלמו ההורים  – הילד ירגיש אבוד, קרקע הקיום נשמטת מתחת לרגליו! באותה המידה, והרבה יותר מכך, אנחנו חוסים בצלו של ה' יתברך, "כי אבי ואמי עזבוני – וה' יאספני".

כאשר אני חש שהיציבות שלי נובעת רק מה', "כגָמול עלי אמו", אז אני מסוגל גם לעשות תשובה (וכן בפנימיות התורה, התשובה באה מהבינה, "אמא עילאה"). כי במקום להשקיע בתדמית העצמית, צריך להיות משוקע במחשבה על ה' שברגע זה ממש מבקש ממני הרהור תשובה אחד, רגע אחד של מעשה טוב שהוא בעל משמעות עצומה, כי הוא מוצא חן בעיני ה'!

ממילא אין טעם להסתבך במחשבות האם באמת אנו רוצים לעשות מה שה' אומר, האם באמת ובתמים התחרטנו על העבירות שעשינו עד כאן ועד כמה זהו שינוי אמיתי. כי אם הכל מתחיל ונגמר בהחלטה שלנו, אז באמת לעולם יישאר הספק עד כמה הדבר רציני.  אך במקום זה, צריך להתחיל לחשוב עד כמה הדבר נוגע לה' שנעשה מצוות ולא עבירות, עד כמה ה' חפץ בכל מעשה טוב שלנו. במבט הזה, כל פנייה שלנו לשוב אליו שווה כל הון שבעולם, שהרי הוא חותם את עצמו על הנקודה הזו ומבטיח "שובו אלי – ואשובה אליכם". וממילא הכל מקבל משמעות וקיום אמיתי.

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם [זו מצות התשובה[7]] לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.[8]

גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה... אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה. והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד.[9]

 

 



[1]   אורות התשובה פי"ד, ד1.

[2] הלכות תשובה פ"ז ה"ח.

[3] סוכה נב, ב.

[4] רש"י שם.

[5] תהלים קג.

[6] אורות התשובה פי"ד, ד.

[7] פירוש הרמב"ן שם.

[8] דברים ל, יא-יד.

[9] רמב"ם הלכות תשובה פ"ז ה"ו.